מבזק מס מספר 223 - 20.9.2007

בתאריך 20.9.2007 פורסם פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 4374/05 דורון ראובני ואחרים נ' פ"ש תל אביב 4. (כהרחבה על פס"ד בביהמ"ש המחוזי ראו מבזק מספר 94).

דורון ראובני (המערער – להלן: "דורון") פעל כסוכן ביטוח עצמאי במשך שנים. בתחילת 1993 הקים את חברת דורון ראובני אחזקות בע"מ (המערערת – להלן:"אחזקות") והעביר לה את כל פעילותו העסקית כסוכן ביטוח לרבות המוניטין שצבר ומוניטין שרכש מחברה אחרת (העברה שלא דווחה לפקיד השומה). ב- 7/98 ערכו דורון ואחזקות הסכם עם חברת סלעית חברה להשקעות ואחזקות בע"מ (להלן: "סלעית"), לפיו רכשה סלעית 40% מהמוניטין של אחזקות בתמורה לסך של 2.6 מיליון ₪. מיד בסמוך, הוקמה חברה חדשה בבעלות סלעית (40%) ואחזקות (60%). הן סלעית והן אחזקות העבירו את המוניטין שבידם לחברה החדשה כנגד הקצאת מניות בה. ההעברה דווחה לפקיד השומה בהתאם לסעיף 104ב' לפקודה. פקיד השומה טען כי יש לסווג ההסכם בין הצדדים כהסכם שבמהותו הינו הסכם להכנסת שותף בעסקי הביטוח ולפיכך יש לסווג את העסקה לצרכי מס כמכר מניות או זכות ראויה אחרת. כמו כן טען פקיד השומה כי לא ניתן למכור חלק ממוניטין ולחילופין טען כי מדובר בעסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה.

ביהמ"ש המחוזי בחן את מהותה של העסקה לשלביה השונים וקבע כי לא ניתן להשתמש בכלי של סיווג עסקה כאשר פקיד השומה נדרש גם להתעלם מחלק מתוצריה ומרכיביה המשפטיים ולהשתמש בכוח המבטל והמקים של העסקה. לפיכך בחן ביהמ"ש המחוזי את העסקה בהתאם להוראות סעיף 86 וקובע כי שלביה השונים של העסקה מלמדים על מכירה ברמת ה- equity (מכירת המניות) ולא עסקה למכירת נכסי החברה. לפיכך בהתאם לסעיף 86 העסקה הינה מלאכותית.

ביהמ"ש העליון (כבוד השופט רובינשטיין) קובע כי בנסיבות המקרה ובין השאר עקב היות אחזקות והחברה החדשה שתי ישויות משפטיות נפרדות, לא ניתן להשתמש בכלי הסיווג השונה של העסקה.

ביהמ"ש העליון קובע כי יש לבחון האם העסקה היא עסקה מלאכותית בהתאם לסעיף 86 לפקודה כעסקה אשר שלביה השונים יבחנו כמכלול. ביהמ"ש קובע כי אין מקום להתערב בהכרעת בית משפט קמא ורואה בעסקה "עסקה מלאכותית" שמטרתה העיקרית הינה הפחתת נטל המס.

סוגיה מעניינת, שביהמ"ש נתן דעתו עליה, (אף כי, דברי ביהמ"ש בעניין זה הינם בגדר "אוביטר"), הינה האם ניתן למכור מוניטין לשיעורין לאחר שהורגלנו לחשוב כי לא ניתן למכור חלק ממוניטין (עקב עמדת פקידי השומה כפי שבאה לידי ביטוי גם בתיק זה), קובע ביהמ"ש שניתן למכור חלק ממוניטין ככל שיוכח כי קיימת אפשרות מעשית לכך. ובלשון ביהמ"ש: "לצורך המקרה הנוכחי, כפי שגם עולה מפסק הדין קמא, אין צורך להכריע אם מוניטין הם נכס הניתן לחלוקה, אף כי יתכן שהתשובה לכך מצריכה סיווגי משנה, ופעמים שהתשובה תהא חיובית ופעמים לא…". מוסיף ביהמ"ש ומציין, כי כאשר במוניטין אישיים עסקינן קשה אומנם החלוקה אך שונה הדבר למשל במוניטין של בעלי עסק (משותף) !

באותו אופן מציין ביהמ"ש את אפשרות פיצולם של נכסים בלתי מוחשיים אחרים כגון זכויות יוצרים.

מכאן ניתן להסיק כי באמירותיו אלו פתח בית המשפט פתח לאפשרות מכירתו של חלק ממוניטין. וברוח יום הכיפורים אשר בפתח "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

לפרטים נוספים בנושא זה, ניתן לפנות לרונית בר, רו"ח ממשרדנו.

בתאריך 20.9.2007 פורסם פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 4374/05 דורון ראובני ואחרים נ' פ"ש תל אביב 4. (כהרחבה על פס"ד בביהמ"ש המחוזי ראו מבזק מספר 94).

דורון ראובני (המערער – להלן: "דורון") פעל כסוכן ביטוח עצמאי במשך שנים. בתחילת 1993 הקים את חברת דורון ראובני אחזקות בע"מ (המערערת – להלן:"אחזקות") והעביר לה את כל פעילותו העסקית כסוכן ביטוח לרבות המוניטין שצבר ומוניטין שרכש מחברה אחרת (העברה שלא דווחה לפקיד השומה). ב- 7/98 ערכו דורון ואחזקות הסכם עם חברת סלעית חברה להשקעות ואחזקות בע"מ (להלן: "סלעית"), לפיו רכשה סלעית 40% מהמוניטין של אחזקות בתמורה לסך של 2.6 מיליון ₪. מיד בסמוך, הוקמה חברה חדשה בבעלות סלעית (40%) ואחזקות (60%). הן סלעית והן אחזקות העבירו את המוניטין שבידם לחברה החדשה כנגד הקצאת מניות בה. ההעברה דווחה לפקיד השומה בהתאם לסעיף 104ב' לפקודה. פקיד השומה טען כי יש לסווג ההסכם בין הצדדים כהסכם שבמהותו הינו הסכם להכנסת שותף בעסקי הביטוח ולפיכך יש לסווג את העסקה לצרכי מס כמכר מניות או זכות ראויה אחרת. כמו כן טען פקיד השומה כי לא ניתן למכור חלק ממוניטין ולחילופין טען כי מדובר בעסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה.

ביהמ"ש המחוזי בחן את מהותה של העסקה לשלביה השונים וקבע כי לא ניתן להשתמש בכלי של סיווג עסקה כאשר פקיד השומה נדרש גם להתעלם מחלק מתוצריה ומרכיביה המשפטיים ולהשתמש בכוח המבטל והמקים של העסקה. לפיכך בחן ביהמ"ש המחוזי את העסקה בהתאם להוראות סעיף 86 וקובע כי שלביה השונים של העסקה מלמדים על מכירה ברמת ה- equity (מכירת המניות) ולא עסקה למכירת נכסי החברה. לפיכך בהתאם לסעיף 86 העסקה הינה מלאכותית.

ביהמ"ש העליון (כבוד השופט רובינשטיין) קובע כי בנסיבות המקרה ובין השאר עקב היות אחזקות והחברה החדשה שתי ישויות משפטיות נפרדות, לא ניתן להשתמש בכלי הסיווג השונה של העסקה.

ביהמ"ש העליון קובע כי יש לבחון האם העסקה היא עסקה מלאכותית בהתאם לסעיף 86 לפקודה כעסקה אשר שלביה השונים יבחנו כמכלול. ביהמ"ש קובע כי אין מקום להתערב בהכרעת בית משפט קמא ורואה בעסקה "עסקה מלאכותית" שמטרתה העיקרית הינה הפחתת נטל המס.

סוגיה מעניינת, שביהמ"ש נתן דעתו עליה, (אף כי, דברי ביהמ"ש בעניין זה הינם בגדר "אוביטר"), הינה האם ניתן למכור מוניטין לשיעורין לאחר שהורגלנו לחשוב כי לא ניתן למכור חלק ממוניטין (עקב עמדת פקידי השומה כפי שבאה לידי ביטוי גם בתיק זה), קובע ביהמ"ש שניתן למכור חלק ממוניטין ככל שיוכח כי קיימת אפשרות מעשית לכך. ובלשון ביהמ"ש: "לצורך המקרה הנוכחי, כפי שגם עולה מפסק הדין קמא, אין צורך להכריע אם מוניטין הם נכס הניתן לחלוקה, אף כי יתכן שהתשובה לכך מצריכה סיווגי משנה, ופעמים שהתשובה תהא חיובית ופעמים לא…". מוסיף ביהמ"ש ומציין, כי כאשר במוניטין אישיים עסקינן קשה אומנם החלוקה אך שונה הדבר למשל במוניטין של בעלי עסק (משותף) !

באותו אופן מציין ביהמ"ש את אפשרות פיצולם של נכסים בלתי מוחשיים אחרים כגון זכויות יוצרים.

מכאן ניתן להסיק כי באמירותיו אלו פתח בית המשפט פתח לאפשרות מכירתו של חלק ממוניטין. וברוח יום הכיפורים אשר בפתח "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

לפרטים נוספים בנושא זה, ניתן לפנות לרונית בר, רו"ח ממשרדנו.

ביום 18.9.2007 הודיעה רשות המסים על דחייה נוספת, של המועד להגשת דיווחים המתחייבים מהוספת פרק רביעי 2 – בנושא מיסוי נאמנויות אשר הוסף במסגרת תיקון 147 לפקודה, עדליום 31.12.2007.

הדחייה של המועד לדיווח תחול לגבי: הגשת הודעות, הצהרות, תצהירים ובקשות המתחייבים מפרק הנאמנויות; הדיווח על הכנסות שנוצרו בנאמנות והמועד לדווח הנובע מפעולות שבוצעו בנאמנות; המועד להגשת הדוח השנתי לשנת המס 2006 (רק לגבי נישום החייב בהגשת הדוח מכוח פרק הנאמנויות בלבד). 

בהתאם לפרסום, רשות המסים פועלת לתיקון החקיקה הראשית, התקנת תקנות, פרסום טפסים, שעוסקים בקביעת חובת ואופן הדיווח לגבי נאמנויות ונושאים נוספים.

לפי ההודעה דחיית מועד הדיווח אינה מהווה דחייה או ויתור על חובת דיווח אחרת והיא לא תחול במצבים הבאים:

• יוצר שיצר בשנת המס נאמנות או שהקנה לנאמן בשנת המס נכס או הכנסה מנכס.
• נאמן בנאמנות שיצר תושב ישראל או נאמן שהיו לו בישראל הכנסה או נכס, בין אם הוא תושב ישראל ובין אם הוא תושב חוץ.
• נהנה שקיבל חלוקה מנאמן, גם במידה והחלוקה אינה חייבת במס בישראל.

בהוראת התחולה לפרק רביעי 2 נקבע, כי חובת הדיווח של תושב ישראל שיצר נאמנות לפני 1.1.2006, יגיש דוח לשנת 2006 ובו יפורט מועד יצירת הנאמנות, זהות הנאמן, הנהנים ומגן הנאמנות, וכן הנכסים שהוקנו לנאמן, מועד הקנייתם ופרטיהם, לרבות מחיר מקורי, שווי הרכישה ויום הרכישה.

נציין כי רשות המיסים הזדרזה ופרסמה טופס 151 בעניין נאמנויות, המכיל פרטים רבים ונוספים (שנדרשו לראשונה  בתיקון 147) על אלו שהיו בטופס 151 הקודם. לאור הודעת רשות המיסים, ניתן להעלות ספק אם מי שבכל אופן חייב כבר עתה בהגשת דוח 2006, היוכל להשתמש בטופס 151 בנוסחו הישן, אם לאו.

לפרטים נוספים בנושא זה, ניתן לפנות לעו"ד לילך רובין-אשרוב או לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ממשרדנו.

"…כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם : מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם…"

       (ויקרא ט"ז/ל')

 הסמכות להמיר חשד באשמה לכאורה בכופר כסף קיימת בחוקי המס דוגמת סעיף 221 לפקודת מ"ה, סעיף 121 לחוק מע"מ, סעיף 101 לחוק מיסוי מקרקעין, וזאת בתנאי שהעבירה אינה נכנסת בגדר חוק העבירות המנהליות.

הכופר מהווה למעשה תחליף לענישה הפלילית הקלאסית – ענישה המוטלת ע"י בית המשפט לאחר קיום הליך בבית המשפט. חלופת הכופר פוגעת ברעיון הפרדת הרשויות כאשר הרשות המבצעת היא גם הרשות השופטת. יתרה מכך, יש הטוענים כי תשלום הכופר הינו כהרשעה לכל דבר ועניין (למעט רישום פלילי) וזאת לאור הסנקציות המוטלות על משלם הכופר בהליכים הנוספים האחרים דוגמת פתיחת שומות מכוח סעיף 147(א)(2) לפקודת מ"ה (לפי הסעיף – דינו

של משלם כופר כמי שהורשע). נאמר כבר כאן: הליך הכופר הוא הליך מנהלי שאין במסגרתו הכרעה שיפוטית לגבי אשמתו של אדם (ראו עת"מ 1419/05). לא זאת אף זאת, אליבא ד' כבוד השופטת (דאז) י. אמסטרדם בת"פ 2227/94: "…בבקשה לכופר איננה כוללת בהכרח הודאה בביצוע העבירה, ולעיתים נאשם נוקט בהליך זה, גם כאשר הוא משוכנע כי בסופו של דבר תוכח חפותו בביהמ"ש, אך הוא מבקש לחסוך לעצמו מאבק משפטי הכרוך לעיתים בפרסומים מביכים ומזיקים, מאמץ נפשי, ותשלום לא מבוטל לעורכי דין…". יחד עם זאת, בעמ"ה 28/95 נפסק: "…אומנם מתן כופר אין פירושו הרשעה פלילית, למרות הדיבור 'אדם שעבר עבירה' בסעיף 221 לפקודה, הרי שבמישור המנהלי ולפי מבחני 'הראיה המנהלית' ניתן לראות בהסכמת אדם לכופר הודאה, ולכן היא ראיה שמותר למשיב לסמוך עליה בקביעת השומה…".