מבזק מס מספר 74 - 12.7.2004

לאחרונה (29.6.2004) התקבל בכנסת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון 140) שתכליתו הפחתת שיעורי המס ליחידים ולחברות.

הפחתת שיעורי המס ליחידים:

תוקן סעיף 121 כך שחלק מן ממדרגת ההכנסה שהייתה חייבת במס בשיעור של 30% תהא חייבת מעתה במס בשיעור של 32%, ולעומת זאת הורחבה המדרגה החייבת במס בשיעור של 10%. תוצאת השינוי – הקלת מס לבעלי הכנסות סביב השכר הממוצע במשק, זאת לשנת 2006 ואילך.

לגבי השנים 2004, 2005 תוקנה הוראת השעה שנחקקה במסגרת תיקון 132 לפקודה (הרפורמה) על מנת להשיג את אותו היעד של הקלת מס לבעלי הכנסה נמוכה.  

הפחתת שיעורי  המס לחברות:

תוקן סעיף 126 לפקודה כך ששיעור המס לחברות יהא 30% במקום 36%.

על פי הוראת השעה החדשה בסעיף זה ההפחתה תהיה מדורגת, עד לשנת המס 2007, בה שיעור המס יהא 30%. על פי הוראת השעה שיעור המס בשנת 2004 יהא 35%. בשנת 2005 – 34% ובשנת המס 2006 – 32%.

תיקון החוק בתחולה מיום 1.1.2004.

בפסק דין חדש מבית מדרשו של בית המשפט העליון נדונה הזיקה שבין "תקנות אילת" וחוק התיאומים ל"תקנות הדולריות" (פס"ד לקסן ישראל ע"א 9734/02, 11020/02).

בפסק הדין נדונה שאלת חישובו של פחת נוסף, שניתן על פי התקנות לבעלי נכסים באזור אילת, ובהרחבה:

1. האם את תוספת הפחת על פי "תקנות אילת" יש לחשב על פי עלות הנכס בדולרים (עמדת לקסן ישראל) או על פי עלותו הנומינלית בשקלים (עמדת פקיד השומה), והאם יש לחשבה בהתאם לתקנות הפחת "הרגילות" או בהתאם לתקנות על פי חוק התיאומים ("פחת מואץ").

2. האם סכום הניכוי יכול להיחשב כ"הפסד מועבר" וכיצד להעבירו – שקלים או דולרים, והאם מגבלת ניכוי הפחת עד ל- 50% מעלות הנכס, מוגבלת העלותו השקלית הנומינלית, או הדולרית?

בית המשפט, בפסיקתו ההפוכה מזו של בית המשפט המחוזי, קבע כדלקמן:

1. תוספת הפחת תחושב לפי עלות הנכס בדולרים, ובהתחשב בשיעור הפחת על פי תקנות חוק התיאומים.

2. יש לראות בתוספת הפחת כ"הפסד מועבר", ולהעבירו, ככל הפסד על פי התקנות הדולריות, דולרי עד למועד קיזוזו. לגבי תקרת הניכוי קובע בית המשפט כי התקרה קיימת רק לגבי מי שתובע פחת לפי חוק עידוד התעשייה (מיסים), ולפיכך איננה רלוונטית בכל מקרה אחר.

השלכות העולות מהלכת בית המשפט הינן בעלות משמעות ניכרת.

במסגרת אישורן בוועדת הכספים של הכנסת תקנות מס הכנסה (קביעת ניירות ערך זרים לעניין קופות גמל)(תיקון) התשס"ד – 2004, ניתנה "הבטחה" של סגן נציב מס הכנסה מר אוסקר אבורזק, לפיה יוקדם, לגבי "כלל הציבור", מועד הפחתת המס בגין ניירות ערך סחירים, מ- 35% ל- 15%, כבר לשנת 2005 במקום שנת 2007.

התקנות האמורות קובעות פטור ממס בידי קופות גמל בגין רווח ממכשיר סחיר של חברות אשר "יתכסו" בניירות ערך זרים, כך שאף שמדיניות מס הכנסה ככלל הינה לבצע "שיקוף" ולראות בכך רווח מנייר ערך זר (החייב במס בשיעור של 35%), ייראו בכך רווח הון מנייר ערך סחיר "רגיל" הפטור ממס בידי קופות הגמל.

מר אהוד רצאבי, אשר ניהל את הישיבה, התנה את אישור התקנות בהבטחת מר אבורזק לקיום ההבטחה להפחתת שיעורי המס כאמור לעיל, ואף "חייב" אותו לעשות כן, בכך שהתקנות המבוקשות אושרו רק עד ליום 31.12.2004, והארכתן יאלץ את הנציבות להגיע "למפגש" נוסף עם ועדת הכספים.

בשולי הדברים נציין כי החוק כנתינתו דהיום, מעבר לקביעתו כי עד שנת 2006 ועד בכלל יחול שיעור מס של 35% על ני"ע זרים, דבר שיסתיים מוקדם יותר כאמור, הרי שאופן חישוב הטלת המיסוי בגין ני"ע זר שהוחזק בתקופת שני משטרי שיעורי מס שונים נקבע בחוק בשיטה הליניארית. יתכן שעם שינוי החקיקה בעניין הקדמת הפחתת שיעור המס כאמור, תשונה אף שיטת חישוב רווח ההון והוא יחולק לשני חלקים לפי שער המניה בתום שנת 2004 ולא באופן ליניארי כפי שהדבר נקבע ברפורמה בעניין מיסוי ני"ע "רגילים" הנסחרים בבורסה.

בנוסף נציין כי בכל אופן הקדמת הפחתת שיעור המס 2005  אינה על כל רווח ההון אלא "החיתוך" יבוצע לפי אחת השיטות דלעיל. לעומת זאת קבלת ריבית שנצברה על ני"ע זר, עד למועד  שלאחר הפחתת שיעור המס (גם על ריבית, דבר שאף הוא קבוע כיום בחוק לשנת 2007) יביא להחלת שיעור מס קבוע של 15% בלבד ללא כל חלוקה לתקופות.

בפסק דין חדש מבית מדרשו של בית המשפט העליון נדונה הזיקה שבין "תקנות אילת" וחוק התיאומים ל"תקנות הדולריות" (פס"ד לקסן ישראל ע"א 9734/02, 11020/02).

בפסק הדין נדונה שאלת חישובו של פחת נוסף, שניתן על פי התקנות לבעלי נכסים באזור אילת, ובהרחבה:

1. האם את תוספת הפחת על פי "תקנות אילת" יש לחשב על פי עלות הנכס בדולרים (עמדת לקסן ישראל) או על פי עלותו הנומינלית בשקלים (עמדת פקיד השומה), והאם יש לחשבה בהתאם לתקנות הפחת "הרגילות" או בהתאם לתקנות על פי חוק התיאומים ("פחת מואץ").

2. האם סכום הניכוי יכול להיחשב כ"הפסד מועבר" וכיצד להעבירו – שקלים או דולרים, והאם מגבלת ניכוי הפחת עד ל- 50% מעלות הנכס, מוגבלת העלותו השקלית הנומינלית, או הדולרית?

בית המשפט, בפסיקתו ההפוכה מזו של בית המשפט המחוזי, קבע כדלקמן:

1. תוספת הפחת תחושב לפי עלות הנכס בדולרים, ובהתחשב בשיעור הפחת על פי תקנות חוק התיאומים.

2. יש לראות בתוספת הפחת כ"הפסד מועבר", ולהעבירו, ככל הפסד על פי התקנות הדולריות, דולרי עד למועד קיזוזו. לגבי תקרת הניכוי קובע בית המשפט כי התקרה קיימת רק לגבי מי שתובע פחת לפי חוק עידוד התעשייה (מיסים), ולפיכך איננה רלוונטית בכל מקרה אחר.

השלכות העולות מהלכת בית המשפט הינן בעלות משמעות ניכרת.

ביום 28.6.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בעניין תביעתו של פלוני, אשר איננו מתגורר במדינת ישראל, לשלם לו קצבת זקנה מאת המוסד לביטוח לאומי (בג"ץ 8313/02 בעניין יוסף אייזן).

העותר עלה לישראל בשנת 1950, וחי בה עד לשנת 1978. הוא הגיש תביעה לתשלום קצבת זקנה בגין השנים בהן היה תושב ישראל ושילם דמי ביטוח לאומי.

העותר התבסס בעתירתו על החלטה קודמת של בג"ץ לפיה שר הרווחה רשאי "להרחיב" את מעגל הזכאים לקצבת זקנה, לאור תכליתו של חוק, ולאור המלצות ועדה אשר דנה בנושא, לפי ראות עיניו.

עמדת שר רווחה דהיום, מר זבולון אורלב, כפי שעולה מפסק הדין, היא כי המטרה אמנם ראויה, אך היא התקבלה בעיתות צמיחה כלכלית של מדינת ישראל. לגישתו, היום אין למדינת ישראל את המשאבים הכלכליים לעמוד בתשלומים לתושבי חוץ, גם אם חיו כל חייהם "הפרודוקטיביים" בישראל, וסמוך להגיעם לגיל זקנה עברו להתגורר בארץ אחרת. לפיכך אין השר מקבל את תביעתו של העותר. בית הדין קובע, בדיון "לא אקדמי" כי החלטת השר הינה סבירה, כך שרשאי הוא להעדיף שיקולים, כגון מצבה הכלכלי של המדינה, על פני שיקולים של ביטחון סוציאלי "כזכות אדם חברתית וכמרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם". העתירה נדחתה.

ביום 28.6.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בעניין תביעתו של פלוני, אשר איננו מתגורר במדינת ישראל, לשלם לו קצבת זקנה מאת המוסד לביטוח לאומי (בג"ץ 8313/02 בעניין יוסף אייזן).

העותר עלה לישראל בשנת 1950, וחי בה עד לשנת 1978. הוא הגיש תביעה לתשלום קצבת זקנה בגין השנים בהן היה תושב ישראל ושילם דמי ביטוח לאומי.

העותר התבסס בעתירתו על החלטה קודמת של בג"ץ לפיה שר הרווחה רשאי "להרחיב" את מעגל הזכאים לקצבת זקנה, לאור תכליתו של חוק, ולאור המלצות ועדה אשר דנה בנושא, לפי ראות עיניו.

עמדת שר רווחה דהיום, מר זבולון אורלב, כפי שעולה מפסק הדין, היא כי המטרה אמנם ראויה, אך היא התקבלה בעיתות צמיחה כלכלית של מדינת ישראל. לגישתו, היום אין למדינת ישראל את המשאבים הכלכליים לעמוד בתשלומים לתושבי חוץ, גם אם חיו כל חייהם "הפרודוקטיביים" בישראל, וסמוך להגיעם לגיל זקנה עברו להתגורר בארץ אחרת. לפיכך אין השר מקבל את תביעתו של העותר. בית הדין קובע, בדיון "לא אקדמי" כי החלטת השר הינה סבירה, כך שרשאי הוא להעדיף שיקולים, כגון מצבה הכלכלי של המדינה, על פני שיקולים של ביטחון סוציאלי "כזכות אדם חברתית וכמרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם". העתירה נדחתה.