ביום 28.6.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בעניין תביעתו של פלוני, אשר איננו מתגורר במדינת ישראל, לשלם לו קצבת זקנה מאת המוסד לביטוח לאומי (בג"ץ 8313/02 בעניין יוסף אייזן).

העותר עלה לישראל בשנת 1950, וחי בה עד לשנת 1978. הוא הגיש תביעה לתשלום קצבת זקנה בגין השנים בהן היה תושב ישראל ושילם דמי ביטוח לאומי.

העותר התבסס בעתירתו על החלטה קודמת של בג"ץ לפיה שר הרווחה רשאי "להרחיב" את מעגל הזכאים לקצבת זקנה, לאור תכליתו של חוק, ולאור המלצות ועדה אשר דנה בנושא, לפי ראות עיניו.

עמדת שר רווחה דהיום, מר זבולון אורלב, כפי שעולה מפסק הדין, היא כי המטרה אמנם ראויה, אך היא התקבלה בעיתות צמיחה כלכלית של מדינת ישראל. לגישתו, היום אין למדינת ישראל את המשאבים הכלכליים לעמוד בתשלומים לתושבי חוץ, גם אם חיו כל חייהם "הפרודוקטיביים" בישראל, וסמוך להגיעם לגיל זקנה עברו להתגורר בארץ אחרת. לפיכך אין השר מקבל את תביעתו של העותר. בית הדין קובע, בדיון "לא אקדמי" כי החלטת השר הינה סבירה, כך שרשאי הוא להעדיף שיקולים, כגון מצבה הכלכלי של המדינה, על פני שיקולים של ביטחון סוציאלי "כזכות אדם חברתית וכמרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם". העתירה נדחתה.