מבזק מס מספר 500 - 6.6.2013

רבות נכתב ונדון בשנים האחרונות בסוגיית החישוב המאוחד נפרד, ובמיוחד לאחר הלכת מלכיאלי, לרבות דנ"א בביהמ"ש העליון (ראו מבזקי מס מס' 457,455,435) שלכאורה הפכה את הלכת קלס (אף שביהמ"ש העליון קבע כי לא כך הוא, אך…) ונתנה ביד רשות המיסים את "נשק יום הדין". ואכן רשות המיסים עשתה בו שימוש נרחב והוציאה ומוציאה, שומות רבות לפי מיטב השפיטה אשר חלקן הגיעו עד שלב ההשגה והערעור המשפטי.

הסוגיה הזו הפכה לשיח ציבורי בוער בשנה החולפת, עד כדי שיו"ר ועדת הכספים הקודם, ח"כ גפני, הוציא פניה בכתב לרשות המיסים, לחדול מהטיפול בשומות כאמור, עד יחליט המחוקק בדבר. רשות המיסים לא שעתה לקריאה זו, אף כי הוציאה הוראת הקלה שומתית לתקופה מוגבלת. בנוסף, פניה לבג"צ (ליכטיג ואחרים, פברואר 2013) על מנת להשהות ולעצור טיפול שומתי עד ישונה החוק, נדחתה על הסף ע"י שופטי בג"צ בקבעם כי כל עוד זהו החוק, רשאי פקיד השומה להמשיך בעשיית השומות.

נציין כי לפני כשלושה חודשים הוגשה הצעת חוק פרטית ע"י 70 !!! חברי כנסת, אשר בה הוצע להגביה מאוד את תקרת הסכום, לו יהיו זכאים לחישוב נפרד, שני בני זוג שהכנסתם ממקור שבו ישנה חזקת תלות, ולא זו אף זו, אלא אף הוצע בה כי השינוי יחול רטרואקטיבית משנת 2003!

אתמול נתפרסם תזכיר הצעת חוק, והפעם מטעם הממשלה, ובו מנסה הממשלה לצנן את רוח המלחמה של חברי הכנסת, ואולי אף את דעת התקשורת.

בתזכיר הצעת החוק ישנם חידושים, אך אין כל בשורות לגבי תקופות העבר, ואין כל הקלה בדרישות המהות למתן הקלות אלו.

להלן עיקרי תזכיר הצעת החוק:

• סף חזקת התלות הועלה מ-10% ל-25%.
• תקרת הסכום שתינתן בחישוב נפרד לשני בני זוג לגביהם קיימת חזקת תלות, תוגדל בהדרגה באופן הבא:

         –         בשנת 2014, 60,000 ₪.

         –         בשנת 2015, 70,000 ₪.

         –         בשנת 2016, 90,000 ₪.

         –         בשנת 2017 ואילך 108,000 ₪.

• "דרישות המהות" בסעיף 66(ה) נותרו ללא שינוי: 10 חודשי עבודה בשנה, 36 שעות בשבוע, העדר עבודה נוספת ממשלח יד/עסק או עבודה, העבודה אינה מתבצעת מדירת המגורים  ונדרשת הודעה לפקיד השומה  על בקשת החלת הסעיף כאמור, חודש לפני תחילת שנת המס.
• יידרש בנוסף מתן תצהיר על התקיימות דרישות המהות.
• מוצע כי בני זוג שתבעו חישוב נפרד, ובשומה סופית (לאחר מיצוי הליכי השעה וערעור) נקבע כי לא היו זכאים לכך עקב אי עמידה בכל או חלק מדרישות המהות – יוטל על בן הזוג הרשום, קנס גרעון בסכום של 30% מהפרש המס הרלוונטי.
• תחולת כל השינויים בסעיף 66 לפקודה הינם משנת 2014 ואילך בלבד. אין כל רטרואקטיביות.

אנו מאמינים כי אין די בהצעה בנוסחה הנוכחי וכי האוצר יידרש לגמישות נוספת.

ראוי לדעתנו, לשקול הגדלת סף חזקת התלות עד ל-49% ולמתן ולאפשר גמישות במידת הצורך בדרישות המהות (כגון במצבים של לידה, מחלה וכד', עבודה חלקית נוספת וכד').

יש להניח כי החקיקה שתתקבל בסופו של דבר, תשתנה ביחס למוצע.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רן ארצי, ממשרדנו.

השבוע ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין ספיר (עמ"ה 1072-07), העוסק בסוגית תושבותו של יחיד בשנות המס 2001 עד 2005. פסה"ד קבע כי בנסיבות הנדונות יש לפצל את התא המשפחתי לצרכי מס, כלומר, להפריד בין תושבותו של המערער כתושב ישראל, מזו של אשתו – תושבת ישראל, כאשר רוב זיקות התושבות התלויות במערער מצויות במדינה זרה, בעוד שהזיקות שאינן תלויות במערער מצויות בישראל (כגון, דירת מגורים בישראל וחשבון בנק בישראל שאליו מועברת קצבת פנסיה צבאית). עובדת היות בני-הזוג נשואים אינה יכולה להוות משקל נגד, בוודאי שלא משקל מכריע, כנגד כל שאר הזיקות התלויות במערער המצויות במדינה הזרה. כך גם ביקורי המערער בישראל, אין בהם כדי להסיט לישראל את מרכז חייו של המערער שהוא כאמור, במדינה הזרה.

במסגרת עבודתו של המערער, עברו המערער ומשפחתו להתגורר בסינגפור בין השנים 1994 עד 1998, ולאחר סיום עבודתו של המערער חזרו המערער ובני-משפחתו להתגורר בישראל. כפי שעולה מעדותו של המערער, המערער כָּמַהּ להזדמנות לחזור לסינגפור ולחיות בה. לאחר חזרתו של המערער לישראל ולאור הקשרים החברתיים ששמר בסינגפור, הועברה אליו הצעה לעבוד כיועץ עבור גורם בסינגפור.

המערער עבר להתגורר ולעבוד בסינגפור ב- 1 ביוני 2001, בעוד שאשתו החליטה שלא לעבור עמו להתגורר שם, אלא היא המשיכה להתגורר בישראל. כפי שעולה מעדותו של המערער בבית המשפט, בני-הזוג הגיעו להחלטה משותפת, לפיה כל אחד מהם יממש את עצמו, את שאיפותיו, מרכז חייו והיכולות שלו בנפרד, במדינה אחרת; לכל אחד מבני-הזוג יש מרכז חיים משל עצמו – הנישום במדינה הזרה ובת-הזוג בישראל. ההגשמה העצמית של כל אחד מבני הזוג במקום נפרד הייתה מתוך כבוד הדדי. רשויות המס טענו, כי מרכז חייו של הנישום לא עבר למדינה הזרה, אלא היה ונותר בישראל ורק מקום עבודתו של הנישום השתנה. עוד טענו רשויות המס, כי היעדרויותיו של המערער מישראל היו ארעיות ואינן קבועות וממושכות. מעדותו של הנישום בבית המשפט עולה, כי מירב הזיקות התלויות במערער מצביעות, כי מרכז חייו היה במדינה הזרה: המערער מתגורר במדינה הזרה זה כ – 10 שנים בדירה שכורה; המערער נחשב כתושב המדינה הזרה על פי הדין הפנימי, ונושא תעודות תושב קבע של המדינה הזרה החל משנת 2002, המאפשרת לו לעסוק בכל תחום; לאחר סיום עבודתו של המערער עבור הגורם במדינה הזרה הוא המשיך להתגורר שם; המערער הינו בעלים של חברה במדינה הזרה; המערער מעורב בחיי הקהילה שם; יצר במדינה הזרה קשרים חברתיים ענפים; מקבל רנטה חודשית מקרן ממשלתית שם, מבוטח בביטוח רפואי בחברה ממשלתית שם, ומגיש דוחות מס במדינה הזרה.

לאור הנסיבות שהובאו לעיל, קיבל בית המשפט את טענת המערער, וקבע כי מירב הזיקות מצביעות, כי מרכז חייו של המערער בשנות המס 2002 עד 2005 (שנת המס האחרונה שנדונה בפסק הדין) הינו בסינגפור. זאת, חרף העובדה שאשתו הינה תושבת ישראל ומתגוררת בישראל.

נדגיש שבפסק דינו, לא נדרש בית המשפט ל"שוברי השוויון" לעניין תושבותו של יחיד המנויים באמנה בין ישראל לסינגפור. משמע, ביהמ"ש פסק שהמערער הוא תושב חוץ עפ"י הוראות הפקודה ולא רק בשל הוראות האמנה, אם כי ניתן משקל להיותו של המערער תושב לצורכי מס בסינגפור.

פסיקתו של בית המשפט המחוזי לעיל, מהווה המשך לפסיקת בתי המשפט המחוזיים בפרשת סולר ובפרשת צייגר, לעניין תושבות, שבהן בתי המשפט סברו ש"זיקת הנישום" נבחנת בראש ובראשונה לפי הזיקות הנוגעות לנישום עצמו (להבדיל מזיקות הנוגעות לבני משפחתו), וכי מקום מגורי בני משפחתו של הנישום אינו מאיין את כל הזיקות התלויות בנישום עצמו, וכי מגורי בני משפחה בישראל אינם יוצרים לנישום מקום מגורים בישראל בלבד.

פסיקתו האחרונה של בית המשפט המחוזי מהווה גם נדבך נוסף בכרסום עמדת רשויות המס, לפיה רשויות המס אינן מתירות לבני-זוג לפצל את התא המשפחתי לצרכי תושבות, כפי שבאה לידי ביטוי לדוגמא בהחלטת מיסוי של רשות המסים שפורסמה בחוזר מ"ה 1/2012 בנושא "קביעת מועד ניתוק תושבות של תושב ישראל ומועד בו הפך תושב חוץ לתושב ישראל" – שבה רשות המסים דחתה בקשת נישום לפצל את התא המשפחתי, בעת שבני משפחתו של הנישום שהתגוררו עמו בחו"ל עברו להתגורר בישראל באופן קבוע, ולנישום בית קבע בישראל והוא היה נוהג לבקר את משפחתו כ – 125 יום בממוצע בשנה. ניסיון החיים מלמד, כי בני-זוג מחליטים להתנהל תוך הפרדת מקום מגוריהם,  כל אחד במדינה אחרת, ומקיימים למעשה שני משקי בית נפרדים.

לאור זאת אנו סבורים, כי אין לראות כ"בית מגורים" רק את המקום שבו מתגוררים הנישום ובני-משפחתו יחדיו, והלה יהווה את מרכז חייו בלבד, אלא ייתכנו מצבים, שבהם נישום יחליט לנהל משק בית בחו"ל בנפרד מבני משפחתו, ככל שלבית הקבע בחו"ל מצטרפים שאר האינטרסים הכלכליים, החברתיים והתעסוקתיים התלויים בנישום עצמו, שיכריעו לעניין סוגיית מרכז חייו של הנישום.

למשרדנו ניסיון רב במתן ייעוץ ללקוחותינו בנושא סוגיית מקום תושבות, ככל שסוגיות אלה עולות ונדרשות לצרכי מס בישראל. במקרים אלו, אנו ממליצים להתייעץ עם מומחי מס ממשרדנו על מנת ללבן סוגיות אלה לצרכי מס.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (עו"ד) יניב גולדשטיין, ממשרדנו.

השבוע ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין ספיר (עמ"ה 1072-07), העוסק בסוגית תושבותו של יחיד בשנות המס 2001 עד 2005. פסה"ד קבע כי בנסיבות הנדונות יש לפצל את התא המשפחתי לצרכי מס, כלומר, להפריד בין תושבותו של המערער כתושב ישראל, מזו של אשתו – תושבת ישראל, כאשר רוב זיקות התושבות התלויות במערער מצויות במדינה זרה, בעוד שהזיקות שאינן תלויות במערער מצויות בישראל (כגון, דירת מגורים בישראל וחשבון בנק בישראל שאליו מועברת קצבת פנסיה צבאית). עובדת היות בני-הזוג נשואים אינה יכולה להוות משקל נגד, בוודאי שלא משקל מכריע, כנגד כל שאר הזיקות התלויות במערער המצויות במדינה הזרה. כך גם ביקורי המערער בישראל, אין בהם כדי להסיט לישראל את מרכז חייו של המערער שהוא כאמור, במדינה הזרה.

במסגרת עבודתו של המערער, עברו המערער ומשפחתו להתגורר בסינגפור בין השנים 1994 עד 1998, ולאחר סיום עבודתו של המערער חזרו המערער ובני-משפחתו להתגורר בישראל. כפי שעולה מעדותו של המערער, המערער כָּמַהּ להזדמנות לחזור לסינגפור ולחיות בה. לאחר חזרתו של המערער לישראל ולאור הקשרים החברתיים ששמר בסינגפור, הועברה אליו הצעה לעבוד כיועץ עבור גורם בסינגפור.

המערער עבר להתגורר ולעבוד בסינגפור ב- 1 ביוני 2001, בעוד שאשתו החליטה שלא לעבור עמו להתגורר שם, אלא היא המשיכה להתגורר בישראל. כפי שעולה מעדותו של המערער בבית המשפט, בני-הזוג הגיעו להחלטה משותפת, לפיה כל אחד מהם יממש את עצמו, את שאיפותיו, מרכז חייו והיכולות שלו בנפרד, במדינה אחרת; לכל אחד מבני-הזוג יש מרכז חיים משל עצמו – הנישום במדינה הזרה ובת-הזוג בישראל. ההגשמה העצמית של כל אחד מבני הזוג במקום נפרד הייתה מתוך כבוד הדדי. רשויות המס טענו, כי מרכז חייו של הנישום לא עבר למדינה הזרה, אלא היה ונותר בישראל ורק מקום עבודתו של הנישום השתנה. עוד טענו רשויות המס, כי היעדרויותיו של המערער מישראל היו ארעיות ואינן קבועות וממושכות. מעדותו של הנישום בבית המשפט עולה, כי מירב הזיקות התלויות במערער מצביעות, כי מרכז חייו היה במדינה הזרה: המערער מתגורר במדינה הזרה זה כ – 10 שנים בדירה שכורה; המערער נחשב כתושב המדינה הזרה על פי הדין הפנימי, ונושא תעודות תושב קבע של המדינה הזרה החל משנת 2002, המאפשרת לו לעסוק בכל תחום; לאחר סיום עבודתו של המערער עבור הגורם במדינה הזרה הוא המשיך להתגורר שם; המערער הינו בעלים של חברה במדינה הזרה; המערער מעורב בחיי הקהילה שם; יצר במדינה הזרה קשרים חברתיים ענפים; מקבל רנטה חודשית מקרן ממשלתית שם, מבוטח בביטוח רפואי בחברה ממשלתית שם, ומגיש דוחות מס במדינה הזרה.

לאור הנסיבות שהובאו לעיל, קיבל בית המשפט את טענת המערער, וקבע כי מירב הזיקות מצביעות, כי מרכז חייו של המערער בשנות המס 2002 עד 2005 (שנת המס האחרונה שנדונה בפסק הדין) הינו בסינגפור. זאת, חרף העובדה שאשתו הינה תושבת ישראל ומתגוררת בישראל.

נדגיש שבפסק דינו, לא נדרש בית המשפט ל"שוברי השוויון" לעניין תושבותו של יחיד המנויים באמנה בין ישראל לסינגפור. משמע, ביהמ"ש פסק שהמערער הוא תושב חוץ עפ"י הוראות הפקודה ולא רק בשל הוראות האמנה, אם כי ניתן משקל להיותו של המערער תושב לצורכי מס בסינגפור.

פסיקתו של בית המשפט המחוזי לעיל, מהווה המשך לפסיקת בתי המשפט המחוזיים בפרשת סולר ובפרשת צייגר, לעניין תושבות, שבהן בתי המשפט סברו ש"זיקת הנישום" נבחנת בראש ובראשונה לפי הזיקות הנוגעות לנישום עצמו (להבדיל מזיקות הנוגעות לבני משפחתו), וכי מקום מגורי בני משפחתו של הנישום אינו מאיין את כל הזיקות התלויות בנישום עצמו, וכי מגורי בני משפחה בישראל אינם יוצרים לנישום מקום מגורים בישראל בלבד.

פסיקתו האחרונה של בית המשפט המחוזי מהווה גם נדבך נוסף בכרסום עמדת רשויות המס, לפיה רשויות המס אינן מתירות לבני-זוג לפצל את התא המשפחתי לצרכי תושבות, כפי שבאה לידי ביטוי לדוגמא בהחלטת מיסוי של רשות המסים שפורסמה בחוזר מ"ה 1/2012 בנושא "קביעת מועד ניתוק תושבות של תושב ישראל ומועד בו הפך תושב חוץ לתושב ישראל" – שבה רשות המסים דחתה בקשת נישום לפצל את התא המשפחתי, בעת שבני משפחתו של הנישום שהתגוררו עמו בחו"ל עברו להתגורר בישראל באופן קבוע, ולנישום בית קבע בישראל והוא היה נוהג לבקר את משפחתו כ – 125 יום בממוצע בשנה. ניסיון החיים מלמד, כי בני-זוג מחליטים להתנהל תוך הפרדת מקום מגוריהם,  כל אחד במדינה אחרת, ומקיימים למעשה שני משקי בית נפרדים.

לאור זאת אנו סבורים, כי אין לראות כ"בית מגורים" רק את המקום שבו מתגוררים הנישום ובני-משפחתו יחדיו, והלה יהווה את מרכז חייו בלבד, אלא ייתכנו מצבים, שבהם נישום יחליט לנהל משק בית בחו"ל בנפרד מבני משפחתו, ככל שלבית הקבע בחו"ל מצטרפים שאר האינטרסים הכלכליים, החברתיים והתעסוקתיים התלויים בנישום עצמו, שיכריעו לעניין סוגיית מרכז חייו של הנישום.

למשרדנו ניסיון רב במתן ייעוץ ללקוחותינו בנושא סוגיית מקום תושבות, ככל שסוגיות אלה עולות ונדרשות לצרכי מס בישראל. במקרים אלו, אנו ממליצים להתייעץ עם מומחי מס ממשרדנו על מנת ללבן סוגיות אלה לצרכי מס.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (עו"ד) יניב גולדשטיין, ממשרדנו.

סעיף 85(א)(2) לפקודת מס הכנסה קובע, כי יראו שינוי יעוד ממלאי לרכוש קבוע כמכירת המלאי בסכום שוויו.

ביום 29.5.2013 ניתן פס"ד בעניין אליאב חברה לפתוח וקבלנות (ו"ע 40091-12-09). בפסק זה  דובר על חברה שרכשה זכויות במקרקעין כמלאי עסקי, בנתה עליהם מבנים תעשייתים ובהמשך השכירה אותם לצד ג'.

לאחר מספר שנים, דיווחה החברה לפקיד השומה על שינוי יעודם של המבנים לרכוש קבוע, ובדיווחיה לפקיד השומה על פי השווי שהיא דיווחה, לא נצמחה לה הכנסה חייבת.

כעבור שנים מספר, מכרה החברה את המבנים לצד קשור, תוך שהיא מבקשת להכיר לה בניכוי לפי הוראות סעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין הוצאות של כמה מליוני ש"ח, שעמדה בהן בעבר בתקופה בה שימשו המקרקעין כמלאי עסקי, כגון הוצאות מימון והנהלה וכלליות, אשר הוונו למקרקעין בעבר על פי הוראותיו של סעיף 18(ד) לפקודה, אך בטעות לא נכללו בדיווח על שינוי היעוד לפקיד השומה.

החברה טענה כי יש להתיר לה בניכוי את כל ההוצאות שעמדה בהן מאז יום רכישתן. יתרה מכך הרי לאור העקרונות שנקבעו בפסיקה, (ע"א 4271/00 מ.ל. השקעות, ע"א 8138/06 סלון מרכזי, ו"ע 18232/05 לילי שמשון ועוד) אין לקפח את הנישום שלא לצורך ואין להטיל עליו מס על רווחים מדומים, בניגוד לתכלית החקיקה. 

ועדת הערר דחתה את ערר החברה בקובעה כי הגם שלא נכללה במסגרת הוראות חוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") הוראה בדבר יום רכישה ושווי רכישה של זכות במקרקעין ששונה ייעודה ממלאי עסקי לרכוש קבוע, הרי שאין מדובר כאן בהסדר שלילי אלא בלקונה חקיקתית ויש לפרש את "שווי הרכישה" כשוויו ביום הפיכת הנכס למלאי עסקי ומועד זה ישמש גם כיום הרכישה. נזכיר בעניין גם את הלכת שדמי (ראה מבזק מס מס' 313). כמו כן נקבע כי אין להשליך מפס"ד שהוזכרו לעיל על המקרה דנן.  

ישנן לדעתנו שתי שאלות מרכזיות העולות מהמקרה שהובא לפני ועדת הערר, שלטעמנו טרם הובהרו דיין:

נציין כי לדעתנו עדיין, ניתן לתהות האם יום שינוי היעוד יוצר יום רכישה על כל המשתמע או שמא הוא ארוע מס המהווה רק כמקדמה ע"ח חיוב מס כולל במכירתו הסופית של הנכס. לא למותר לציין כי לא מוטל מס רכישה בשינוי יעוד ממלאי עסקי לרכוש קבוע ולא מרכוש קבוע למלאי עסקי, עובדה המחזקת את התהיה לעייל.     

כמו כן נתהה: האם דין הוצאות שהוצאו בגין מקרקעין לפני היום שנקבע כיום הרכישה דינן בהכרח להידחות? הרי אם סעיף 47 לחוק מכיר בסכומי הוצאות שהוצאו לאחר יום המכירה, מדוע לא להכיר גם בהוצאות שהוצאו לפני יום הרכישה?

לסיכום, לטעמנו טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא השלכותיו של שינוי יעוד ממלאי עסקי לרכוש קבוע, ולא מן הנמנע שסוגיה זו תבוא בקרוב לפתחו של בית המשפט העליון.

לפרטים נוספים, ניתן לרו"ח (משפטן) אהרון צ’יסמדיה ממשרדנו – עד לאחרונה מנהל תחום קבלנים ונדל”ן בחטיבה המקצועית ברשות המיסים. 

בהתאם לסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות (להלן – דמי ביטוח) של עובד עצמאי (להלן – המבוטח) מחושבים לפי הכנסתו החייבת מהמקורות המפורטים בסעיף 2(1) ו- 2(8) לפקודת מס הכנסה (להלן – הפקודה), בשנת המס שבעדה משולמים דמי הביטוח.

ההכנסה החייבת בשנה השוטפת נקבעת על פי שומת מס הכנסה לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי הפקודה ובהפחתת הסכומים הבאים:

א. דמי ביטוח לאומי המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעיף 47א לפקודה (להלן – ניכוי דמי ביטוח לאומי).

ב. סכומים שהותרו בניכוי לפי סעיף 47(ב)(1) לפקודה (להלן – הפקדות לקופות גמל).

הפחתת ניכוי דמי הביטוח הלאומי מופעלת כבר בשלב חישוב המקדמות. זאת מתוך מגמה לחשב את הבסיס לחישוב דמי הביטוח באופן קרוב ככל האפשר לחישוב העתידי שיבוצע בעת קבלת השומה מרשות המיסים. בדרך זו המבוטח "נהנה" מההפחתה כבר בשלב חישוב המקדמות. (ככל שההכנסה החייבת שתיווצר בסופו של דבר בשומת מס הכנסה תהא גבוהה יותר מההכנסה שלפיה נקבעו מקדמות דמי הביטוח, תהא התאמה של חיוב דמי הביטוח בהתאם להכנסה חייבת זו, וינוכו ממנה דמי ביטוח לאומי המחושבים תאורטית, אף שטרם שולמו בפועל. בהתאמה יחולו הדברים על קיטון בהכנסה החייבת).

אולם, הפחתת הפקדות לקופות גמל מבוצעת בשלב מאוחר יותר ונלקחת אך ורק מתוך שידור השומה המתקבל ממס הכנסה.

מבוטח שחלות עליו הוראות הפטור ממס הכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודה (נניח שכל הכנסתו פטורה ממס), אינו פטור בדרך כלל מתשלום דמי ביטוח.

בשומת מס הכנסה של נישום מצויינת הכנסתו החייבת של נכה כאמור כהכנסה פטורה בשדה 109 או 309 לדוח. מחוסר רלוונטיות, בדוח ובשידור השומה לא מנוכים כלל סכומי הניכוי בשל הפקדות לקופות גמל.

המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) שואב את סכום ההכנסה הפטורה מהשדות האמורים ובהתאם מוציא חיוב בדמי ביטוח למבוטח. המל"ל אינו יודע את הסכומים שהופקדו בקופות הגמל והניכוי שהיה מגיע בגינם.

לאור זאת, מבוטחים אלה מחוייבים בדמי ביטוח על כל ההכנסה "החייבת" וללא ניכוי הסכומים הרלוונטיים בגין הסכומים שהופקדו בקופות הגמל.

לאור האמור, ועל מנת למנוע עיוות כאמור, אנו בדעה כי כדי לפתור את הבעייתיות שהוצגה ניתן לבצע הדמיית שומה כך שההכנסה הפטורה תוזן כהכנסה חייבת, ועליה יוחלו ניכויי קופות הגמל.

את סכום ה"הכנסה החייבת" נטו לאחר הניכוי האמור, ניתן להזין בשדה הרלוונטי והבעיה לא תתעורר. ראוי להוסיף בדוח ביאור שהסכום הוא לאחר ניכוי ההפקדה בקופות גמל אילו ההכנסה הייתה חייבת.

מיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח (גלרט), למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.