מבזק מס מספר 229 - 15.11.2007

ביום 14.11.07 התפרסם פסק דינו של כבוד השופט מגן אלטוביה בתיק עמ"ה 1226/02 סגנון שרותי תקשוב בע"מ נ' פ"ש פ"ת. פס"ד עוסק ברכישת מניה לאחר שהוכרזה לגביה חלוקת דיבידנד, מיד בסמוך לאחר מכן קבלת הדיבידנד (בשל הוראות סעיף 126(ב) אינו חייב במס) ומכירת ני"ע בתוך זמן קצר, תוך היווצרות הפסד מני"ע הניתן לקיזוז כנגד רווח מני"ע אחרים עפ"י סעיף 6 לחוק התאומים (מהלך זה ידוע בכינויו Stripping Dividend).

המערערת ביצעה מספר עסקאות בדפוס המתואר לעיל ורכשה בבורסה מניות של חברות ישראליות אשר הודיעו על כוונתן לחלק דיבידנד.

לטענת פ"ש לא נוצר למערערת חסרון כיס שכן המדובר בהפסד יש מאין, לפיכך יש להקטין את המחיר המקורי של המניה בגובה הדיבידנד שהתקבל ולחילופין, מדובר במלאכותיות.

לטענת המערערת פעולותיה הינן בהתאם ללשון החוק, קבלת עמדת המשיב משמעותה מיסוי הדיבידנד, פעולותיה הינן פעולות בשוק ההון עם מטרה עסקית של השאת רווחים בתקווה לירידת ערך המניה הפחותה מהדיבידנד המתקבל וכי עצם קיומו של חסרון כיס אינו מהווה תנאי מוקדם לצורך קיזוז הפסדים.

ביהמ"ש קובע בפס"ד חדשני כי כיוון שקיימת ודאות משפטית ברורה לקבלת הדיבידנד ביום רכישת המניה, הרי שהמהות הכלכלית  האמיתית של שווי המניה ביום הכרזה בדבר חלוקת הדיבידנד כוללת רכיבים, שווי הדיבידנד והיתרה, שווי המניה. כלשון ביהמ"ש: "...מקום שנכס מניב תשואה, הנמכר לאחר שפירותיו מומשו באופן ודאי…, הרי שמחיר המכירה, מחיר הרכישה בידי הקונה (המחיר המקורי), משקף מכירת – רכישת שני נכסים, האחד העץ המופשט (stripped) מפירותיו שהבשילו והאחר, הפירות עצמם."

מסקנת ביהמ"ש הינה כי דיבידנד שקיבלה המערערת אמנם אינו חייבו במס בידה אולם בעת קביעת מחירה המקורי של המניה יש להוריד את "עלות הדיבידנד" שכן מדובר בשני נכסים נפרדים. עם זאת, מסייג ביהמ"ש קביעתו זו רק למקרים בהם נרכש נכס עם הכנסה ודאית, שאז נרכשים שני נכסים: העץ והפרי המופרד. במידה ונרכש נכס עם פוטנציאללהכנסה עתידית, אין להפריד בין העץ ופוטנציאל הפרי ויראו ברכישה, רכישה של נכס אחד.

לקביעה זו של ביהמ"ש השלכות מרחיקות לכת, שכן בכל הכבוד אין אנו מצויים במצב של מיצוע אופטימלי של ההתעשרות לאורך ימי העסק כפי שמציין כבוד השופט, בו למעשה ניתן לקזז כל סוג של הפסד כנגד כל סוג של רווח, למשך כל תקופת הזמן (קדימה ואחורה) של הבעלות בנכס. לאור זאת הרי שיש ליתן משקל לעובדה כי קיימים שיעורי מס שונים והשפעות מס שונות על נכס אל מול פירות וכי יכולת קיזוז ההפסדים נתונה למגבלות רבות בשל מקור ההכנסה ובשל עיתוי ההכרה בהפסד.

בהתאם לתיאורית פיצול העלות הרי שגם במקרה הנדון נדרש לפצל את התמורה בידי המוכר ובכך למעשה לסווג חלקה כהכנסה מדיבידנד ללא חיוב במס על פי הוראות סעיף 126(ב) אם בחברה עסקינן ובשיעור של 20%/25% אם ביחיד עסקינן. כך ניתן ערב מכירת מניות חברה להכריז על דיבידנד שיתקבל בפועל בידי הקונה, מהלך זה יוביל לפיצול חלק התמורה לדיבידנד שיחויב בשיעור מס של 20%/25% במקום מס רווחי הון שעשוי להיות מחויב לינארית בשיעור מס גבוה מזה.

השלכה נוספת עשויה לחול מקום שבו נמכר בניין כשהוא תפוס בחוזה שכירות ארוכי טווח, בהתאם לפרשנות פיצול התמורות הרי שיש לגרוע משווי הרכישה לצורך מס רכישה את שווי דמי השכירות שצפויים להתקבל. גם לצורך הפחתת הנכס ניתן להפחית מרכיב זה על פני תקופת השכירות במקום כפחת על הבניין.

לפיצול זה דוגמאות אינספור אולם נסיים באחת נוספת, קחו לדוגמא מצב בו נמכרת אג"ח עם ריבית צבורה, בהתאם לפרשנות זו אין למעשה לחייב את הקונה במס בגין הריבית המתקבלת שכן אל מולה צריכה להיות מנוכה עלות הריבית ששולמה על ידו ואת יתרת העלות לייחס לעלות הנכס. לפיכך יש לבחון מתן הוראות לבנקים המנכים במקור מן הריבית כי ימנעו מלעשות כן מקום שמקבל הריבית רכש את האג"ח כאשר הריבית כבר צבורה בה. עוד מוסיף ביהמ"ש ומציין כי לטעמו במקרה דנן אין המדובר בעסקה מלאכותית שכן לדעתו שיקולי המס לא היו השיקולים היחידים ששקלה החברה כאשר רכשה מניות עם דיבידנד צבור.

לפרטים נוספים בנושא זה ניתן לפנות לרונית בר, רו"ח או לישי כהן, רו"ח (משפטן) ממשרדנו.

ביום 14.11.07 התפרסם פסק דינו של כבוד השופט מגן אלטוביה בתיק עמ"ה 1226/02 סגנון שרותי תקשוב בע"מ נ' פ"ש פ"ת. פס"ד עוסק ברכישת מניה לאחר שהוכרזה לגביה חלוקת דיבידנד, מיד בסמוך לאחר מכן קבלת הדיבידנד (בשל הוראות סעיף 126(ב) אינו חייב במס) ומכירת ני"ע בתוך זמן קצר, תוך היווצרות הפסד מני"ע הניתן לקיזוז כנגד רווח מני"ע אחרים עפ"י סעיף 6 לחוק התאומים (מהלך זה ידוע בכינויו Stripping Dividend).

המערערת ביצעה מספר עסקאות בדפוס המתואר לעיל ורכשה בבורסה מניות של חברות ישראליות אשר הודיעו על כוונתן לחלק דיבידנד.

לטענת פ"ש לא נוצר למערערת חסרון כיס שכן המדובר בהפסד יש מאין, לפיכך יש להקטין את המחיר המקורי של המניה בגובה הדיבידנד שהתקבל ולחילופין, מדובר במלאכותיות.

לטענת המערערת פעולותיה הינן בהתאם ללשון החוק, קבלת עמדת המשיב משמעותה מיסוי הדיבידנד, פעולותיה הינן פעולות בשוק ההון עם מטרה עסקית של השאת רווחים בתקווה לירידת ערך המניה הפחותה מהדיבידנד המתקבל וכי עצם קיומו של חסרון כיס אינו מהווה תנאי מוקדם לצורך קיזוז הפסדים.

ביהמ"ש קובע בפס"ד חדשני כי כיוון שקיימת ודאות משפטית ברורה לקבלת הדיבידנד ביום רכישת המניה, הרי שהמהות הכלכלית  האמיתית של שווי המניה ביום הכרזה בדבר חלוקת הדיבידנד כוללת רכיבים, שווי הדיבידנד והיתרה, שווי המניה. כלשון ביהמ"ש: "...מקום שנכס מניב תשואה, הנמכר לאחר שפירותיו מומשו באופן ודאי…, הרי שמחיר המכירה, מחיר הרכישה בידי הקונה (המחיר המקורי), משקף מכירת – רכישת שני נכסים, האחד העץ המופשט (stripped) מפירותיו שהבשילו והאחר, הפירות עצמם."

מסקנת ביהמ"ש הינה כי דיבידנד שקיבלה המערערת אמנם אינו חייבו במס בידה אולם בעת קביעת מחירה המקורי של המניה יש להוריד את "עלות הדיבידנד" שכן מדובר בשני נכסים נפרדים. עם זאת, מסייג ביהמ"ש קביעתו זו רק למקרים בהם נרכש נכס עם הכנסה ודאית, שאז נרכשים שני נכסים: העץ והפרי המופרד. במידה ונרכש נכס עם פוטנציאללהכנסה עתידית, אין להפריד בין העץ ופוטנציאל הפרי ויראו ברכישה, רכישה של נכס אחד.

לקביעה זו של ביהמ"ש השלכות מרחיקות לכת, שכן בכל הכבוד אין אנו מצויים במצב של מיצוע אופטימלי של ההתעשרות לאורך ימי העסק כפי שמציין כבוד השופט, בו למעשה ניתן לקזז כל סוג של הפסד כנגד כל סוג של רווח, למשך כל תקופת הזמן (קדימה ואחורה) של הבעלות בנכס. לאור זאת הרי שיש ליתן משקל לעובדה כי קיימים שיעורי מס שונים והשפעות מס שונות על נכס אל מול פירות וכי יכולת קיזוז ההפסדים נתונה למגבלות רבות בשל מקור ההכנסה ובשל עיתוי ההכרה בהפסד.

בהתאם לתיאורית פיצול העלות הרי שגם במקרה הנדון נדרש לפצל את התמורה בידי המוכר ובכך למעשה לסווג חלקה כהכנסה מדיבידנד ללא חיוב במס על פי הוראות סעיף 126(ב) אם בחברה עסקינן ובשיעור של 20%/25% אם ביחיד עסקינן. כך ניתן ערב מכירת מניות חברה להכריז על דיבידנד שיתקבל בפועל בידי הקונה, מהלך זה יוביל לפיצול חלק התמורה לדיבידנד שיחויב בשיעור מס של 20%/25% במקום מס רווחי הון שעשוי להיות מחויב לינארית בשיעור מס גבוה מזה.

השלכה נוספת עשויה לחול מקום שבו נמכר בניין כשהוא תפוס בחוזה שכירות ארוכי טווח, בהתאם לפרשנות פיצול התמורות הרי שיש לגרוע משווי הרכישה לצורך מס רכישה את שווי דמי השכירות שצפויים להתקבל. גם לצורך הפחתת הנכס ניתן להפחית מרכיב זה על פני תקופת השכירות במקום כפחת על הבניין.

לפיצול זה דוגמאות אינספור אולם נסיים באחת נוספת, קחו לדוגמא מצב בו נמכרת אג"ח עם ריבית צבורה, בהתאם לפרשנות זו אין למעשה לחייב את הקונה במס בגין הריבית המתקבלת שכן אל מולה צריכה להיות מנוכה עלות הריבית ששולמה על ידו ואת יתרת העלות לייחס לעלות הנכס. לפיכך יש לבחון מתן הוראות לבנקים המנכים במקור מן הריבית כי ימנעו מלעשות כן מקום שמקבל הריבית רכש את האג"ח כאשר הריבית כבר צבורה בה. עוד מוסיף ביהמ"ש ומציין כי לטעמו במקרה דנן אין המדובר בעסקה מלאכותית שכן לדעתו שיקולי המס לא היו השיקולים היחידים ששקלה החברה כאשר רכשה מניות עם דיבידנד צבור.

לפרטים נוספים בנושא זה ניתן לפנות לרונית בר, רו"ח או לישי כהן, רו"ח (משפטן) ממשרדנו.

כפי שדנו במבזקי מס בעבר (מס' 147, 193 ו- 207), בהתקיים תנאי סעיף 126(ג) לפקודה, זכאי חבר בני אדם תושב ישראל ל"זיכוי עקיף". כך, במקום להתחייב במס בשיעור של 25%, רשאית החברה הישראלית לבחור להתחייב במס בשיעור מס החברות בישראל על מלוא ההכנסה ממנה חולקו הדיבידנדים ולקבל "זיכוי עקיף" בגין מס החברות הזר שהוטל על ההכנסה ממנה חולק הדיבידנד, נוסף על הזיכוי בשל מס שנוכה במקור (אם נוכה).

מנגנון מיוחד זה נכלל אף במספר אמנות למניעת כפל מס שישראל צד להן. בחלקן, פועלו בהקלת תנאי הסף הדרושים לצורך קבלת הזיכוי. כך למשל, על פי סעיף 126(ג) נדרש ששיעור ההחזקה בחברה שחלקה דיבידנד יהא 25% לפחות. ישנן אמנות בהן נקבע שיעור נמוך מזה, כגון: באמנות עם ארה"ב ועם אנגליה – 10%, ובאמנה עם שבדיה – אין סף מינימאלי להחזקה. דוגמא נוספת: על פי הפקודה, נתונה הטבה זו רק לנישום שהוא חברה. באמנה שבין ישראל לגרמניה, לא הוגבלה הטבה זו רק למצב בו מקבל הדיבידנד הוא חברה ועל כן גם בעל מניות יחיד זכאי ליהנות ממנה. אמנות המס נהנות ממעמד חקיקתי עדיף על פני הדין הישראלי ועל כן הוראת זיכוי מקלה תגבר על הוראת הפקודה בעניין זה.

בהקשר של האמנה עם גרמניה עולה שאלה מעניינת. סעיף 126(ג) מתנה קבלת זיכוי עקיף בכך שהחברה תמוסה על ההכנסה לפי שיעור מס החברות המלא, ולא לפי שיעור המס החל על דיבידנד. אך לגבי יחיד במצב כזה, מאחר והזכאות

לזיכוי כאמור מקורה באמנה ולא בדין הפנימי, לכאורה זכאי היחיד לזיכוי עקיף כנגד המס הישראלי שיוטל בשיעור החל על דיבידנד (20% או 25%, לפי העניין). במאמר מוסגר נציין, כי יתכן וניתן להעלות טענה כזו אף בהקשר של חברה ישראלית המקבלת דיבידנד מחברה תושבת גרמניה וזאת לאור ניסוחה המיוחד של הוראת האמנה.

בהקשר הנדון מתעוררת שאלה מעניינת העוסקת ביחס שבין הדין הפנימי והאמנות. סעיף 126(ג) מאפשר קבלת זיכוי ברמת "חברה נכדה" ובמבנה שבו הבת מוחזקת בשיעור של 25% לפחות והיא מחזיקה במישרין בנכדה בשיעור של 50% לפחות. עולה השאלה, האם ההקלה הנתונה באמנות לעניין שיעור ההחזקה בבת (למשל: 10% במקום 25% באמנות עם ארה"ב ובריטניה) תקפה גם בעניין החברה הנכדה. נדגים: במצב שבו חברה תושבת ישראל מחזיקה 10% מאמצעי שליטה בחברה תושבת בריטניה והיא מחזיקה 60% מאמצעי השליטה בחברה זרה אחרת. האם ניתן יהיה לשלב בין הוראות הפקודה להוראות האמנה ולדרוש זיכוי עקיף גם כנגד המס ששולם ע"י החברה הזרה הנכדה?

למיטב ידיעתנו, טרם ניתן מענה ברור לשאלה זו, אך אין ספק שיש מקום ליישם גישה מקלה בהקשר זה שהרי עסקינן בהוראות שנועדו, מטבע ברייתן, למניעת כפל מיסוי, שהוא כיתד התקוע בגלגלי עגלת הכלכלה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות ללילך רובין – אשרוב, עו"ד, או לגדי אלימי, רו"ח ועו"ד ממשרדנו.

כפי שדנו במבזקי מס בעבר (מס' 147, 193 ו- 207), בהתקיים תנאי סעיף 126(ג) לפקודה, זכאי חבר בני אדם תושב ישראל ל"זיכוי עקיף". כך, במקום להתחייב במס בשיעור של 25%, רשאית החברה הישראלית לבחור להתחייב במס בשיעור מס החברות בישראל על מלוא ההכנסה ממנה חולקו הדיבידנדים ולקבל "זיכוי עקיף" בגין מס החברות הזר שהוטל על ההכנסה ממנה חולק הדיבידנד, נוסף על הזיכוי בשל מס שנוכה במקור (אם נוכה).

מנגנון מיוחד זה נכלל אף במספר אמנות למניעת כפל מס שישראל צד להן. בחלקן, פועלו בהקלת תנאי הסף הדרושים לצורך קבלת הזיכוי. כך למשל, על פי סעיף 126(ג) נדרש ששיעור ההחזקה בחברה שחלקה דיבידנד יהא 25% לפחות. ישנן אמנות בהן נקבע שיעור נמוך מזה, כגון: באמנות עם ארה"ב ועם אנגליה – 10%, ובאמנה עם שבדיה – אין סף מינימאלי להחזקה. דוגמא נוספת: על פי הפקודה, נתונה הטבה זו רק לנישום שהוא חברה. באמנה שבין ישראל לגרמניה, לא הוגבלה הטבה זו רק למצב בו מקבל הדיבידנד הוא חברה ועל כן גם בעל מניות יחיד זכאי ליהנות ממנה. אמנות המס נהנות ממעמד חקיקתי עדיף על פני הדין הישראלי ועל כן הוראת זיכוי מקלה תגבר על הוראת הפקודה בעניין זה.

בהקשר של האמנה עם גרמניה עולה שאלה מעניינת. סעיף 126(ג) מתנה קבלת זיכוי עקיף בכך שהחברה תמוסה על ההכנסה לפי שיעור מס החברות המלא, ולא לפי שיעור המס החל על דיבידנד. אך לגבי יחיד במצב כזה, מאחר והזכאות

לזיכוי כאמור מקורה באמנה ולא בדין הפנימי, לכאורה זכאי היחיד לזיכוי עקיף כנגד המס הישראלי שיוטל בשיעור החל על דיבידנד (20% או 25%, לפי העניין). במאמר מוסגר נציין, כי יתכן וניתן להעלות טענה כזו אף בהקשר של חברה ישראלית המקבלת דיבידנד מחברה תושבת גרמניה וזאת לאור ניסוחה המיוחד של הוראת האמנה.

בהקשר הנדון מתעוררת שאלה מעניינת העוסקת ביחס שבין הדין הפנימי והאמנות. סעיף 126(ג) מאפשר קבלת זיכוי ברמת "חברה נכדה" ובמבנה שבו הבת מוחזקת בשיעור של 25% לפחות והיא מחזיקה במישרין בנכדה בשיעור של 50% לפחות. עולה השאלה, האם ההקלה הנתונה באמנות לעניין שיעור ההחזקה בבת (למשל: 10% במקום 25% באמנות עם ארה"ב ובריטניה) תקפה גם בעניין החברה הנכדה. נדגים: במצב שבו חברה תושבת ישראל מחזיקה 10% מאמצעי שליטה בחברה תושבת בריטניה והיא מחזיקה 60% מאמצעי השליטה בחברה זרה אחרת. האם ניתן יהיה לשלב בין הוראות הפקודה להוראות האמנה ולדרוש זיכוי עקיף גם כנגד המס ששולם ע"י החברה הזרה הנכדה?

למיטב ידיעתנו, טרם ניתן מענה ברור לשאלה זו, אך אין ספק שיש מקום ליישם גישה מקלה בהקשר זה שהרי עסקינן בהוראות שנועדו, מטבע ברייתן, למניעת כפל מיסוי, שהוא כיתד התקוע בגלגלי עגלת הכלכלה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות ללילך רובין – אשרוב, עו"ד, או לגדי אלימי, רו"ח ועו"ד ממשרדנו.

סעיף 135(1) לפקודה מעניק לפ"ש הסמכות לדרוש דו"ח על מצב ההון והנכסים של נישום מסוים לתקופה מסוימת (להלן: "הצהרת הון"), הסעיף מוסיף וקובע כי יש להגיש את הצהרת ההון תוך 120 יום מתאריך שבו נדרש הנישום למלא אחר הצהרת ההון. במאמר זה נתייחס למספר השלכות פליליות בהקשר להצהרת הון.

יתכנו סוגים שונים של עבירות בהקשר להצהרת הון:

•  הגשת הצהרת ההון באיחור או אי הגשה:

בהליך האזרחי– קיימות מספר סנקציות ובהן בין היתר, קנסות

להליך המשפטי קיימת חלופת הקנס מנהלי, שהינו סכום קבוע  של 980 ₪, המתעדכן מעת לעת.

אי הגשת הצהרת הון הינה עבירה נמשכת. אולם, במידה והנישום לא הגיש הצהרת הון לא ניתן יהיה לפעול כנגדו במישור הפלילי, אם חלפו 6 שנים מתום שנת המס בה נעברה העבירה. בע"פ 1674/84 מ"י נ' אברהם עזרא, קבע ביהמ"ש: "…לגבי ס' 216(4) לפקודה (אי הגשת דוחות שנתיים – א.א.ח.) קיימת כבר הלכה מחייבת (בר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מ"י – א.א.ח) כי העבירה היא מסוג העבירות הנמשכות…".

אולם: "…אין להרחיב הלכה זו ולקבוע כי ס' 216(1) הדן באי קיום דרישה על פי הפקודה אף הוא מהווה עבירה נמשכת… נוסח סעיף 225 לפקודה הקובע תקופת התיישנות מעיד כי עבירות על הפקודה אינן עבירות  נמשכות…".

לעניין התיישנות בהליך האזרחי נציין כי בהתאם להלכת סיידה ג'מאל, רע"א 8519/02, מקום שרישום ההשגה מותנה בהגשת הצהרת הון הרי שמרוץ ההתיישנות של השומה יחל רק עם הגשת ההשגה.

• הגשת הצהרה כוזבת:

הצהרת ההון הינה בבחינת כלי העומד בפני פ"ש לבחון ולבקר את נכונות הדיווחים על הכנסתיו המוצהרות של הנישום (ראה פס"ד אהורניאן נ' מ"י ע"פ 488/85). על כן, חייבת הצהרת ההון לכלול את כלל הנכסים וההתחייבויות של התא המשפחתי. החסרתו של נכס או התחייבות יגרום לכך שהצהרת ההון תהיה כוזבת. לדיווח כוזב בהצהרות הון, יכול ויש שני אלמנטים, האחד התייחס להכנסות העבר והשני התייחס גם להכנסות בהווה ובעתיד. טול מקרה לפיו, מר א', יחיד תושב ישראל, אשר

בהתאם לסעיף 188(ז) לפקודה, הסמכות להוציא שומה מבלי לאפשר לנישום להשמיע טענותיו או מבלי ליתן נימוקים בהתאם להוראות סעיף 158א(ג) וכן שלילת שיעורי ניכוי במקור מופחתים בחלק מן המקרים.

בהליך הפלילי–  סעיף 216(1) לפקודה קובע, כי אדם אשר לא קיים דרישה הכלולה בהודעה שניתנה לו ללא סיבה מספקת – יכול ביהמ"ש לגזור את דינו במאסר לתקופה שאינה עולה על  שנה ו/או לקנוס אותו בסכום שאינו עולה על 26,100 ש"ח.

רכש בית דירות ברומניה בעלות של מאות אלפי דולר, המניב הכנסה חודשית משכירות בסך של 10,000 $. מר א' לא דיווח בהצהרת ההון על בית הדירות ולכן פ"ש אינו יכול לדעת על ההון הנצבר (בית הדירות) ולא על הכנסות מההשכרה ברומניה, אשר חייבות במס בישראל.

הצהרת הון אשר כוללת מידע שקרי במזיד ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, מהווה עבירה לפי סעיף 220(2) לפקודה ודינה מאסר במשך 7 שנים או קנס בסך 202,000 ₪. חלופת ענישה הינה כופר כסף מכוח סעיף 221 לפקודה. במקרים אשר עבירתו של הנישום מסתכמת רק בהגשת הצהרת הון כוזבת, חלופת הכופר שכיחה יותר.

• גידול הון בלתי מוסבר:

בשולי הדברים נציין, כי עפ"י סעיף 223 לפקודה, יתכן מצב לפיו גידול הון בלתי מוסר מהווה עבירה פלילית – עבירה לפי סעיף 217 לפקודה. בפרקטיקה מספר המקרים בהם הוגשו כתבי אישום בגין גידול הון בלתי מוסבר מועטים, ולדעתנו יש לבחון תחולתו של הסעיף.

• מייצג:

לא למותר לציין, כי במידה ויוכח (כך לדוגמה נמצא בניירות העבודה שברשותו כי ידע על בית הדירות ברומניה ולא ציין זאת בהצהרת ההון) שרואה החשבון הגיש הצהרת הון כוזבת הוא ימצא עצמו נחשד בפלילים, מכוח הרישא של סעיף 220 לפקודה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לאברהם שהבזי, רו"ח (משפטן) ממשרדנו.