ביה"ד האזורי (ב"ל 63266-02-20) דחה ביום 7/6/2022 את תביעתה של נטלי קסטן (להלן: המבוטחת) לקצבת שארים בעקבות מותו של בעלה בחו"ל. נקבע כי במשך תקופה ארוכה שלפני הפטירה המנוח לא היה תושב ישראל.

תמצית עיקרי החוק

• סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי קובע: מבוטח הוא תושב ישראל מגיל 18 ומעלה, ואם לא נולד בארץ – עלה לראשונה לפני שהגיע לגיל 62 (גבר).

• על פי סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי, אם נפטר מבוטח, ישלם הביטוח הלאומי קצבת שאירים על פי החוק.

• תנאי בסיסי לזכאות לקצבת שאירים הוא עמידה בתקופת אכשרה לפי סעיף 253 לחוק הביטוח הלאומי.

• סעיף 57ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה ככלל, דבר דואר שנשלח לפרטי מען תקינים מגיע לנמען תוך זמן סביר.

• בהלכת צרור נקבע כי חזקה זו ניתנת לסתירה תוך נטל ראיה גבוה כי על התובע להוכיח שהודעת הב"ל לא הגיעה אליו.

רקע עובדתי

• בעלה של המבוטחת (להלן: המנוח) , נולד בישראל ב-1989 והיה בעבר תושב ישראל לכל דבר.

• המנוח שהה בחו"ל במשך תקופות ארוכות החל מחודש 12/2012.

במכתב מיום 6/3/2018 הודיע לו הב"ל כי תושבותו נשללה מאוקטובר 2017. המנוח לא ערער על שלילת התושבות, ואף לא הגיש בקשה להכיר בו כתושב חוזר.

• המבוטחת אזרחית ארה"ב, התחתנה בישראל עם המנוח בשלהי 2018 וחודש לאחר מכן טסו לארה"ב. כמחצית השנה לאחר מכן נולד להם שם בן, וכחודש לאחר מכן, נפטר המנוח בנסיבות טרגיות.

• לאחר פטירת המנוח, הגיעה המבוטחת לישראל, הגישה תביעה לקצבת שארים, וזו נדחתה בנימוק כי מרכז חייו של המנוח לא היה בישראל.

עיקר טענות הצדדים

לטענת המבוטחת –

מרכז חייו של המנוח היה בישראל: היה אזרח ישראלי ושהייתו בארה"ב הייתה ארעית לצרכי טיול והוצאת גרין קארד. לטענתה, המנוח יליד ישראל, ישראל מקום מגורי משפחתו, החזיק בכתובת ישראלית, רישיון נהיגה ישראלי, השתתף באירועים משפחתיים, שילם דמי ביטוח לאומי והקים עסק. לטענתה, נסיעתו לחו"ל הייתה לירח דבש, אך הריונה, שהייה בסיכון, גרם להתארכות שהייתם.

עוד הוסיפה, כי המנוח לא קיבל את ההודעה על שלילת תושבותו מב"ל, שנשלחה לכתובת שגויה, ולכן לא ערער על שלילת התושבות.

לטענת הב"ל –

ביום 6/3/2018 נשללה תושבות המנוח, הוא לא הגיש השגה לפקיד הב"ל, ומשחלפה שנה ולא הגיש ערעור לביה"ד – הפכה החלטת הב"ל על שלילת התושבות לחלוטה.

ההחלטה על שלילת התושבות נעשתה מכיוון שהמנוח לא התגורר ולא שהה בישראל משלהי 2012 כמעט 6 שנים ברציפות.

לטענת הב"ל, המנוח לא היה בטיול בארה"ב כי אם השתקע שם למעלה מחמש שנים,  ואף ניסה להשיג "גרין קארד". המבוטחת היא אזרחית אמריקאית והשניים ניסו להסדיר מעמד זהה למנוח.

המנוח השתקע בארה"ב, הוציא רישיון נהיגה, שכר דירה, עבד שם וניסה להשיג אזרחות. בנוסף, סגר המנוח את חשבון הבנק שלו בישראל.

הכתובת אליה נשלחה הודעת שלילת התושבות, היא הכתובת הרשומה של המנוח בעת שזו נשלחה אליו, והוא היה בישראל בעת שההודעה נשלחה אליו.

רק לאחר מועד זה שינה המנוח את כתובתו למיקום אחר באותו רחוב, לפני שיצא שוב לארה"ב ביום 13.11.2018.

דיון והחלטה

ראשית בוחן ביה"ד את כשירותה של ההודעה על שלילת התושבות. לאחר חקירת המבוטחת ואימו של המנוח הסתבר כי אמנם התגורר בעבר בכתובת הרשומה באותו מועד וזו הייתה כתובתה של סבתו.

על שכחת עובדה זו בתצהירי האם אומר ביה"ד: "הימנעותה של העדה מלציין עובדה זו, שהייתה ידועה לה, מעמידה את גרסתה באור מסוים".

בסיכום עניין זה קובע ביה"ד כי חזקה שהמבוטח קיבל את ההודעה.

מאחר וחלפו 12 חודשים מקבלת ההודעה ולא הוגשה תביעה כנגדה, הפכה שלילת התושבות לחלוטה.

אמנם ניתן היה להגיש בקשה להכרה כתושב חוזר, אך לא כך נעשה.

בנקודה זו די היה לדעת ביה"ד כדי לדחות את התביעה, ואולם ביה"ד פונה לדון בעצם התושבות, לו ניתן היה לערור על קביעת שלילת התושבות:

• המועד הקובע לבחינת זכאות לקצבת שארים הוא מועד פטירת המנוח.

• לפי הלכת יאסמין, "הלכה פסוקה היא כי תושבותו של מבקש גמלה על פי חוק הביטוח הלאומי, תיקבע על פי המקום שבו נמצא מרכז חייו, אותו מקום אליו מכוונות מירב הזיקות בחייו".

הזיקות העומדות לבחינה: זמן שהייה בישראל, קיומם של נכסים בישראל, מקום מגורים פיזי, מקום מגורי המשפחה, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכלי, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ועוד.

• ביה"ד מגיע להחלטה כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בנסיבות העניין מביא למסקנה כי טרם פטירת המנוח ובמשך רוב התקופה בשנים שקדמו לה, לא שהה המנוח בישראל.

• המבוטחת העידה כי המנוח שהה 5 שנים בארה"ב, התגורר בדירה שכורה, עבד שם, הוציא רישיון נהיגה וניסה להוציא "גרין קארד" – כל אלה מעידים על תושבות קבע בארה"ב. יתרה מזאת, חרף שלילת התושבות לא הגיש השגה על החלטת הב"ל.

• גם בתקופה בה שהו בני הזוג בישראל לאחר חזרתם הראשונה מארה"ב טרם הנישואים – לא הוכח כי חיו בישראל חיי קבע, שכן התגוררו אצל הורי המבוטחת ולא בדירה שלהם.

לאור הנמקות אלו, נמצא שגם באופן מהותי לא היה המנוח תושב ישראל טרם פטירתו, ומשכך אלמנתו אינה זכאית לקצבת שאירים.

התביעה נדחתה.

בשולי הדברים:

• נציין כי בדר"כ עניין החזקה החלוטה על ביטול תושבות כאמור, מתייחסת להחלטת שלילת תושבות בעקבות בחינה עובדתית מקצועית של הב"ל, ולא בשל הודעות שלילת תושבות אוטומטיות שהמחשב משגר למי מצויים תקופות ארוכות מחמש שנים בחו"ל.

• לעניין קצבת שאירים, קובע סעיף 252(ד) לחוק כי גמלת שאירים תשתלם לשאירי נפטר "אף אם לא היה מבוטח בעת שנפטר", אם עמד בתקופות אכשרה קודם פטירתו.

משהיה המנוח בענייננו אדם צעיר, שבשנותיו האחרונות כמעט לא היה בישראל, ככל הנראה לא עמד בתנאים אלו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.