מבזק מס מספר 82 - 8.9.2004

מהודעה שנמסרה על ידי נציבות מס הכנסה עולה כי יבוטלו, החל מ- 1.1.2005, האישורים אשר הוצאו על ידי נציבות מס הכנסה ופקידי השומה בהקשר לפטור מהסעה המאורגנת על יד המעביד בהתאם לסעיף 9(20) לפקודה.

נציבות מס הכנסה תאפשר לנישומים, בהתקיים התנאים המנויים להלן, לפטור את העובדים ממס ללא צורך באישור פקיד השומה. התנאים הנם:

1. המעביד שלח הודעה לפקיד השומה ובה ציין כי הוא פוטר ממס את שוויה של ההסעה המאורגנת לעובדים וציין פרטים בדבר מקום העסק, זמני התחבורה הציבורית, מסלולי ההסעה ושעות העבודה בהן מתקיימת ההסעה.
2. מקום העבודה ושעות העבודה מחייבות את הסעת העובדים למקום העבודה ובחזרה.
3.  הסעת העובדים ממומנת ומאורגנת על ידי המעביד ועל חשבונו, ואינה כוללת החזרי הוצאות בגין נסיעה בתחבורה ציבורית.

נציין כי על אף שלכאורה קיימת הקלה בכך שאין צורך באישור מוקדם, הרי שבמסגרת התנאים החדשים חלה גם החמרה ביחס לכללים הישנים:

•  ביטול התנאי המאפשר קיום הסעה מאורגנת לעובדים שמקום מגוריהם מרוחק ממקום העבודה (15 ק"מ או שזקוקים להחלפת שני קווי תחבורה ציבורית בדרך לעבודה), כך שלכאורה עובד כאמור חייב להשתמש בתחבורה ציבורית (אם זו קיימת) אף אם מקום העבודה מרוחק יותר כאמור, ולחילופין תיחשב ההסעה חייבת במס.
• בוטלה האפשרות שתחבורה ציבורית סדירה תיחשב כ"הסעה מאורגנת".  

בפסק דין יגאל ליברמן ואח', אשר ניתן לאחרונה בידי בית המשפט העליון, ובהרחבה לפסק הדין המנחה בעניין – ספארי הולדינגס (ע"א 476/87), קובע בית המשפט כי "טיפ" למלצר, שהוא כלול בחשבון, ושלא שולם באופן וולונטרי על ידי הסועדים, גם אם לא נדרש על ידי בית העסק ובפועל אף לא התקבל בידו, הינו "תקבול" החייב ברישום בספרי העסק.

בפסק הדין האמור בנדון קובע בית המשפט, כי על אף שסכום הטיפ התווסף לחשבון ביוזמת המלצר בלבד, הרי שמבחינת הסועד – הוא לא היה וולונטרי (בין אם ניתן היה לאכוף תשלומו ובין אם לאו), מכאן קובע בית המשפט כי הטיפ הינו תקבול לכל דבר ועניין. עוד מציין בית המשפט כי אילו הסכום שניתן ע"י הסועדים היה עולה על הסכום המצוין בחשבון, היה הסכום הנוסף נחשב כתשלום וולונטרי, שאינו חייב ברישום מבחינת בית העסק.

מכאן שטיפ הכלול בחשבון המוגש לסועד, ואשר עשוי להתפרש על ידו כחייב בתשלום, ייחשב כתקבול של בית העסק, בעוד שטיפ שהשאיר סועד ללא כל "הכוונה" כאמור ייחשב כתשלום וולונטרי מבחינת בית העסק.

עוד נציין כי לא נדונה כלל שאלת אופי התקבולים בידי המלצרים ולגבי חובת ניכוי המס במקור מן התשלומים המוגדרים כ"תקבולים" של בית העסק, המשולמים ישירות למלצרים.

בשולי הדברים נעיר כי בחלקו הגדול של פסק הדין מצאו לנכון שופטי בית המשפט העליון למתוח ביקורת חריפה על שיטת רישום ההכנסות שמקורן ב"טיפים"  הן בהקשר לעיוות שנוצר כאשר לדוגמה סכום הטיפ "הוולונטרי" מושאר בכרטיס אשראי או בצ'ק, ולפיכך "נאלץ" בית העסק לרשמו במסגרת הכנסותיו  והן בהקשר לסיווגן השונה של הכנסות אלו בידי המלצר, אשר ניתנו בגין אותו סוג השרות בפועל. כל השופטים ממליצים לפעול לשינוי חקיקתי בנושא.

פסק הדין נסב סביב השאלה האם הפסדים שנוצרו למפעל בשנות העבר יש לקזזם מהכנסת המפעל לפני פיצולה בין החלק המאושר לחלק ה"רגיל", או שמא יש לקזזם  לאחר הפיצול – מן החלק התעשייתי ה"רגיל". כזכור קבע בית המשפט המחוזי, בפסק דינו בעניין האמור (עמ"ה 99/182) כי המונח "הכנסה חייבת" לעניין סעיף 74 לחוק עידוד השקעות הון איננו כולל הפסדים מועברים, ולפיכך בעת פיצול חלקי המפעל אין לקחת בחשבון הפסדי עבר אלא לקזזם מן ההכנסה החייבת לאחר הפיצול.

בימים אלו ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק הדין על ערעורה של המדינה, בו קובע בית המשפט (בפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן) כי אין הפניה מפורשת להגדרת המונח "הכנסה חייבת" בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, ולפיכך יש מקום לפרשנות כי הגדרה זו איננה כוללת הפסדי עבר. יחד עם זאת נקבע בפסק הדין, כי על מנת להגשים את התכלית הכלכלית של החוק, כך שלא יינתנו הטבות לחלק המפעל שאיננו מאושר, ולא יישללו ההטבות מחלקו המאושר, גם את המונח הפסדי עבר יש לפצל. הפסדי עבר שנוצרו בתקופה שקדמה להפעלת המפעל המאושר – אין לקזזם לפני הפיצול אלא לאחריו בלבד, ומן החלק הלא מאושר, ואילו הפסדי עבר אשר נוצרו בתקופת המפעל המאושר – אלה שייכים לכל המפעל, ולפיכך יקוזזו מן ההכנסה לפני הפיצול. נציין כי השופט נוקב בהפסדים שנוצרו החל מיום מסוים – מובן כי יישום הוראה זו הינו בעייתי במיוחד. בהערת אגב שניתנה ע"י כב' השופטת מ' נאור והתקבלה אף על דעתו של כב' השופט א' ריבלין, נמתחת ביקורת על שיטת הייחוס "יחס הנכסים". לדברי השופטת עדיפה בכל מקרה שיטת ייחוס מדויקת יותר "על יסוד נתונים קונקרטיים הנוגעים ל"מפעל המעורב"…". בעניין זה "ממליצה" השופטת למפעל מעורב לפנות למנהלה בבקשה לקביעה מצידה בדבר אופן הייחוס של חלקי המפעל השונים.

עולה מהאמור מהערת האגב של שופטי הרוב כי על אף הוראת החוק בדבר יישום דווקני של יחס נכסים (בהעדר קביעה אחרת בכתב האישור) ניתן לנסות להוכיח כי יש לפצל את ההכנסות באופן שונה על בסיס כלכלי, עובדתי.

בעניין זה ניתן לפנות לרו"ח מיטל דוידוב – Davidov@ahec-tax.co.il

בפסק דין יגאל ליברמן ואח', אשר ניתן לאחרונה בידי בית המשפט העליון, ובהרחבה לפסק הדין המנחה בעניין – ספארי הולדינגס (ע"א 476/87), קובע בית המשפט כי "טיפ" למלצר, שהוא כלול בחשבון, ושלא שולם באופן וולונטרי על ידי הסועדים, גם אם לא נדרש על ידי בית העסק ובפועל אף לא התקבל בידו, הינו "תקבול" החייב ברישום בספרי העסק.

בפסק הדין האמור בנדון קובע בית המשפט, כי על אף שסכום הטיפ התווסף לחשבון ביוזמת המלצר בלבד, הרי שמבחינת הסועד – הוא לא היה וולונטרי (בין אם ניתן היה לאכוף תשלומו ובין אם לאו), מכאן קובע בית המשפט כי הטיפ הינו תקבול לכל דבר ועניין. עוד מציין בית המשפט כי אילו הסכום שניתן ע"י הסועדים היה עולה על הסכום המצוין בחשבון, היה הסכום הנוסף נחשב כתשלום וולונטרי, שאינו חייב ברישום מבחינת בית העסק.

מכאן שטיפ הכלול בחשבון המוגש לסועד, ואשר עשוי להתפרש על ידו כחייב בתשלום, ייחשב כתקבול של בית העסק, בעוד שטיפ שהשאיר סועד ללא כל "הכוונה" כאמור ייחשב כתשלום וולונטרי מבחינת בית העסק.

עוד נציין כי לא נדונה כלל שאלת אופי התקבולים בידי המלצרים ולגבי חובת ניכוי המס במקור מן התשלומים המוגדרים כ"תקבולים" של בית העסק, המשולמים ישירות למלצרים.

בשולי הדברים נעיר כי בחלקו הגדול של פסק הדין מצאו לנכון שופטי בית המשפט העליון למתוח ביקורת חריפה על שיטת רישום ההכנסות שמקורן ב"טיפים"  הן בהקשר לעיוות שנוצר כאשר לדוגמה סכום הטיפ "הוולונטרי" מושאר בכרטיס אשראי או בצ'ק, ולפיכך "נאלץ" בית העסק לרשמו במסגרת הכנסותיו  והן בהקשר לסיווגן השונה של הכנסות אלו בידי המלצר, אשר ניתנו בגין אותו סוג השרות בפועל. כל השופטים ממליצים לפעול לשינוי חקיקתי בנושא.