בפסק דין יגאל ליברמן ואח', אשר ניתן לאחרונה בידי בית המשפט העליון, ובהרחבה לפסק הדין המנחה בעניין – ספארי הולדינגס (ע"א 476/87), קובע בית המשפט כי "טיפ" למלצר, שהוא כלול בחשבון, ושלא שולם באופן וולונטרי על ידי הסועדים, גם אם לא נדרש על ידי בית העסק ובפועל אף לא התקבל בידו, הינו "תקבול" החייב ברישום בספרי העסק.

בפסק הדין האמור בנדון קובע בית המשפט, כי על אף שסכום הטיפ התווסף לחשבון ביוזמת המלצר בלבד, הרי שמבחינת הסועד – הוא לא היה וולונטרי (בין אם ניתן היה לאכוף תשלומו ובין אם לאו), מכאן קובע בית המשפט כי הטיפ הינו תקבול לכל דבר ועניין. עוד מציין בית המשפט כי אילו הסכום שניתן ע"י הסועדים היה עולה על הסכום המצוין בחשבון, היה הסכום הנוסף נחשב כתשלום וולונטרי, שאינו חייב ברישום מבחינת בית העסק.

מכאן שטיפ הכלול בחשבון המוגש לסועד, ואשר עשוי להתפרש על ידו כחייב בתשלום, ייחשב כתקבול של בית העסק, בעוד שטיפ שהשאיר סועד ללא כל "הכוונה" כאמור ייחשב כתשלום וולונטרי מבחינת בית העסק.

עוד נציין כי לא נדונה כלל שאלת אופי התקבולים בידי המלצרים ולגבי חובת ניכוי המס במקור מן התשלומים המוגדרים כ"תקבולים" של בית העסק, המשולמים ישירות למלצרים.

בשולי הדברים נעיר כי בחלקו הגדול של פסק הדין מצאו לנכון שופטי בית המשפט העליון למתוח ביקורת חריפה על שיטת רישום ההכנסות שמקורן ב"טיפים"  הן בהקשר לעיוות שנוצר כאשר לדוגמה סכום הטיפ "הוולונטרי" מושאר בכרטיס אשראי או בצ'ק, ולפיכך "נאלץ" בית העסק לרשמו במסגרת הכנסותיו  והן בהקשר לסיווגן השונה של הכנסות אלו בידי המלצר, אשר ניתנו בגין אותו סוג השרות בפועל. כל השופטים ממליצים לפעול לשינוי חקיקתי בנושא.