מבזק מס מספר 709 - 23.11.2017

ביום 14.11.2017 ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד בעניין רוית בר ניב ואבי צבי (ע"מ 54694-02-16 ).
פסק הדין עוסק בתשלומים שקיבלו המערערים ממעסיקתם (המערערת- 4.2 מיליון ₪ והמערער 3.7 מיליון ₪). המערערים טענו כי התשלומים שולמו להם כפיצוי הוני בגין וויתור על זכות תביעה כנגד החברה, בגין שינוי מבני ומיזוג ובגין אי קבלת אופציות עפ"י סע' 102 לפקודה במסלול הוני (הכנסה בשיעור מס של 25%).
מנגד טען פקיד השומה כי יש לסווג את התשלומים כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה.

תמצית העובדות
המערערת כיהנה בשנים 2001 עד 2007 כמנכ"לית חברה, והמערער כסמנכ"ל לקוחות ומשנה למנכ"לית בשנים 2000 עד 2007. בהסכמי ההעסקה שלהם נקבע, כי ישולם להם מענק מיזוג במקרה של מכירה או מיזוג של החברה, בגובה 2% מעליית שווי החברה מעל 54 מיליון $ (להלן- "מענק המיזוג"). בשנת 2006 התמזגה החברה עם חברה אחרת והמערערים טענו כי הם זכאים למענק.
בינואר 2008 הגישו המערערת ומערער תביעה כנגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה ומסגרתו תבעו כ- 9.6 מיליון ₪ וכ- 8.5 מיליון ₪ בהתאמה, בטענה שאינה מכבדת את התחייבותה לתשלום מענק המיזוג וכן בין היתר, בטענה כי בשנת 2006 התחייבה החברה להקצות להם אופציות למניות החברה באמצעות נאמן במסלול רווח הון לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה אולם אינה מכבדת את התחייבותה להקצות להם את האופציות שהובטחו.
ביוני 2011 נחתם בין המערערים והחברה הסכם פשרה בו נקבע כי החברה תשלם למערערים את הסכומים שהוסכמו כדלעייל "בגין וויתור על זכויות בגין שינוי מבני ומיזוג וויתור על זכות התביעה בגין אי מתן האופציות". המערערים טענו כאמור, כי התשלומים שולמו להם כפיצוי הוני בגין וויתור על זכות תביעה.
לא נכביר במילים בסוגיה העיקרית שנדונה בפסק: נושא הפיצוי לעובד נדון בשנים האחרונות ונהרות של מילים נכתבו בסוגיה, כשהמשמעותית והקובעת שבהם הינה הלכת חיים ניסים.
ביהמ"ש בוחן את הסוגיות לדיון עפ"י הלכת הוצאת ספרים ש' ל' גורדון, הקובעת כי סיווגו הנכון של הפיצוי יהא כדין הפירצה אותה הוא בא למלא. ביהמ"ש דוחה את טענות המערערים בעניין המענק בהתאם להלכות חיים ניסים וברנע. גם ערעורם בעניין הפיצוי בשל אי הקצאת האופציות נדחה, אך זאת על פי קביעת ביהמ"ש – בעיקר כיוון שלא הוכח ברמה העובדתית כי המערערים היו זכאים להקצאה של האופציות.
עם זאת נפנה את תשומת הלב לקביעת ביהמ"ש שנאמרה כאוביטר במסגרת הפסק: פקיד השומה טען לעניין האופציות, כי הטבת המס לעובד באופציות במסלול הוני (דהיינו, הכנסה הונית בשיעור מס של 25%), מותנית בעמידה בשורה של תנאים כגון, הפקדה אצל נאמן, החזקת האופציות שנתיים וכו', ומכיוון שתנאים אלו לא התקיימו בפועל, הרי שלא מגיעה להם ההטבה של מס בשיעור 25% כקבוע בסעיף 102(ב)(2) לפקודה. ביהמ"ש דוחה טענה זו וקובע: "בעת בחינת טיבו של פיצוי שניתן בגין אופציות שלא הוענקו, אני מדמים הענקה תיאורטית של האופציות ובדומה עלינו לדמות גם מינוי תיאורטי של נאמן….. לדידי, ניתן בהחלט להניח, בהשאלה מדוקטרינת תקינות המעשה המנהלי, את חזקת תקינות החזקת האופציות בידי הנאמן עד תום התקופה."
המסקנה העולה מקביעה זו הינה כי עובד המקבל פיצוי ממעבידו, לאחר תביעה ו / או במסגרת פשרה, בגין אי הענקת אופציות שהובטחו לו, ויוכח עובדתית כי אכן הובטחו לו אופציות לפי סע' 102 במסלול הוני והוא היה זכאי להענקתן, והללו לא הוקצו כמובטח ובשל כך קיבל הפיצוי, הרי שפיצוי זה יסווג עפ"י הלכת גורדון כהכנסה הונית ממימוש האופציות החייבת במס בשיעור 25% לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר, ממשרדנו.

ביום 14.8.2017 ניתן פס"ד בעניין פאדי שוויש (להלן: הנישום) (ע"מ 22911-12-14) בו נדונה בין היתר סוגיית תושבותו של הנישום לאור הצהרותיו בדוחות המס האישיים שהגיש למס הכנסה כי הוא תושב ישראל בשנים 2009-2011.

עובדות המקרה ועמדת הנישום
הנישום רכש בשנת 2012 דירה בבית חנינא שבמזרח ירושלים בעלות של כ-1.3 מיליון ₪ ונדרש להגיש דוחות על הכנסותיו והצהרות הון לשנים 2009-2012. במסגרת הדו"ח על הכנסותיו, הצהיר הנישום כי הוא זכאי לנקודות זיכוי מהמס, הואיל והוא ואשתו הינם תושבי ישראל.
ממצאי פקיד השומה העלו לכאורה הפרשי הון בסך של כ-1.6 מיליון ₪ וזאת מהשוואת הון שערך פקיד השומה בין השנים 31.12.2008 – 31.12.2012.
הנישום טען, כי לא היה תושב ישראל בשנות המס שבערעור 2009-2011 ולכן אין הוא חייב במס באותן שנים והדרישה להגיש הצהרת הון אינה חוקית. לחלופין, הציג הנישום הסברים להפרשי ההון.
כמו כן, טען הנישום, כי סימון "תושב" בדוח למס הכנסה הוא מילוי טכני, שאין בו כדי לגבור על המבחן המהותי, לפי מבחן "מרכז החיים" הקבוע בפקודה.
עוד הסתמך הנישום על אשור מהביטוח הלאומי, על פיו הכיר בו המוסד כתושב ישראל בשנים 1998-2006 וכן החל מיום 1.9.2013, כשנה לאחר שחזר לגור בישראל (ספטמבר 2012).

עמדת פקיד השומה
פקיד השומה טען כי רבים מתושבי מזרח ירושלים מתגוררים בכפרים הסמוכים לאזור רמאללה ומנהלים את חייהם על הקו. כמו כן, הנישום מעולם לא ניתק את מרכז חייו מישראל (בה שהה עד לשנת 2006) ופעל לרכישת דירה בבית חנינא בשנת 2012 ולכן גם אם התגורר ברמאללה-אלבירה בתקופה הרלבנטית לערעור הרי שיתר האינדיקציות, בנוסף להצהרתו בדו"חות למס הכנסה, מובילים למסקנה שיש לראות בו תושב ישראל לצורכי מס.
עוד הוסיף פקיד השומה, כי טענת התושבות לא הועלתה בשני דיוני השומה הראשונים אך כן בדיון השלישי ובהודעת הערעור.

בית המשפט
בית המשפט מנתח את לשון הפקודה והפסיקה בשאלת התושבות וקובע כי עפ"י הפסיקה, המבחן המכריע לקביעת מקום מושב הינו המקום שבו נמצא מרכז חייו של היחיד. מבחן זה נגזר מהמקום שבו נמצא היחיד במובן הפיסי, אך יש להתחשב גם במקום שבו חיה משפחתו, במיקום של בית המשפחה, במיקום רכושו ובמקומות המושב של ילדיו (ראה הלכת גונן ע"א 477/02, והלכת ספיר ע"א 4862/13)).
בית המשפט השתכנע מהתצהירים והעדויות שניתנו ע"י אשתו, אביו, השומר בבניין, שכנו ובעל חנות המכולת, כי בשנות המס שבערעור הנישום התגורר יחד עם משפחתו (אשתו ושלושת ילדיו בני 3, 7 ו- 8) בדירה שהייתה שייכת לסבתו, ברמאללה – אלבירה.
עוד ציין בית המשפט, כי קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת את פקיד השומה, ראייה לכך ניתן למצוא בתקופה בין ספטמבר 2012 עד ספטמבר 2013 אז העיד הנישום כי חזר לישראל מספטמבר 2012 וביטוח לאומי הכיר בכך כאמור רק שנה לאחר שחזר לישראל. בעניין זה נזכיר את פסק הדין גיורא סולר שם בית המשפט לא ראה בשמירת זכויות, סוציאליות ואחרות, כגורם "המפריע" לקביעת התושבות מחוץ לישראל.
בעניין ימי השהיה בישראל הייתה הסכמה בין הצדדים כי מדובר במבחן עזר בלבד מה גם שלא ניתן היה לעקוב אחרי ימי השהיה בישראל בשל חוסר רישום במחסומים של צה"ל.

בית המשפט לא קיבל את טענת הנישום כי מילוי טופס והגשתו חתום למ"ה הוא מילוי טכני שאינו מעיד דבר: מדובר בהצהרה כוזבת או לפחות בהגשת מצג שווא רשלני. עם זאת הואיל והדוחות שהוגשו אינם משקפים את המציאות, הצהרת הנישום אינה חוסמת אותו מלהביא ראיות אמת על מרכז חייו שתוצאתן מאפשרות לפקיד השומה לשלול ממנו את ההטבות בהן זכה בעקבות הצהרתו שהתבררה כבלתי נכונה.
בדומה נציין כי גם בפס"ד סולר קבע ביהמ"ש שאמנם העובדה שהמערער ציין בדו"חות שהוגשו על ידו כי הוא תושב ישראל מקימה בפניו מכשול מסוים, אולם קיבל את הסברו של המערער בנסיבות העניין, לפיו מדובר בטעות אשר מקורה בהיסח הדעת, "שכן החשיבות העיקרית נודעת לעובדות ולמצב אשר התקיים בפועל, למעשים שננקטו (או לא ננקטו), ולקיומן של ראיות אובייקטיביות".

אף שבעניין הפרשי ההון ביהמ"ש קיבל רק חלק מהם, הרי שבסוגית המסגרת קבע כי הנישום הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת ממנו כי מרכז חייו בשנים 2009-2011 היה בתחומי רמאללה-אלבירה ולא במזרח ירושלים, ולכן אין לראותו כתושב ישראל לעניין הפקודה באותן שנים.
יש לברך על החלטת בית המשפט שאפשר לנישום להוכיח אחרת ממה שהצהיר לרשויות המס ואף קיבל זאת.
אנו תקווה כי רשויות המס יאמצו עקרון זה, ולא ימנעו מקבלת בקשות לתיקון מעמד או דיווח אחר שהוגשו להם קודם לכן, ויבחנו בנפש חפצה מצב עובדתי אפשרי אחר.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ורו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

ביום 18.10.2017 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 33832-02-14) את תביעתה של סמדר אהרון נוחם (להלן: "המבוטחת") כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), ופסק כי אי תשלום קצבת ילדים במשך 11 שנים בחושבו כי הילדים שהו בחו"ל, אף ששהו למעשה בישראל, מהווה רשלנות שלו ועליו לשלם את הקצבה לכל התקופה אחורנית.

רקע חוקי

• בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הודעה בדבר יציאה את ישראל) (להלן: התקנות), נקבע:

  "שהה אדם מחוץ לישראל תקופה שלא עלתה על 365 ימים רצופים, יראו כאילו הודיע למוסד על יציאתו, העדרותו וחזרתו לישראל כאמור, אם יציאתו את ישראל וחזרתו אליה כאמור, נרשמו באחת מתחנות הגבול שהוכרזו בצו הכניסה לישראל (תחנות גבול), התשמ"ז-1987".

• לפי סעיף 65 לחוק הביטוח הלאומי, קצבת הילדים משולמת לילדים הנמצאים בישראל. לאחר שלושה חודשים בחו"ל (בעבר שישה חודשים) הקצבה בדרך כלל מופסקת.

רקע עובדתי

• המבוטחת יצאה לטיול קצר בחו"ל עם שני ילדיה הקטינים ביום 27.8.2002.

• בשנת 2013 גילתה באקראי כי מאז אותה נסיעה, ולמעשה במשך כ-11 שנים, המל"ל לא העביר לחשבונה קצבאות ילדים בעבור שני ילדיה, בטענה שאינם שוהים בארץ מאז יציאתם הנ"ל לחו"ל. זאת, חרף העובדה שמאז אותה נסיעה שבה ויצאה את גבולות הארץ עם ילדיה.

• התביעה הוגשה ביום 16.2.2014 המל"ל הסכים לשלם הקצבאות רטרואקטיבית מפברואר 2009, לפנים משורת הדין.

  הוגשה תביעה לבית הדין לקבל את הקצבאות בשנים 2002 ועד 1/2009.

טענת המבוטחת

• המבוטחת טענה כי היא זכאית לתשלום קצבאות הילדים בעבור כל התקופה כי במאגרי המידע של המל"ל מצוי המידע הנדרש לפיו ילדיה בארץ. המל"ל ידע גם כי הילדים יצאו לחו"ל לזמן קצר בשנת 2004 ולא הסיק מכך שהמידע שאצלו שגוי.

• המל"ל לא פעל לשלילת מעמד הילדים כתושבים, ולא פעל לשלילת זכאותם לשירותי בריאות עפ"י חוק בריאות ממלכתי, בכל השנים שלטענתו הילדים לא היו בארץ.

• מכל הנ"ל עולה כי המל"ל לא השתמש במידע שהיה ברשותו.

• בעניין השיהוי הגדול עד מועד הגשת התביעה: היא לא קבלה כל התראה או מכתב מהמל"ל הטוען כי ילדיה לא שוהים בישראל, ועל כן לא יכלה להגיב על כך. חשבון הבנק שאליו היתה אמורה להיכנס קצבת הילדים הוא חשבון משני שלה, ועל כן לא בדקה אותו באופן מעמיק, עד שסוגיית קצבת הילדים עלתה בתקשורת.

טענות המל"ל

• חלה על התביעה התיישנות שכן הוגשה בשיהוי בשנת 2014.

• נשלחו למבוטחת שתי הודעות בדואר רשום: הודעה ראשונה ביום 12.3.2003 והודעה שניה ביום 13.4.2003 שבהם ציין המל"ל כי בהתאם לנתונים שקיבל מביקורת הגבולות עולה שילדיה יצאו מישראל לתקופה העולה על 6 חודשים.

• המבוטחת עזבה את הארץ במספר הזדמנויות נוספות לאחר שנת 2003 והיתה צריכה לשים לב לרישומים בביקורת הגבולות ולבקש את תיקון הרישומים.

• המל"ל לא חייב להתקשר למבוטחים כדי שהם ישמרו על זכויותיהם, שכן זהו נטל אקטיבי המוטל על המבוטחים.

דיון והחלטה

• המל"ל לא טען וממילא לא הוכיח כי מקור הטעות בביקורת הגבולות: יש להניח כי "המחדל רובץ לפתחו של הנתבע (המל"ל) או במערכת התקשורת והעברת הנתונים בינו לבין ביקורת הגבולות".

• באשר לשיהוי בהגשת התביעה: גם אם המבוטחת לא בדקה את חשבון הבנק שלה במשך תקופה ארוכה, אין בכך כדי להוות "אשם תורם", שכן לא חלה עליה חובה לעשות כך, לאור התקנות המטילות על המל"ל את החובה המוחלטת להתעדכן אם מבוטח עזב את ישראל ולא שב לאחר פרק הזמן הקבוע בתקנות.

• ביה"ד לא מקבל את טענת המל"ל כי שלח הודעות בדואר רשום כטענה מבוססת ראייתית.

• הוכח כי המידע היה ברשות המל"ל. העובדה שהמל"ל לא נקט במשך כל אותן שנים בשום פעולה שנעשית בנסיבות דומות, כגון: שלילת תושבות ושירותי בריאות, מחזקת את המסקנה כי המחדל נעוץ במל"ל ועליו לשלם למבוטחת את קצבאות הילדים במלואן לתקופה שבין 9.2002 ועד 1.2009.

בשולי הדברים
מומלץ להיות ערים ועם "אצבע על הדופק" בכל ענייני זכאות לגמלאות שונות מהמל"ל. שיהוי בהגשת תביעה עלול לגרום לדחייתה.

יצויין כי על פי פרסום של המל"ל משנת 2014 נקבע כי אי תשלום גמלאות שארע עקב טעות של המל"ל – ישולמו הללו עד 7 שנים אחורנית.

ככל שאי התשלום היה עקב אחריות משותפת של המבוטח והמל"ל – ישולמו גמלאות עד ארבע שנים אחורנית.

כמו כן נציין כי כפי שנמסר לנו, המל"ל הגיש ערעור לביה"ד הארצי לעבודה על פסק הדין .

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.