מבזק מס מספר 633 - 2.3.2016

ביום 11 בפברואר 2016 ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד בעניין עטיה נכסים (ע"מ 48488-01).
נפתח ונציין כי פס"ד זה הינו המשך ישיר ואף הרחבה לפס"ד רחובות הירוקה, עליו כתבנו במבזקנו מספר 393 ומהווה תפיסה נכונה לדעתנו, של המציאות העסקית האמיתית, בשונה מראייתה המסורתית של רשות המיסים לפיה הלוואה הינה נכס הון אלא אם כן מדובר בעסק למתן הלוואות.
בהתאם לפסה"ד, החברה עוסקת בייזום וליווי עסקאות בישראל ובחו"ל בעיקר בתחום הנדל"ן. בשנת 2008 ביקשה החברה (יחד עם אחרים, להלן: "קבוצת הייזום"), לתווך בעסקה להקמה ותפעול של פרוייקט לטיפול בפסולת בעיר זאגרב בקרואטיה. באמצעות אנשי קבוצת הייזום, נוצר קשר עם תושב קרואטיה בשם יוריץ', המקושר למקבלי ההחלטה בקרואטיה, שנשכר כנציג של קבוצת הייזום לקידום זכיה בזיכיון. יובהר כי קבוצת הייזום פעלה כמתווכת בלבד לשם זכיה במכרז עבור תאגיד עסקי אחר שיקים ויפעיל את מפעל הפסולת.
לצורך הפרויקט הוקמה חברה בת ישראלית ("החברה הבת") וכן חברה נכדה קרואטית ("החברה המקומית"). על פי דרישות יוריץ', שכר טרחתו ישולם מהחברה המקומית. סוכם עם יוריץ' כי יקבל מקדמה בסך 600 אלפי יורו, אשר יוחזרו על ידו עד שלהי דצמבר 2008, במידה והחברה המקומית לא תופיע כאחת המועמדות הסופיות במכרז. סכום המקדמה הועבר כהלוואה נושאת ריבית לפרעון עד ליום 31/12/2008 מהמערערת לחברת הבת, מחברת הבת לחברה המקומית, ומהחברה המקומית ליוריץ'.
יוריץ' חלה במחלה סופנית (נודע ליזמים בשלהי 2008) ונפטר ב – 2010.
סכום המקדמה לא הוחזר מעולם ע"י יוריץ' ועל פי הבנת היזמים, לא היה אף מקום לנקוט בהליכי גביה עקב הסיכויים האפסיים לגבייתו.
החברה דרשה את הפסד ההלוואה לחברת הבת או לחילופין את התשלום ליוריץ' כהוצאה פירותית בספריה. לטענתה, חברת הבת והחברה המקומית היו אך קליפות ולא היה להן קיום מהותי משל עצמן. לפיכך, עסקת הייזום היתה עסקה של החברה וההוצאה הינה הוצאה פירותית במהלך עסקי הייזום שלה. לחילופין טענה כי מדובר בחוב רע בעסק המותר לפי סעיף 17(4) לפקודה.
פסק הדין עסק במספר נושאים אולם לענייננו נתייחס בעיקר לשאלה האם אובדן קרן ההלוואה מהווה הפסד שבהון או בפירות בידי החברה המלווה.
ביהמ"ש מנתח את העסקה נדבך על נדבך וקובע בסופו של יום כי ניתן לראות בהפסד קרן ההלוואה כהפסד שבפירות!!!

• ניתן במקרים המתאימים להשקיף חברות: יש להעדיף את המהות על הצורה. במקרים המתאימים ניתן "לדלג" על קיומן של חברות ולהשקיפן, אם מוכח כי אין כל תוכן של ממש: "…במקרה אחר, בו יוכח כי אין כל תוכן של ממש בתאגיד מסויים וכי הוא נעדר כל נפקות כלכלית, משפטית ומיסוית, ניתן יהיה ל"דלג" מעליו לבקשת הנישום". אף על פי כן, ביהמ"ש אינו מקבל את טענת השקיפות וקובע כי אין הצדקה להתעלם מקיום חברת הבת, אשר הוקמה בישראל לשם הסדרת חלוקת הזכויות בפרויקט בין השותפים הישראלים והחברה המקומית ולייחס את הוצאת המקדמה כאילו שולמה ישירות ע"י המערערת.
• עם זאת נקבע כי בהיות עסקה של המערערת ייזום פרויקטים ו"תפירת עסקאות", בנסיבות המקרה, מתן ההלוואה ע"י החברה ואובדן הקרן יצרו לחברה הפסד עסקי כיוון שההלוואה ניתנה מלכתחילה כחלק בלתי נפרד מעסקת התיווך, במהלך עסקי המערערת. מודגש ע"י ביהמ"ש כי ההוצאה בידי המערערת נוצרה בשל אי השבת ההלוואה שניתנה מהמערערת לחברת הבת שלה.
• התרת קרן הלוואה, הניתנת במהלך העסקים, כהוצאה עסקית, אינה מוגבלת למלווי כספים שעסקם הינו מתן הלוואות, בלבד. קרן ההלוואה
  עשוי ליצור במקרים מתאימים הוצאה עסקית- זאת כשיוכח כי:"…..מימון שניתן על מנת ליצור הזדמנות עסקית חדשה שהיא בבחינת עסקה שוטפת שמתבצעת ומסתיימת במהלך המסחר הרגיל…..". ביהמ"ש מסתמך גם על פס"ד רחובות הירוקה.
• אמנם ההפסד הוכר ע"י ביהמ"ש רק בשנת 2010 ולא לשנת 2008 כמבוקש, אך עניין "פעוט" זה אינו רלוונטי לעניין מבזקנו.
  נציין כי לפס"ד זה השלכות רבות בעניין סיווגם של הפסדים מהשקעה בחברות בנות.
  משרדנו עומד לרשותכם לבחינת השלכות פסק הדין במקרים ספציפיים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי כהן , ממשרדנו.

ביום 11 בפברואר 2016 ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד בעניין עטיה נכסים (ע"מ 48488-01).
נפתח ונציין כי פס"ד זה הינו המשך ישיר ואף הרחבה לפס"ד רחובות הירוקה, עליו כתבנו במבזקנו מספר 393 ומהווה תפיסה נכונה לדעתנו, של המציאות העסקית האמיתית, בשונה מראייתה המסורתית של רשות המיסים לפיה הלוואה הינה נכס הון אלא אם כן מדובר בעסק למתן הלוואות.
בהתאם לפסה"ד, החברה עוסקת בייזום וליווי עסקאות בישראל ובחו"ל בעיקר בתחום הנדל"ן. בשנת 2008 ביקשה החברה (יחד עם אחרים, להלן: "קבוצת הייזום"), לתווך בעסקה להקמה ותפעול של פרוייקט לטיפול בפסולת בעיר זאגרב בקרואטיה. באמצעות אנשי קבוצת הייזום, נוצר קשר עם תושב קרואטיה בשם יוריץ', המקושר למקבלי ההחלטה בקרואטיה, שנשכר כנציג של קבוצת הייזום לקידום זכיה בזיכיון. יובהר כי קבוצת הייזום פעלה כמתווכת בלבד לשם זכיה במכרז עבור תאגיד עסקי אחר שיקים ויפעיל את מפעל הפסולת.
לצורך הפרויקט הוקמה חברה בת ישראלית ("החברה הבת") וכן חברה נכדה קרואטית ("החברה המקומית"). על פי דרישות יוריץ', שכר טרחתו ישולם מהחברה המקומית. סוכם עם יוריץ' כי יקבל מקדמה בסך 600 אלפי יורו, אשר יוחזרו על ידו עד שלהי דצמבר 2008, במידה והחברה המקומית לא תופיע כאחת המועמדות הסופיות במכרז. סכום המקדמה הועבר כהלוואה נושאת ריבית לפרעון עד ליום 31/12/2008 מהמערערת לחברת הבת, מחברת הבת לחברה המקומית, ומהחברה המקומית ליוריץ'.
יוריץ' חלה במחלה סופנית (נודע ליזמים בשלהי 2008) ונפטר ב – 2010.
סכום המקדמה לא הוחזר מעולם ע"י יוריץ' ועל פי הבנת היזמים, לא היה אף מקום לנקוט בהליכי גביה עקב הסיכויים האפסיים לגבייתו.
החברה דרשה את הפסד ההלוואה לחברת הבת או לחילופין את התשלום ליוריץ' כהוצאה פירותית בספריה. לטענתה, חברת הבת והחברה המקומית היו אך קליפות ולא היה להן קיום מהותי משל עצמן. לפיכך, עסקת הייזום היתה עסקה של החברה וההוצאה הינה הוצאה פירותית במהלך עסקי הייזום שלה. לחילופין טענה כי מדובר בחוב רע בעסק המותר לפי סעיף 17(4) לפקודה.
פסק הדין עסק במספר נושאים אולם לענייננו נתייחס בעיקר לשאלה האם אובדן קרן ההלוואה מהווה הפסד שבהון או בפירות בידי החברה המלווה.
ביהמ"ש מנתח את העסקה נדבך על נדבך וקובע בסופו של יום כי ניתן לראות בהפסד קרן ההלוואה כהפסד שבפירות!!!

• ניתן במקרים המתאימים להשקיף חברות: יש להעדיף את המהות על הצורה. במקרים המתאימים ניתן "לדלג" על קיומן של חברות ולהשקיפן, אם מוכח כי אין כל תוכן של ממש: "…במקרה אחר, בו יוכח כי אין כל תוכן של ממש בתאגיד מסויים וכי הוא נעדר כל נפקות כלכלית, משפטית ומיסוית, ניתן יהיה ל"דלג" מעליו לבקשת הנישום". אף על פי כן, ביהמ"ש אינו מקבל את טענת השקיפות וקובע כי אין הצדקה להתעלם מקיום חברת הבת, אשר הוקמה בישראל לשם הסדרת חלוקת הזכויות בפרויקט בין השותפים הישראלים והחברה המקומית ולייחס את הוצאת המקדמה כאילו שולמה ישירות ע"י המערערת.
• עם זאת נקבע כי בהיות עסקה של המערערת ייזום פרויקטים ו"תפירת עסקאות", בנסיבות המקרה, מתן ההלוואה ע"י החברה ואובדן הקרן יצרו לחברה הפסד עסקי כיוון שההלוואה ניתנה מלכתחילה כחלק בלתי נפרד מעסקת התיווך, במהלך עסקי המערערת. מודגש ע"י ביהמ"ש כי ההוצאה בידי המערערת נוצרה בשל אי השבת ההלוואה שניתנה מהמערערת לחברת הבת שלה.
• התרת קרן הלוואה, הניתנת במהלך העסקים, כהוצאה עסקית, אינה מוגבלת למלווי כספים שעסקם הינו מתן הלוואות, בלבד. קרן ההלוואה
  עשוי ליצור במקרים מתאימים הוצאה עסקית- זאת כשיוכח כי:"…..מימון שניתן על מנת ליצור הזדמנות עסקית חדשה שהיא בבחינת עסקה שוטפת שמתבצעת ומסתיימת במהלך המסחר הרגיל…..". ביהמ"ש מסתמך גם על פס"ד רחובות הירוקה.
• אמנם ההפסד הוכר ע"י ביהמ"ש רק בשנת 2010 ולא לשנת 2008 כמבוקש, אך עניין "פעוט" זה אינו רלוונטי לעניין מבזקנו.
  נציין כי לפס"ד זה השלכות רבות בעניין סיווגם של הפסדים מהשקעה בחברות בנות.
  משרדנו עומד לרשותכם לבחינת השלכות פסק הדין במקרים ספציפיים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי כהן , ממשרדנו.

במבזק זה נבחן האם עצמאי תושב ישראל שעיסוקו מתן שירותים אשר עבר להתגורר בארה"ב במחצית הראשונה של שנת המס, חייב במס בישראל בגין הכנסותיו בהתאם להוראות האמנה בין ישראל לארה"ב ('האמנה'). עוד נסקור במבזקנו את הקשיים העולים בעקבות מעבר שכזה בכל הנוגע לקבלת הכספים בידי העצמאי והוצאת החשבונית בגין השירות כאמור.
עצמאי אשר העתיק את מקום מגוריו לארה"ב, אך ממשיך לתת שירותים ללקוחות ישראלים מארה"ב, יתכן ויתקל בקשיים לא מעטים בשנת המס הראשונה בה ביצע מעבר זה. קשיים אלו נובעים מכך שמדינת ישראל טרם רואה אותו כמי שניתק את תושבותו ברגע המעבר לחו"ל.
כידוע, עמדת הרשות לרוב גורסת כי ניתוק תושבות אינו מיידי, גם כאשר מדובר בניתוק מלא (מעבר עם כל בני המשפחה, מכירה/השכרת בית הקבע בישראל ורכישה/השכרת בית קבע בארה"ב ועוד ועוד).
ברוב המקרים רשות המיסים רואה את הליך ניתוק התושבות כהליך ממושך ובמקרה הטוב תסכים לניתוק מהיום הראשון אבל זאת רק באופן רטרואקטיבי לאחר שתחלוף תקופה ארוכה מיום העזיבה ("מבחן 2+2" – מבחן בו בשנתיים הראשונות נדרשת שהייה של מתחת ל-183 ימים בישראל ובשנתיים העוקבות מרכז החיים מחוץ לישראל ואז יחשב הנישום לתושב חוץ כבר מהשנה הראשונה בה עזב את ישראל). עזיבה כאמור למדינת אמנה אמורה להקל בהליך ניתוק התושבות גם לעניין הדין הפנימי וקל וחומר לעניין האמנה בין המדינות.
כאמור, לאחר מתן השירותים בידי העצמאי לתושבי ישראל, על מנת לקבל כספים בגין השירות אותו ביצע העצמאי, עומדות בפניו ובפני לקוחותיו שתי אפשרויות: 1. העברת הכספים לחשבון הבנק של העצמאי בישראל. 2. העברת הכספים לעצמאי לחשבון הבנק שלו בארה"ב.
בכדי להעביר כספים אלו מישראל לארה"ב נדרש לקבל מרשות המיסים פטור בגין ניכוי מס במקור בהעברה לחו"ל. קשה לשער כי רשות המיסים תעניק פטור מניכוי מס במקור בהעברה לחו"ל בעבור עצמאי שזה עתה עזב את ישראל, מה גם שבהתאם לסעיף 16 לאמנה נקבע כי מדינת ישראל רשאית למסות יחיד, תושב ארה"ב, אשר מעניק שירותים אישיים במעמד של עצמאי בישראל, במידה ושהה בישראל 183 ימים או יותר באותה שנת מס. עצמאי אשר עזב את ישראל בתחילת שנת המס כאמור לא יוכל לבקש פטור כנזכר לעיל בעת העברה לחו"ל במהלך חצי שנת המס הראשונה שכן לא שהה לפחות 183 ימים מחוץ לישראל באותה שנת המס. ניתן כמובן לגשת לבנק ולבקש העברה של התשלום לחו"ל בפטור כתשלום לנותן שירותים בחו"ל אשר לא הועברו לו יותר מ – 250,000$ בשנת המס, אולם במקרים רבים מבקשים הבנקים אישור מרשות המיסים גם בגין העברות אלו.
מן הצד השני עולה השאלה, עד כמה תיפגע טענת ניתוק התושבות של העצמאי באם ישאיר את חשבון הבנק בישראל פעיל וימשיך לקבל תקבולים מלקוחותיו הישראלים לחשבון בנק זה.
סוגיה נוספת אשר עולה הינה סוגיית המע"מ. בהתאם להגדרת 'עסקה' בחוק מע"מ, שירות אשר ניתן לתושב ישראל הינו עסקה בישראל. בהתאם לתקנה 6ד', אם נותן השירות הינו תושב חוץ, חובת תשלום המס הינה על הקונה, בצורה של חשבונית עצמית: הקונה מוציא חשבונית עצמית, מתחייב במע"מ ולאחר מכן מתקזז על המע"מ ששילם והכל תחת ההנחה כי מקבל השירות איננו מלכ"ר/מוסד כספי או אדם שאינו עוסק.
עצמאי כאמור שאינו מעוניין שלקוחותיו יהיו אחראים לעניין הוצאת החשבוניות העצמיות, מחויב לכאורה בהוצאת חשבונית בעצמו תוך חיוב המע"מ ודיווח עליו.
לטעמנו, בשנת המס הראשונה לעזיבת העצמאי את ישראל, מומלץ כי את התקבולים מהלקוחות הישראלים יקבל העצמאי לחשבון הבנק שלו בישראל עקב הבעיה המצוינת לעיל שבהעברת התקבולים בפטור מניכוי מס במקור לארה"ב בשנה הראשונה. בסוף שנת המס יגיש העצמאי דוח לרשות המיסים בו יודיע לרשות (תחת ההנחה כי אכן העביר את מרכז חייו לארה"ב) כי החל מיום העזיבה הינו תושב ארה"ב והינו ממוסה בגין הכנסותיו מיום זה בארה"ב.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

במבזק זה נבחן האם עצמאי תושב ישראל שעיסוקו מתן שירותים אשר עבר להתגורר בארה"ב במחצית הראשונה של שנת המס, חייב במס בישראל בגין הכנסותיו בהתאם להוראות האמנה בין ישראל לארה"ב ('האמנה'). עוד נסקור במבזקנו את הקשיים העולים בעקבות מעבר שכזה בכל הנוגע לקבלת הכספים בידי העצמאי והוצאת החשבונית בגין השירות כאמור.
עצמאי אשר העתיק את מקום מגוריו לארה"ב, אך ממשיך לתת שירותים ללקוחות ישראלים מארה"ב, יתכן ויתקל בקשיים לא מעטים בשנת המס הראשונה בה ביצע מעבר זה. קשיים אלו נובעים מכך שמדינת ישראל טרם רואה אותו כמי שניתק את תושבותו ברגע המעבר לחו"ל.
כידוע, עמדת הרשות לרוב גורסת כי ניתוק תושבות אינו מיידי, גם כאשר מדובר בניתוק מלא (מעבר עם כל בני המשפחה, מכירה/השכרת בית הקבע בישראל ורכישה/השכרת בית קבע בארה"ב ועוד ועוד).
ברוב המקרים רשות המיסים רואה את הליך ניתוק התושבות כהליך ממושך ובמקרה הטוב תסכים לניתוק מהיום הראשון אבל זאת רק באופן רטרואקטיבי לאחר שתחלוף תקופה ארוכה מיום העזיבה ("מבחן 2+2" – מבחן בו בשנתיים הראשונות נדרשת שהייה של מתחת ל-183 ימים בישראל ובשנתיים העוקבות מרכז החיים מחוץ לישראל ואז יחשב הנישום לתושב חוץ כבר מהשנה הראשונה בה עזב את ישראל). עזיבה כאמור למדינת אמנה אמורה להקל בהליך ניתוק התושבות גם לעניין הדין הפנימי וקל וחומר לעניין האמנה בין המדינות.
כאמור, לאחר מתן השירותים בידי העצמאי לתושבי ישראל, על מנת לקבל כספים בגין השירות אותו ביצע העצמאי, עומדות בפניו ובפני לקוחותיו שתי אפשרויות: 1. העברת הכספים לחשבון הבנק של העצמאי בישראל. 2. העברת הכספים לעצמאי לחשבון הבנק שלו בארה"ב.
בכדי להעביר כספים אלו מישראל לארה"ב נדרש לקבל מרשות המיסים פטור בגין ניכוי מס במקור בהעברה לחו"ל. קשה לשער כי רשות המיסים תעניק פטור מניכוי מס במקור בהעברה לחו"ל בעבור עצמאי שזה עתה עזב את ישראל, מה גם שבהתאם לסעיף 16 לאמנה נקבע כי מדינת ישראל רשאית למסות יחיד, תושב ארה"ב, אשר מעניק שירותים אישיים במעמד של עצמאי בישראל, במידה ושהה בישראל 183 ימים או יותר באותה שנת מס. עצמאי אשר עזב את ישראל בתחילת שנת המס כאמור לא יוכל לבקש פטור כנזכר לעיל בעת העברה לחו"ל במהלך חצי שנת המס הראשונה שכן לא שהה לפחות 183 ימים מחוץ לישראל באותה שנת המס. ניתן כמובן לגשת לבנק ולבקש העברה של התשלום לחו"ל בפטור כתשלום לנותן שירותים בחו"ל אשר לא הועברו לו יותר מ – 250,000$ בשנת המס, אולם במקרים רבים מבקשים הבנקים אישור מרשות המיסים גם בגין העברות אלו.
מן הצד השני עולה השאלה, עד כמה תיפגע טענת ניתוק התושבות של העצמאי באם ישאיר את חשבון הבנק בישראל פעיל וימשיך לקבל תקבולים מלקוחותיו הישראלים לחשבון בנק זה.
סוגיה נוספת אשר עולה הינה סוגיית המע"מ. בהתאם להגדרת 'עסקה' בחוק מע"מ, שירות אשר ניתן לתושב ישראל הינו עסקה בישראל. בהתאם לתקנה 6ד', אם נותן השירות הינו תושב חוץ, חובת תשלום המס הינה על הקונה, בצורה של חשבונית עצמית: הקונה מוציא חשבונית עצמית, מתחייב במע"מ ולאחר מכן מתקזז על המע"מ ששילם והכל תחת ההנחה כי מקבל השירות איננו מלכ"ר/מוסד כספי או אדם שאינו עוסק.
עצמאי כאמור שאינו מעוניין שלקוחותיו יהיו אחראים לעניין הוצאת החשבוניות העצמיות, מחויב לכאורה בהוצאת חשבונית בעצמו תוך חיוב המע"מ ודיווח עליו.
לטעמנו, בשנת המס הראשונה לעזיבת העצמאי את ישראל, מומלץ כי את התקבולים מהלקוחות הישראלים יקבל העצמאי לחשבון הבנק שלו בישראל עקב הבעיה המצוינת לעיל שבהעברת התקבולים בפטור מניכוי מס במקור לארה"ב בשנה הראשונה. בסוף שנת המס יגיש העצמאי דוח לרשות המיסים בו יודיע לרשות (תחת ההנחה כי אכן העביר את מרכז חייו לארה"ב) כי החל מיום העזיבה הינו תושב ארה"ב והינו ממוסה בגין הכנסותיו מיום זה בארה"ב.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח יוסי שלום ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

ביום 28.2.2016 ניתן פס"ד בוועדת ערר בעניין דורון סילבה (ו"ע 58675-09-14). תמצית המעשה שהיה:
במחצית 2013 רכש העורר (בנאמנות עבור נהנה) זכויות במקרקעין בצהלה, בסך של 13.5 מליון ₪. במקרקעין היה בית מגורים, והמוכר דיווח במכירתו כמכר של דירת מגורים.
אף הרוכש דיווח כרכישת דירת מגורים, ולא זו אלא אף הצהיר שיש ברשותו דירה נוספת אך בכוונתו למוכרה בתוך 24 חודש ומשכך, הדירה הנרכשת הינה "דירה יחידה", וחל עליה מס רכישה מופחת כחוק.
המשיב מצא כי בבעלות הנהנה שתי דירות מגורים אחרות, ובשל כך הטיל מס רכישה "מוגבר" כדירה שניה, כשמרבית תמורת הרכישה חוייבה ב-7% מס רכישה (תוספת מס רכישה של כ – 300 אלפי ₪).

בתחילת 2014 הגיש הנאמן בקשה לתיקון שומה ובה טען כי כלל אין מדובר ברכישת דירת מגורים אלא ברכישת קרקע החייבת במס רכישה בשיעור קבוע של 5%.
המשיב דחה את הבקשה לאור השומה העצמית שהוגשה כאמור, מה עוד שבסעף ו' 2. למש"ח נכללה הצהרה כי הדירה תשמש למגורים.
על החלטה זו הגיש העורר השגה, בה נטען כי ההצהרה המקורית הוגשה בשגגה, ועל המנהל להפעיל סמכותו ולתקן השומה כמבוקש לאור היות הנכס בית ישן המיועד להריסה, שיהרס עם קבלת אישור מתאים.
ההשגה נדחתה, תוך תאור הבית כבית מגורים ראוי ומושלם, ותוך ציון כי בחלוף שנה מיום הרכישה הבית עדיין עומד על תילו. העורר ערר לביהמ"ש.
בערר קובל העורר כי המשיב מנסה למקסם גביית מיסים ופועל באופן לא עקבי במקרים אחרים (במקרים ותקופות בהם מס הרכישה ברכישת מגרש היה גבוה יותר ממס רכישה על רכישת דירת מגורים).
המשיב לעומתו טוען בין השאר כי כוונת העורר היתה רכישת דירת מגורים ורק משנוכח לדעת כי ייפגע בחבות מס רכישה גבוהה, בחר להגיש תיקון שומה ולשנות גרסתו.
כמו כן טען המשיב כי נטל הראיה על כוונה על הריסת הבית מוטלת על העורר, שלא עשה כן, והבית עדיין עומד על תילו שנה וחצי מיום רכישתו.
פסק הדין:
בראשיתו, מאוזכרת טענת העורר בעניין חוסר עקביות שומות המשיב, ומבלי להתייחס לאמיתותה נרמז כי ככל שכך הדבר "עשויה להיות לכך משמעות ציבורית / ערכית".
"הלכה פסוקה היא שיש לקבוע את סכום מס הרכישה בשל דירת מגורים" – … בהתחשב (גם) במבחן הסובייקטיבי, לאמור: מה הייתה כוונתו של הרוכש בזמן הרכישה, לגבי השימוש בנכס".

אמנם התנהלות העורר במקרה דנן אינה סמל מופת
לדיווח תקין אך "אין לראות בכך, בהכרח, מחסום בלתי עביר לתיקון השומה".
סעיף 85 לחוק מאפשר כידוע ביצוע תיקון שומה תוך 4 שנים, לבקשת הנישום או ביוזמת המנהל אם ארע אחד משלושת התנאים הבאים:
נתגלו עובדות משמעותיות חדשות, המוכר מסר הצהרה בלתי נכונה שיש בה לשנות את סכום המס, או שנתגלתה טעות בשומה.
ביהמ"ש קובע כי ככל שאכן לא היתה כוונה לגור בדירה, מתקיימת העילה האמצעית לתיקון השומה ואולי גם שתי העילות האחרות.
הבניין אמנם לא נהרס אך לא שימש למגורים.
בשונה מעמדת המשיב, אין חובה בידי מי שרוכש בניין מגורים ישן המיועד להריסה ואינו מתכוון לגור בו, להורסו תוך זמן סביר, שאחרת יחשב כאילו התכוון לגור בו.
לא נמצא כל סימן לכוונת העורר או בני משפחתו להתגורר בבית, ובנסיבות הכוללות נראה כי ניתן להשתכנע כי מטרת הרכישה היתה לצורך הריסה.
ביהמ"ש מצטט מפס"ד אחר (עמ"ה 1200/01, בעניין הדרי פז) שבו נקבע: זכותו של אדם לקניינו בקביעת מס אמת החל עליו היא המנחה בית משפט לערעורי מס, ושאלת התנהלות שלא כדין תידון במקומות אחרים ובפני ערכאות אחרות".
הערר התקבל פה אחד ובהנמקות שונות.
יוער וכך נפסק, כי בנסיבות המיוחדות בהן התנהל העורר במקרה זה, ולאור שינוי גרסת העורר, נקבע כי ככל שהבית לא יהרס תוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין, הערר ידחה.

בסיכום נאמר כי מתעצמת גישת בתי המשפט לקביעת מס על העסקה האמיתית שנעשתה, גם אם הדיווח וההצגה שלה היו אחרים.
בהתאם לכך אין לשלול בקשת תיקון שומה היזומה על ידי הנישום עצמו, אף שהתיקון נועד כדי לשנות משומה עצמית שהוגשה על ידי אותו נישום קודם לכן.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 28.2.2016 ניתן פס"ד בוועדת ערר בעניין דורון סילבה (ו"ע 58675-09-14). תמצית המעשה שהיה:
במחצית 2013 רכש העורר (בנאמנות עבור נהנה) זכויות במקרקעין בצהלה, בסך של 13.5 מליון ₪. במקרקעין היה בית מגורים, והמוכר דיווח במכירתו כמכר של דירת מגורים.
אף הרוכש דיווח כרכישת דירת מגורים, ולא זו אלא אף הצהיר שיש ברשותו דירה נוספת אך בכוונתו למוכרה בתוך 24 חודש ומשכך, הדירה הנרכשת הינה "דירה יחידה", וחל עליה מס רכישה מופחת כחוק.
המשיב מצא כי בבעלות הנהנה שתי דירות מגורים אחרות, ובשל כך הטיל מס רכישה "מוגבר" כדירה שניה, כשמרבית תמורת הרכישה חוייבה ב-7% מס רכישה (תוספת מס רכישה של כ – 300 אלפי ₪).

בתחילת 2014 הגיש הנאמן בקשה לתיקון שומה ובה טען כי כלל אין מדובר ברכישת דירת מגורים אלא ברכישת קרקע החייבת במס רכישה בשיעור קבוע של 5%.
המשיב דחה את הבקשה לאור השומה העצמית שהוגשה כאמור, מה עוד שבסעף ו' 2. למש"ח נכללה הצהרה כי הדירה תשמש למגורים.
על החלטה זו הגיש העורר השגה, בה נטען כי ההצהרה המקורית הוגשה בשגגה, ועל המנהל להפעיל סמכותו ולתקן השומה כמבוקש לאור היות הנכס בית ישן המיועד להריסה, שיהרס עם קבלת אישור מתאים.
ההשגה נדחתה, תוך תאור הבית כבית מגורים ראוי ומושלם, ותוך ציון כי בחלוף שנה מיום הרכישה הבית עדיין עומד על תילו. העורר ערר לביהמ"ש.
בערר קובל העורר כי המשיב מנסה למקסם גביית מיסים ופועל באופן לא עקבי במקרים אחרים (במקרים ותקופות בהם מס הרכישה ברכישת מגרש היה גבוה יותר ממס רכישה על רכישת דירת מגורים).
המשיב לעומתו טוען בין השאר כי כוונת העורר היתה רכישת דירת מגורים ורק משנוכח לדעת כי ייפגע בחבות מס רכישה גבוהה, בחר להגיש תיקון שומה ולשנות גרסתו.
כמו כן טען המשיב כי נטל הראיה על כוונה על הריסת הבית מוטלת על העורר, שלא עשה כן, והבית עדיין עומד על תילו שנה וחצי מיום רכישתו.
פסק הדין:
בראשיתו, מאוזכרת טענת העורר בעניין חוסר עקביות שומות המשיב, ומבלי להתייחס לאמיתותה נרמז כי ככל שכך הדבר "עשויה להיות לכך משמעות ציבורית / ערכית".
"הלכה פסוקה היא שיש לקבוע את סכום מס הרכישה בשל דירת מגורים" – … בהתחשב (גם) במבחן הסובייקטיבי, לאמור: מה הייתה כוונתו של הרוכש בזמן הרכישה, לגבי השימוש בנכס".

אמנם התנהלות העורר במקרה דנן אינה סמל מופת
לדיווח תקין אך "אין לראות בכך, בהכרח, מחסום בלתי עביר לתיקון השומה".
סעיף 85 לחוק מאפשר כידוע ביצוע תיקון שומה תוך 4 שנים, לבקשת הנישום או ביוזמת המנהל אם ארע אחד משלושת התנאים הבאים:
נתגלו עובדות משמעותיות חדשות, המוכר מסר הצהרה בלתי נכונה שיש בה לשנות את סכום המס, או שנתגלתה טעות בשומה.
ביהמ"ש קובע כי ככל שאכן לא היתה כוונה לגור בדירה, מתקיימת העילה האמצעית לתיקון השומה ואולי גם שתי העילות האחרות.
הבניין אמנם לא נהרס אך לא שימש למגורים.
בשונה מעמדת המשיב, אין חובה בידי מי שרוכש בניין מגורים ישן המיועד להריסה ואינו מתכוון לגור בו, להורסו תוך זמן סביר, שאחרת יחשב כאילו התכוון לגור בו.
לא נמצא כל סימן לכוונת העורר או בני משפחתו להתגורר בבית, ובנסיבות הכוללות נראה כי ניתן להשתכנע כי מטרת הרכישה היתה לצורך הריסה.
ביהמ"ש מצטט מפס"ד אחר (עמ"ה 1200/01, בעניין הדרי פז) שבו נקבע: זכותו של אדם לקניינו בקביעת מס אמת החל עליו היא המנחה בית משפט לערעורי מס, ושאלת התנהלות שלא כדין תידון במקומות אחרים ובפני ערכאות אחרות".
הערר התקבל פה אחד ובהנמקות שונות.
יוער וכך נפסק, כי בנסיבות המיוחדות בהן התנהל העורר במקרה זה, ולאור שינוי גרסת העורר, נקבע כי ככל שהבית לא יהרס תוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין, הערר ידחה.

בסיכום נאמר כי מתעצמת גישת בתי המשפט לקביעת מס על העסקה האמיתית שנעשתה, גם אם הדיווח וההצגה שלה היו אחרים.
בהתאם לכך אין לשלול בקשת תיקון שומה היזומה על ידי הנישום עצמו, אף שהתיקון נועד כדי לשנות משומה עצמית שהוגשה על ידי אותו נישום קודם לכן.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 11 בפברואר 2016 פירסם המוסד לביטוח לאומי (להל"ן: המל"ל) חוזר בדבר עדכון יישום תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א – 1971 (להלן: "תקנה 11 לתקנות").
על פי החוזר ניתן בתנאים מסוימים להעניק פטור מתשלום דמי ביטוח לעובד, לתקופה שלא תעלה על שני חודשי עבודה בשנת מס אחת.

רקע חוקי
"11. פטור והנחה מתשלום דמי ביטוח לעובד(א) מבוטח שלא עבד מחמת מחלה, תאונה, שביתה, השבתה או אבל במשפחה, ולא קיבל ממעבידו כל תשלום בעד התקופה שבה לא עבד מאחת הסיבות האמורות, יהיה פטור מתשלום דמי ביטוח לתקופה שלא תעלה על שני חדשי עבודה בשנת מס אחת, ולאחר תום התקופה האמורה ישלם המבוטח דמי ביטוח בשיעורים ובמועדים כאמור בתקנת משנה (ב). (168 ₪ לחודש – 1/2016).
(ב) מבוטח שלא עבד מסיבה שאינה מנויה בתקנת משנה (א), ולא קיבל ממעבידו כל תשלום בעד התקופה האמורה, ישלם דמי ביטוח במועדי התשלום האמורים בתקנה 2 לתקנות הגביה, לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי המשלם דמי ביטוח מההכנסה המזערית האמורה בפרט 4 של לוח י"א לחוק".
(168 ₪ לחודש – 1.2016)
כללי
על פי המתואר בחוזר, עד כה מבוטח שעבד כשכיר לפחות עשרה חודשים מתוך 12 החודשים באותה שנת מס, קיבל את הפטור בצורה גורפת באופן ממוכן ע"י המערכת או בהזנה ידנית.
החוזר מבהיר שהחל משנת 2016 הזכאות לפטור לא תיעשה יותר בצורה גורפת, אלא לאחר בדיקה פרטנית האם המבוטח זכאי לפטור מאחת הסיבות האמורות בתקנה: לא עבד מחמת מחלה, תאונה, שביתה, השבתה, או אבל במשפחה, וכל זאת בגיבוי אישורים ואסמכתאות.
הפטור ניתן למבוטח שנעדר מאחת הסיבות לעיל ובתנאי שאין לו הכנסות שאינן מעבודה (בסכום שעולה על 40% מהשכר הממוצע במשק) והוא אינו עובד עצמאי בתקופה הזו (שאז מחוייב בדמי ביטוח כעצמאי).
יודגש כי עובד בחל"ת אינו זכאי לפטור מכוח התקנה הזו.
כמו כן מובהר בחוזר כי החל משנת 2016 הפטור ניתן רק מדמי הביטוח הלאומי.
המבוטחים מחוייבים בדמי ביטוח בריאות לפי שיעור המינימום (103 ₪ לחודש – 1.2016).
עובד שעבד חלק מהחודש, אפילו יום אחד, מבוטח כעובד שכיר ואינו מחוייב בדמי ביטוח באופן אישי.
ההנחיות החדשות ליישום התקנה

• תיערך בדיקה שלמבוטח אין כל הכנסה בתקופה שבה לא עבד.
• המבוטח ימלא טופס הצהרה וימציא אסמכתאות הרלוונטיות:
  תעודת פטירה, אישור משטרה ו/או חברת ביטוח על תאונה שעבר, תעודת מחלה רפואית, אישור מעסיק או מוועד העובדים על שביתה, השבתה וכו'.
• אם המבוטח טוען על הפסקת העבודה באופן זמני אצל המעסיק ולא קיים מידע מאומת ברשומת המבוטח על עבודתו בפועל עד להפסקה שנוצרה עקב אחת הסיבות, יש לבקש ממנו להמציא אישור מהמעסיק על תקופת עבודתו וסיבת ההפסקה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.