מבזק מס מספר 617 - 11.11.2015

כזכור, לפני כשנה פרסמה רשות המיסים החלטת מיסוי במע"מ, הקובעת כי רכישת דירת מגורים מאדם פרטי על ידי עוסק, שהינו חברה, ולכאורה גם בידי עוסק יחיד- גם אם אין עסקם במקרקעין, חייבת במע"מ כעסקת אקראי, ועליהם להוציא חשבונית עצמית בהתאם לתקנה 6ב(א), וככל שהדירה תושכר למגורים, לא ניתן יהיה לקזז מע"מ התשומות ששולם בחשבונית העצמית כאמור. לאחרונה התפרסם פס"ד בעניין שלום חנוך (ע"מ- 58730-12 13).

להלן תמצית העובדות:
המערער, שהיה רשום כעוסק מורשה עקב השכרת משרד לחברה עסקית בשליטתו, רכש בית בצפת בכ – 0.7 מיליון ש"ח, אשר לטענתו התכוון לגור בו בסופי שבוע. הבית היה בן קומה אחת, ולו כמה יחידות/חדרים ולכל אחד כניסה נפרדת. סמוך לרכישה נתבצעו שיפוצים ניכרים בבית (לכאורה נדרש קיזוז מס תשומות בשיפוץ…). בפועל, שימש הנכס מספר מועט של חודשים כצימר בן 3 יחידות, שפורסם באינטרנט.
על ההכנסות מהצימר (סך כל המחזור היה 32,000 ₪ בלבד) שולם ודווח מע"מ כדין. לאחר תקופה של כ – 22 חודשים בלבד מיום רכישתו נמכר הבית בכשני מיליון₪.

לטענת מנהל מע"מ, המכירה חייבת במע"מ על מלוא התמורה. לטענתו הנכס נמכר "בידי עוסק במהלך עסקו" ולחילופין, הנכס נועד לשמש בעסק הצימרים ולכן מהווה "ציוד" שמכירתו חייבת במס.

ביהמ"ש שולל בהתאם לתשתית העובדתית, את הטענה כי המערער הינו עוסק במקרקעין, זאת אף שנמצא כי למשפחה מספר לא מבוטל של נכסי מקרקעין לרבות כמה רכישות של קרקעות ואף מספר מכירות, ואולם השופט קובע כי בבחינה על פני 20 שנה "אין לדעתי מקום להגדיר את תמונה המצטיירת כעיסוק אינטנסיבי ברכש ומכר העולה
לכדי סחר עסקי בנכסי נדל"ן". מאידך בנסיבות העניין ועל אף העיסוק הקצר והקטן בבית כצימר, נקבע כי כפי הנראה הבית לא נרכש כבית מגורים, ומיזם הצימר מהווה עסק ולכן הבית נחשב "ציוד" שמכירתו חייבת במס.
ואולם לעניין חבות המע"מ קבע כבוד בשופט הירש פתרון יצירתי:

• רכישת הנכס מהווה "עסקת אקראי", שכן הנכס נרכש על ידי עוסק מאדם פרטי. לפיכך, הינה חייבת במע"מ ברכישה ויש להוציא חשבונית עצמית – וזאת גם בהתאם להחלטת המיסוי כאמור לעיל.
• מאחר והבית נרכש לשימוש מעורב, לצימר ולמשפחתו של המערער, חלה תקנה 15 הקובעת כי לא ניתן לקזז כל תשומות בגין הרכישה.
• לאור אי היכולת לקזז מע"מ תשומות ברכישה, ובהתאם לסעיף 31(4) יחול פטור ממס עסקאות במכירה.
  יצויין כי העובדה שביום מתן פסק הדין טרם חלפו חמש שנים מיום רכישת הדירה, (ועיכוב של עוד חודש במתן פסק הדין, היה עלול להיות קריטי למערער), מנעה למערער חסרון כיס עצום. ככל שלא היה ניתן להטיל עליו שומת עסקאות ליום הרכישה, לא היה חל סעיף 31(4), והיה מוטל מס עסקאות מלא ביום המכירה.

נקודות למחשבה:
א. לאור החלטת המיסוי ופסה"ד ראוי לעוסקים אשר עוסקים בהשכרת נכסי מקרקעין מסחריים וכד', ויש בבעלותם גם דירה המושכר למגורים, זו עלולה להיות חשופה למס עסקאות במכירתה, ולכן יש לשקול "להתנדב" ולתקן את דיווח הרכישה, ולשלם מע"מ עסקאות על מחיר הרכישה, וזאת על מנת ל"הרוויח" את כל עליית הערך של הדירה ללא מע"מ במכירתה.
ב. השופט קובע כי בשונה מסעיפי חקיקה שונים המתייחסים לחלקיות עסקית/ פרטית כגון תקנה 18, הרי בעניין ציוד אין "ציוד בחלקו", או שזה ציוד או שלא. ואולם נקבע: "עם זאת, דומה כי בנסיבות יוצאות דופן יהיה מקום להוציא מכלל "ציוד", נכס ששימש כעסק אך באופן חולף ומועט ביותר ביחס להיקף השימוש באותו נכס לצרכים לבר-עסקיים. הדברים אמורים במקרים בהם נעשה שימוש אחר, בלתי עסקי, באותו נכס והשימוש העסקי היה" בטל בשישים" לעומתו .(de minimis)במקרים קיצוניים כאלה, יהיה זה צודק לומר כי השימוש העסקי בנכס לא עבר את הרף המינימלי הדרוש כדי להוות "ציוד" או לחלופין לקבוע כי כלל לא התקיים "עסק" הכל בהתאם לנסיבות המקרה".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

כזכור, לפני כשנה פרסמה רשות המיסים החלטת מיסוי במע"מ, הקובעת כי רכישת דירת מגורים מאדם פרטי על ידי עוסק, שהינו חברה, ולכאורה גם בידי עוסק יחיד- גם אם אין עסקם במקרקעין, חייבת במע"מ כעסקת אקראי, ועליהם להוציא חשבונית עצמית בהתאם לתקנה 6ב(א), וככל שהדירה תושכר למגורים, לא ניתן יהיה לקזז מע"מ התשומות ששולם בחשבונית העצמית כאמור. לאחרונה התפרסם פס"ד בעניין שלום חנוך (ע"מ- 58730-12 13).

להלן תמצית העובדות:
המערער, שהיה רשום כעוסק מורשה עקב השכרת משרד לחברה עסקית בשליטתו, רכש בית בצפת בכ – 0.7 מיליון ש"ח, אשר לטענתו התכוון לגור בו בסופי שבוע. הבית היה בן קומה אחת, ולו כמה יחידות/חדרים ולכל אחד כניסה נפרדת. סמוך לרכישה נתבצעו שיפוצים ניכרים בבית (לכאורה נדרש קיזוז מס תשומות בשיפוץ…). בפועל, שימש הנכס מספר מועט של חודשים כצימר בן 3 יחידות, שפורסם באינטרנט.
על ההכנסות מהצימר (סך כל המחזור היה 32,000 ₪ בלבד) שולם ודווח מע"מ כדין. לאחר תקופה של כ – 22 חודשים בלבד מיום רכישתו נמכר הבית בכשני מיליון₪.

לטענת מנהל מע"מ, המכירה חייבת במע"מ על מלוא התמורה. לטענתו הנכס נמכר "בידי עוסק במהלך עסקו" ולחילופין, הנכס נועד לשמש בעסק הצימרים ולכן מהווה "ציוד" שמכירתו חייבת במס.

ביהמ"ש שולל בהתאם לתשתית העובדתית, את הטענה כי המערער הינו עוסק במקרקעין, זאת אף שנמצא כי למשפחה מספר לא מבוטל של נכסי מקרקעין לרבות כמה רכישות של קרקעות ואף מספר מכירות, ואולם השופט קובע כי בבחינה על פני 20 שנה "אין לדעתי מקום להגדיר את תמונה המצטיירת כעיסוק אינטנסיבי ברכש ומכר העולה
לכדי סחר עסקי בנכסי נדל"ן". מאידך בנסיבות העניין ועל אף העיסוק הקצר והקטן בבית כצימר, נקבע כי כפי הנראה הבית לא נרכש כבית מגורים, ומיזם הצימר מהווה עסק ולכן הבית נחשב "ציוד" שמכירתו חייבת במס.
ואולם לעניין חבות המע"מ קבע כבוד בשופט הירש פתרון יצירתי:

• רכישת הנכס מהווה "עסקת אקראי", שכן הנכס נרכש על ידי עוסק מאדם פרטי. לפיכך, הינה חייבת במע"מ ברכישה ויש להוציא חשבונית עצמית – וזאת גם בהתאם להחלטת המיסוי כאמור לעיל.
• מאחר והבית נרכש לשימוש מעורב, לצימר ולמשפחתו של המערער, חלה תקנה 15 הקובעת כי לא ניתן לקזז כל תשומות בגין הרכישה.
• לאור אי היכולת לקזז מע"מ תשומות ברכישה, ובהתאם לסעיף 31(4) יחול פטור ממס עסקאות במכירה.
  יצויין כי העובדה שביום מתן פסק הדין טרם חלפו חמש שנים מיום רכישת הדירה, (ועיכוב של עוד חודש במתן פסק הדין, היה עלול להיות קריטי למערער), מנעה למערער חסרון כיס עצום. ככל שלא היה ניתן להטיל עליו שומת עסקאות ליום הרכישה, לא היה חל סעיף 31(4), והיה מוטל מס עסקאות מלא ביום המכירה.

נקודות למחשבה:
א. לאור החלטת המיסוי ופסה"ד ראוי לעוסקים אשר עוסקים בהשכרת נכסי מקרקעין מסחריים וכד', ויש בבעלותם גם דירה המושכר למגורים, זו עלולה להיות חשופה למס עסקאות במכירתה, ולכן יש לשקול "להתנדב" ולתקן את דיווח הרכישה, ולשלם מע"מ עסקאות על מחיר הרכישה, וזאת על מנת ל"הרוויח" את כל עליית הערך של הדירה ללא מע"מ במכירתה.
ב. השופט קובע כי בשונה מסעיפי חקיקה שונים המתייחסים לחלקיות עסקית/ פרטית כגון תקנה 18, הרי בעניין ציוד אין "ציוד בחלקו", או שזה ציוד או שלא. ואולם נקבע: "עם זאת, דומה כי בנסיבות יוצאות דופן יהיה מקום להוציא מכלל "ציוד", נכס ששימש כעסק אך באופן חולף ומועט ביותר ביחס להיקף השימוש באותו נכס לצרכים לבר-עסקיים. הדברים אמורים במקרים בהם נעשה שימוש אחר, בלתי עסקי, באותו נכס והשימוש העסקי היה" בטל בשישים" לעומתו .(de minimis)במקרים קיצוניים כאלה, יהיה זה צודק לומר כי השימוש העסקי בנכס לא עבר את הרף המינימלי הדרוש כדי להוות "ציוד" או לחלופין לקבוע כי כלל לא התקיים "עסק" הכל בהתאם לנסיבות המקרה".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

בשנת 2005 הוספה לפקודה הוראת שעה, במסגרת סעיף 97(ב3) לפקודה, המקנה לתושב חוץ שהינו ממדינה גומלת פטור ממס על רווח הון ממכירת ניירות ערך של חברה תושבת ישראל או ממכירת זכויות בחבר בני אדם תושב חוץ שעיקר נכסיו הם זכויות בנכסים הנמצאים בישראל. הפטור האמור חל רק על ניירות ערך שנרכשו בתקופה שמ – 1 ביולי 2005 ועד ל – 31 בדצמבר 2008. במסגרת הוראת השעה נקבעו מספר תנאים נוספים כגון חובת דיווח לרשות המיסים בתוך 30 ימים ממועד רכישת נייר הערך, או רכישה מקרוב ועוד.

במסגרת תיקון 169 לפקודה שתחולתו הינה מ – 1.1.2009, בוטל הסעיף האמור, ונקבע כי כל תושב חוץ יהא זכאי לפטור במכירת נייר ערך של חברה תושבת ישראל ובמכירת זכות כאמור, ללא תלות בהיותו של תושב החוץ תושב של מדינה גומלת.

בהוראות התחולה של סעיף 97(ב3) לאחר התיקון כאמור, נקבע כי נוסחו של הסעיף יחול על מכירת נייר ערך או זכות כאמור, שיום רכישתם ביום התחילה ואילך, קרי החל מתאריך 1.1.2009.

הקביעה כי הוראות החוק יחולו רק לגבי ניירות ערך שנרכשו לאחר ה – 1.1.2009, והעדר סעיף "שימור דינים" במסגרת הוראות התחולה, מעלה את השאלה, מהו דינם של ניירות הערך שנרכשו בין יולי 2005 לדצמבר 2008 ונמכרו לאחר התיקון?
לכאורה, עקב ביטול הסעיף האמור בתיקון 169, נראה כי לפי הוראות החוק, תושב חוץ ממדינה גומלת אשר רכש נייר ערך של חברה ישראלית בתקופת הוראת השעה, וכעת מעוניין למכור את נייר הערך, לא יהיה פטור ממס רווח הון במכירה.

דברי ההסבר לחוק, המבטאים את כוונת המחוקק בתיקון האמור קובעים כי מטרת הסעיף הינה לעודד תושבי חוץ להשקיע בישראל.
עוד מצוין כי על-מנת לעודד את תושבי החוץ להשקיע בישראל בוטלה הוראת החוק אשר הגבילה את המשקיעים רק לתושבי מדינה גומלת ובוטלה הוראת החוק שחייבה את הרוכש בדיווח בתוך 30 יום.

עינינו הרואות כי מטרת המחוקק בתיקון 169 הייתה להקל כמה שניתן על תושבי חוץ להשקיע בחברות ישראליות, אף מעבר להקלה שניתנה במסגרת הוראת
השעה, ובדברי ההסבר אף נכתב כי: "מתן פטור כאמור בישראל יאפשר לחברות בישראל להתחרות מול חברות בחו"ל על השקעתם של תושבי חוץ".
יחד עם זאת, בחוק עצמו ובדברי ההסבר אין כל מענה לשאלה האם הפטור חל גם על תושב חוץ אשר רכש את ניירות הערך לפני שנת 2009.

לדעתנו, נהיר כי מטרת התיקון הייתה המשך הפטור הקיים תוך מתן הקלות נוספות לתושבי החוץ ולפיכך יש לפרשו ככזה שמעניק פטור לתושב החוץ בגין ניירות ערך שנרכשו בתקופת הוראת השעה, עפ"י התנאים הקבועים בה, אף אם נמכרו לאחר ה – 1.1.2009.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח יוסי שלום, ממשרדנו.

ביום 3.11.2015 ניתן פס"ד בועדת ערר בטבריה בעניין אנור חברה לבניין ומשפחת מרציאנו (ו"ע 43385 04-14). להלן תמצית העובדות בו:
אנור חברה לבניין ונכסים (להלן – החברה) הינה חברה בפרוק. מונה כונס נכסים למכירת שתי דירות שבבעלות החברה.
משה מרצינו (להלן – משה) היה נושה בחברה בסך של כ – 1.6 מליון ₪.
הוגשו הצעות לרכישת הדירות והצעתו של משה (לרכישה בדרך של קיזוז החוב כנגדו בתוספת נשיאתו בתשלום מיסי העסקה, שכ"ט כונס ועוד) היתה הגבוהה ביותר.
ביהמ"ש אישר בקשת הכונס להתקשר עם משה בעסקת המכר.
בהמשך חתם ביהמ"ש על צו במסגרתו אושרה מכירת הדירות ע"ש שני ילדיו של משה (להלן – הילדים). במקביל נחתמו הסכמי מכר בין החברה לכל אחד מהילדים. הוגשו משחי"ם בהתאם.
לילדים, היתה זו רכישת דירתם היחידה.

מנהל מסמ"ק הוציא שומות כך שראה את העסקה כאילו מכרה החברה את הדירות למשה (תוך הטלת מס רכישה גבוה בהינתן העובדה שלמשה היתה דירה נוספת), ואח"כ משה מכר את הדירות לילדיו.
ביהמ"ש קובע כך:
מבחן התוכן הכלכלי של העסקה הוא הקובע ולא הצורה הפורמלית בה נעשתה;
המנהל רשאי להתעלם מעסקאות מסויימות או לסווגן אחרת ככל שהוא סבור שהן מלאכותיות ונועדו להפחתת מס. נטל הראיה עליו;
עובדות המקרה מעידות כי הרוכש הנכון והראשון הינו משה ולא ילדיו;
הכונס עתר לביהמ"ש לאשר המכירה למשה. ביהמ"ש אישר המכירה למשה;
משה שימש כרוח החיה, הציע ההצעה, ונכח בהתמחרות. הוא זה שהיה לו אינטרס כלכלי לחלץ מן החברה נכסים כנגד חובו;
גם בחוזה המכר שנחתם בסופו של דבר, לא "נעלם" משה, וכך נכתב:
ב"והואיל" הרביעי נרשם: "והואיל ומשה מרציאנו, נושה של המוכר, ביקש לרכוש את המקרקעין, הוא או מי מטעמו, והציע לכונס הצעה לרכישתם, כנגד ויתור על חוב החברה כלפיו…
וב"והואיל" החמישי נרשם: "והואיל ומשה מרציאנו המחה והעביר לקונה את זכויותיו לרכישת הדירה ולהתקשרות עם הכונס בהתאם להחלטת בית המשפט ביחס לדירה האמורה בהסכם זה…
לדעת ביהמ"ש "אותו מתווה של המחאת זכויות מצד משה לילדיו לא נולד אלא בדיעבד ובשלב מאוחר יותר, כדי לקדם את הפיקציה… תוך נסיון לנטרל שלא כדין את החוליה הראשונה בעסקה (העסקה שבין החברה שבפרוק לבין משה)".
הנסיון לטעון כי משה רק מימן את העסקה לילדיו תוך שהוא מקזז את יתרת חוב החברה אליו, נדחתה.בית המשפט מעיר כי עצם אישורו של ביהמ"ש לבקשת הכונס לאשר את עסקת המכר לילדים ולא למשה, אין בה כדי "להעניק גושפנקא בדבר כשרות העסקה מבחינה מיסויית".
יצויין כי בית המשפט מוסיף ומעיר כי הוא ער לתופעה הרווחת כיום, לפיה הורים מממנים רכישת דירה לילדים וזהו מצב טבעי ולגיטימי. ואולם כאן הוא מוסיף הסתייגות שיש בה לדעתנו כדי להתערב יתר על המידה בחיי היומיום: "עם זאת סיטואציה מעין זו צריכה להיות אמיתית ולהשתקף לאורך כל הדרך … ולא "להתבשל" תוך כדי ההתקדמות בעסקה, כדי לשנות את זהות הרוכש בעסקה משיקולי מס".
רכישת דירות ע"י משקיעים על שם ילדיהם – בסכנה ? לא נראה לנו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 3.11.2015 ניתן פס"ד בועדת ערר בטבריה בעניין אנור חברה לבניין ומשפחת מרציאנו (ו"ע 43385 04-14). להלן תמצית העובדות בו:
אנור חברה לבניין ונכסים (להלן – החברה) הינה חברה בפרוק. מונה כונס נכסים למכירת שתי דירות שבבעלות החברה.
משה מרצינו (להלן – משה) היה נושה בחברה בסך של כ – 1.6 מליון ₪.
הוגשו הצעות לרכישת הדירות והצעתו של משה (לרכישה בדרך של קיזוז החוב כנגדו בתוספת נשיאתו בתשלום מיסי העסקה, שכ"ט כונס ועוד) היתה הגבוהה ביותר.
ביהמ"ש אישר בקשת הכונס להתקשר עם משה בעסקת המכר.
בהמשך חתם ביהמ"ש על צו במסגרתו אושרה מכירת הדירות ע"ש שני ילדיו של משה (להלן – הילדים). במקביל נחתמו הסכמי מכר בין החברה לכל אחד מהילדים. הוגשו משחי"ם בהתאם.
לילדים, היתה זו רכישת דירתם היחידה.

מנהל מסמ"ק הוציא שומות כך שראה את העסקה כאילו מכרה החברה את הדירות למשה (תוך הטלת מס רכישה גבוה בהינתן העובדה שלמשה היתה דירה נוספת), ואח"כ משה מכר את הדירות לילדיו.
ביהמ"ש קובע כך:
מבחן התוכן הכלכלי של העסקה הוא הקובע ולא הצורה הפורמלית בה נעשתה;
המנהל רשאי להתעלם מעסקאות מסויימות או לסווגן אחרת ככל שהוא סבור שהן מלאכותיות ונועדו להפחתת מס. נטל הראיה עליו;
עובדות המקרה מעידות כי הרוכש הנכון והראשון הינו משה ולא ילדיו;
הכונס עתר לביהמ"ש לאשר המכירה למשה. ביהמ"ש אישר המכירה למשה;
משה שימש כרוח החיה, הציע ההצעה, ונכח בהתמחרות. הוא זה שהיה לו אינטרס כלכלי לחלץ מן החברה נכסים כנגד חובו;
גם בחוזה המכר שנחתם בסופו של דבר, לא "נעלם" משה, וכך נכתב:
ב"והואיל" הרביעי נרשם: "והואיל ומשה מרציאנו, נושה של המוכר, ביקש לרכוש את המקרקעין, הוא או מי מטעמו, והציע לכונס הצעה לרכישתם, כנגד ויתור על חוב החברה כלפיו…
וב"והואיל" החמישי נרשם: "והואיל ומשה מרציאנו המחה והעביר לקונה את זכויותיו לרכישת הדירה ולהתקשרות עם הכונס בהתאם להחלטת בית המשפט ביחס לדירה האמורה בהסכם זה…
לדעת ביהמ"ש "אותו מתווה של המחאת זכויות מצד משה לילדיו לא נולד אלא בדיעבד ובשלב מאוחר יותר, כדי לקדם את הפיקציה… תוך נסיון לנטרל שלא כדין את החוליה הראשונה בעסקה (העסקה שבין החברה שבפרוק לבין משה)".
הנסיון לטעון כי משה רק מימן את העסקה לילדיו תוך שהוא מקזז את יתרת חוב החברה אליו, נדחתה.בית המשפט מעיר כי עצם אישורו של ביהמ"ש לבקשת הכונס לאשר את עסקת המכר לילדים ולא למשה, אין בה כדי "להעניק גושפנקא בדבר כשרות העסקה מבחינה מיסויית".
יצויין כי בית המשפט מוסיף ומעיר כי הוא ער לתופעה הרווחת כיום, לפיה הורים מממנים רכישת דירה לילדים וזהו מצב טבעי ולגיטימי. ואולם כאן הוא מוסיף הסתייגות שיש בה לדעתנו כדי להתערב יתר על המידה בחיי היומיום: "עם זאת סיטואציה מעין זו צריכה להיות אמיתית ולהשתקף לאורך כל הדרך … ולא "להתבשל" תוך כדי ההתקדמות בעסקה, כדי לשנות את זהות הרוכש בעסקה משיקולי מס".
רכישת דירות ע"י משקיעים על שם ילדיהם – בסכנה ? לא נראה לנו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 20 באוקטובר 2015 קבע ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 9677-01-14) כי בין גב' שרה מאירי (להלן: המבוטחת) ובין בעלה מוטי מאירי (להלן: המבוטח) התקיימו יחסי עובד מעסיק ולכן יש לאשר את תביעתה לדמי אבטלה, למרות שלא קיבלה שכר בפועל.

רקע חוקי
המונח "עובד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי:
"עובד – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".
תקנה 24 להוראות המיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח, קובעת את חלוקת ההכנסות בין בני הזוג שעובדים בעסק משותף (שאינו מאוגד כחברה).

תמצית עובדתית

• המבוטחת עבדה בסוכנות ביטוח "מוטי מאירי" במשרד אצל בעלה, מחודש אוגוסט 2004 עד חודש פברואר 2007 כפקידת ביטוח.
• המבוטחת עסקה בפקידות בתחום הביטוח בעסק פרטי של סוכן ביטוח משנת 2000.
• המבוטחת סיימה בשנת 2000 קורס של חברת הביטוח "מנורה" ללימוד תפקיד של עוזרת מקצועית של סוכן ביטוח. למבוטחת אין רישיון סוכן ביטוח.
• היקף הפעילות של המבוטחת היה מקביל למשרה מלאה.
• המבוטח ניכה ושילם דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בגין שכרה של המבוטחת והנפיק לה תלושי שכר בסכומים סבירים.
• בכל שנות העסק מועסקות בו פקידות ביטוח נוספות למעט בשנת 2005 שהמבוטחת היתה פקידת הביטוח היחידה.
• המבוטחת לא קיבלה שכר בפועל: לא במזומן, לא בשיקים ולא בהעברה בנקאית.
• חשבונות הבנק של בני הזוג היו משותפים.

תמצית טענות הצדדים

עמדת המבוטחת
המבוטחת טענה כי התקיימו בינה ובין בעלה יחסי עובד ומעסיק. בשנת 2002 המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר במעמדה כעובדת במסגרת תביעה ראשונה ובנסיבות זהות. לדעתה, אין רלוונטיות לשאלה אם בוצעה הלכה למעשה העברת תשלום שכר עבודה, שכן התשלום היה מופקד באותו חשבון ממנו נמשך.
זאת ועוד, כאשר בני זוג מנהלים משק בית משותף, מאבד הקרטריון של "תשלום שכר בפועל" מכוחו הראייתי.
מדובר לטענתה בעיסוק המחייב רישיון לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א 1981 – כאשר למבוטחת אין רישיון כאמור.

עיקרי עמדת המל"ל
יש לראות במבוטחת כשותפה עצמאית ביחד עם בעלה בעסק המשפחתי ויש לחלק את ההכנסה בין בני הזוג לפי תקנה 24 להוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח.
אין להישען על העובדה כי בעבר (בשנת 2002) הוכרה כעובדת בגין העסקתה אצל סוכן ביטוח אחר, וזכתה בגמלת אבטלה, לאחר ערכאה משפטית כנגד המל"ל. העובדה שהשכר לא שולם בפועל מהווה סממן לכך שהכנסותיה הגיעו מפעילות עסקית עצמאית וכן כי לא בוצעו הפרשות סוציאליות ואחרות, לרבות פיצויי פיטורין.

דיון והחלטה
ביה"ד מזכיר את ההלכה הפסוקה כי כאשר הצדדים
הטוענים לקיום יחסי עובד – מעסיק הם בני משפחה,יבחן בית הדין בקפידת יתר את טיבם של היחסים.
ביה"ד מסתמך על המבחנים שנקבעו בפס"ד גרוסקופף, לפיה יש לבדוק אם ניתן להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות, או קרוב משפחה, אם הסדר העבודה בחברה הוא פיקטיבי או אמיתי אם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד".
ביה"ד קובע כי אין מחלוקת, שהמבוטחת עבדה בפועל בהיקף של משרה מלאה, בוצעו ניכויים למל"ל כדין, הופקו לה תלושי שכר נתוני השכר היו דומים לשכר עובדת אחרת.
ניתן לקבוע לדעת בית הדין כי במסגרת ההתקשרות הראשונית הצדדים גמרו בדעתם כי המבוטחת תשמש בעסק כעובדת שכירה ולא כשותפה עצמאית.
המבוטח שכר שרותי עובדת בשנת 2007, שהמשיכה לעבוד לאחר הפסקת עבודתה של המבוטחת. סמיכות הזמנים מלמדת כי עבודת המבוטחת הייתה חיונית לעסק.
באשר לסוגיית הוכחת תשלום השכר בפועל קובע ביה"ד, כי מדובר בתנאי אחד, ויש לבחון את מכלול העובדות ונסיבות העניין בכל מקרה לגופו.
לבני הזוג חשבונות בנק משותפים, כך שתשלום שכרה מאותו חשבון והפקדתו לאותו חשבון מייתרים למעשה את ביצוע הפעולה משאין מחלוקת כי אין מדובר בהעסקה פקטיבית, משקלו של סממן התשלום האמור אינו צריך להיות מכריע.
למעלה מן הצורך מוסיף ביה"ד כי אף אם היה ספק כלשהו בדבר מעמדה כעובדת – ראוי היה כי ספק זה יפעל לטובתה.
ביה"ד כאמור קבע שהמבוטחת הייתה עובדת שכירה ולכן זכאית לדמי אבטלה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.

ביום 20 באוקטובר 2015 קבע ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 9677-01-14) כי בין גב' שרה מאירי (להלן: המבוטחת) ובין בעלה מוטי מאירי (להלן: המבוטח) התקיימו יחסי עובד מעסיק ולכן יש לאשר את תביעתה לדמי אבטלה, למרות שלא קיבלה שכר בפועל.

רקע חוקי
המונח "עובד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי:
"עובד – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".
תקנה 24 להוראות המיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח, קובעת את חלוקת ההכנסות בין בני הזוג שעובדים בעסק משותף (שאינו מאוגד כחברה).

תמצית עובדתית

• המבוטחת עבדה בסוכנות ביטוח "מוטי מאירי" במשרד אצל בעלה, מחודש אוגוסט 2004 עד חודש פברואר 2007 כפקידת ביטוח.
• המבוטחת עסקה בפקידות בתחום הביטוח בעסק פרטי של סוכן ביטוח משנת 2000.
• המבוטחת סיימה בשנת 2000 קורס של חברת הביטוח "מנורה" ללימוד תפקיד של עוזרת מקצועית של סוכן ביטוח. למבוטחת אין רישיון סוכן ביטוח.
• היקף הפעילות של המבוטחת היה מקביל למשרה מלאה.
• המבוטח ניכה ושילם דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בגין שכרה של המבוטחת והנפיק לה תלושי שכר בסכומים סבירים.
• בכל שנות העסק מועסקות בו פקידות ביטוח נוספות למעט בשנת 2005 שהמבוטחת היתה פקידת הביטוח היחידה.
• המבוטחת לא קיבלה שכר בפועל: לא במזומן, לא בשיקים ולא בהעברה בנקאית.
• חשבונות הבנק של בני הזוג היו משותפים.

תמצית טענות הצדדים

עמדת המבוטחת
המבוטחת טענה כי התקיימו בינה ובין בעלה יחסי עובד ומעסיק. בשנת 2002 המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר במעמדה כעובדת במסגרת תביעה ראשונה ובנסיבות זהות. לדעתה, אין רלוונטיות לשאלה אם בוצעה הלכה למעשה העברת תשלום שכר עבודה, שכן התשלום היה מופקד באותו חשבון ממנו נמשך.
זאת ועוד, כאשר בני זוג מנהלים משק בית משותף, מאבד הקרטריון של "תשלום שכר בפועל" מכוחו הראייתי.
מדובר לטענתה בעיסוק המחייב רישיון לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א 1981 – כאשר למבוטחת אין רישיון כאמור.

עיקרי עמדת המל"ל
יש לראות במבוטחת כשותפה עצמאית ביחד עם בעלה בעסק המשפחתי ויש לחלק את ההכנסה בין בני הזוג לפי תקנה 24 להוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח.
אין להישען על העובדה כי בעבר (בשנת 2002) הוכרה כעובדת בגין העסקתה אצל סוכן ביטוח אחר, וזכתה בגמלת אבטלה, לאחר ערכאה משפטית כנגד המל"ל. העובדה שהשכר לא שולם בפועל מהווה סממן לכך שהכנסותיה הגיעו מפעילות עסקית עצמאית וכן כי לא בוצעו הפרשות סוציאליות ואחרות, לרבות פיצויי פיטורין.

דיון והחלטה
ביה"ד מזכיר את ההלכה הפסוקה כי כאשר הצדדים
הטוענים לקיום יחסי עובד – מעסיק הם בני משפחה,יבחן בית הדין בקפידת יתר את טיבם של היחסים.
ביה"ד מסתמך על המבחנים שנקבעו בפס"ד גרוסקופף, לפיה יש לבדוק אם ניתן להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות, או קרוב משפחה, אם הסדר העבודה בחברה הוא פיקטיבי או אמיתי אם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד".
ביה"ד קובע כי אין מחלוקת, שהמבוטחת עבדה בפועל בהיקף של משרה מלאה, בוצעו ניכויים למל"ל כדין, הופקו לה תלושי שכר נתוני השכר היו דומים לשכר עובדת אחרת.
ניתן לקבוע לדעת בית הדין כי במסגרת ההתקשרות הראשונית הצדדים גמרו בדעתם כי המבוטחת תשמש בעסק כעובדת שכירה ולא כשותפה עצמאית.
המבוטח שכר שרותי עובדת בשנת 2007, שהמשיכה לעבוד לאחר הפסקת עבודתה של המבוטחת. סמיכות הזמנים מלמדת כי עבודת המבוטחת הייתה חיונית לעסק.
באשר לסוגיית הוכחת תשלום השכר בפועל קובע ביה"ד, כי מדובר בתנאי אחד, ויש לבחון את מכלול העובדות ונסיבות העניין בכל מקרה לגופו.
לבני הזוג חשבונות בנק משותפים, כך שתשלום שכרה מאותו חשבון והפקדתו לאותו חשבון מייתרים למעשה את ביצוע הפעולה משאין מחלוקת כי אין מדובר בהעסקה פקטיבית, משקלו של סממן התשלום האמור אינו צריך להיות מכריע.
למעלה מן הצורך מוסיף ביה"ד כי אף אם היה ספק כלשהו בדבר מעמדה כעובדת – ראוי היה כי ספק זה יפעל לטובתה.
ביה"ד כאמור קבע שהמבוטחת הייתה עובדת שכירה ולכן זכאית לדמי אבטלה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.