מבזק מס מספר 553 - 10.7.2014

שלשום, ה – 8.7.2014 יצא לדרכו מבצע "צוק איתן", אשר כולנו מקווים כי ישיב את השקט לארצנו.

שר הביטחון הכריז אתמול על "מצב מיוחד בעורף" שמשמעותו העקרונית היא הפעלת פיקוד העורף ורשות החירום הלאומית.

הכרזה זו וההודעה שבאה לפניה על איסור התכנסות של למעלה מ – 300 אנשים בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה, מכילה בתוכה משמעויות כלכליות מיידיות לאולמות השמחות ולכל מקום שמקיים אירועים בסדרי גודל אלה (תיאטראות, בתי קולנוע וכדומה).

חוק מס רכוש וקרן פיצויים התשכ"א – 1961 (להלן: "החוק") והתקנות שהותקנו מכוחו, תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג – 1973 (להלן: "התקנות העיקריות") מטפלים בדיוק בפיצוי נזקים מעין אלה.

החוק והתקנות העיקריות חלים על כל ישוב בכל הארץ, בכל מצב בו קיים נזק ישיר כלומר פגיעה ישירה כתוצאה ממעשה איבה.

בעניין נזק עקיף – יחול פיצוי רק בישובים המוגדרים ישובי ספר על פי התקנות (קיימת רשימה סגורה של ישובים).

נזק עקיף הינו אובדן רווח כתוצאה מאי יכולת לתפעל נכס (בתעשייה – לתקופה של 24 שעות לפחות, ובשרותים ומסחר לתקופה של שבעה ימים לפחות) כתוצאה ממעשה איבה או פעולות מלחמה או הנחיות פיקוד העורף או שר הביטחון, זאת גם אם לא נגרם לנכס נזק ישיר.

פיצוי נוסף שניתן לקבל הוא בגין שכר עבודה של העובדים, עבור כל יום שנמנעה הגעתם מן הטעמים המנויים בתקנות העיקריות. פיצוי זה יחול כבר מן היום הראשון.

לעניין מבצע "צוק איתן" כל ישובי "עוטף עזה" והעיר שדרות נמצאים ברשימות הללו.

משמעות אופרטיבית מכל האמור:

נזק ישיר – ככל שאירע לאדם בכל מקום בארץ, יכול לתבוע בגינו ולקבל פיצוי בכל עת.

נזק עקיף בישובי ספר – בחלוף תקופת הימים האמורה, יכול להיתבע על בסיס המצב החוקי הקיים עתה.

נזק עקיף בישובים אחרים – ובמיוחד לאור הכרזת שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה, אשר כשלעצמה מטילה הגבלות, אשר להן היבט של נזק כלכלי על כל הישובים שבטווח האמור, אפשר יהיה לתבוע פיצוי רק כאשר המדינה תתקין "הוראת שעה" אשר תאפשר מתן פיצוי כאמור לישובים הללו (כפי שנעשה בעבר במבצע "עמוד ענן" ולפניו ב"מבצע עופרת יצוקה" וכו').

בכל מקרה של נזק עקיף, יש להוכיח את הקשר בין הנזק למצב המלחמתי ולעמוד בהנחיות הכתובות בתקנות (לדוגמא ביטול אירועים כתוצאה מן ההנחיה של פיקוד העורף על איסור התקהלות).

יצויין כי נזק עקיף הינו גם קלקול של סחורה, או כל נזק עקיף אחר.

מכיוון שנזק עקיף קשה יותר להוכחה ועל מנת לצפות פני עתיד, המלצתנו לכל בעלי העסקים באיזור הרלוונטי (ישובי הספר והישובים עד לטווח האמור, או יותר – תלוי בהחלטות החמאס…):

1. לתעד כל ביטול אירוע או הזמנה (ולדאוג לאסמכתא ככל שניתן).
2. לתעד היעדרויות עובדים וסיבות ההיעדרות.
3. לתעד הקטנה/ביטול הזמנות (ממפעלים המספקים סחורה לאיזור ומחוצה לו).
4. לתעד השמדת / קלקול סחורה כתוצאה מן המצב.
5. לתעד כל אירוע חריג הקשור למצב וגרם לנזק כלכלי לעסק.

אנו תקווה כי לא נדרש לנזקים ושיפויים ישירים או עקיפים.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לצחי אבוהב – שביט ממשרדנו, מומחה בתחום מס רכוש וקרן פיצויים, לשעבר מנהל מס רכוש ברשות המיסים. 

ביום 30 ביוני 2014 ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה פס"ד בעניין הרמן – זמל פרויקטים (ע"מ 31912-12-11).

המערערת הינה חברה הרשומה בישראל אשר עסקה בעבודות תכנון ובניית מבנים חקלאיים ותעשייתיים, בין היתר בחו"ל. המערערת העסיקה בחו"ל גם עובדים תושבי ישראל (להלן – "העובדים"), שיצאו לחו"ל לתקופות שונות לצרכי עבודתם וקיבלו שכר מהמערערת.

המחלוקת בפסק הדין הינה לגבי עובדים שיצאו לחו"ל לתקופות עבודה של מעל 4 חודשים. ככלל היה מקובל שהעובדים מגיעים לארץ לחופשה של שבועיים לאחר כל 50 ימי שהיה בחו"ל.

המחלוקת העיקרית שנדונה בפסק הדין: בהתחשב בתקופת עבודתם של העובדים, האם יש לחשב את המס בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות) התשל"ב – 1972 (להלן – "התקנות), כטענת המערערת, שמא ע"פ כללי מ"ה (בעלי הכנסה מעבודה בחוץ לארץ), התשמ"ב – 1982 (להלן – "הכללים"), כטענת פקיד השומה.

סיבת המחלוקת הינה טענת פקיד השומה מדובר בעובדים ישראלים העובדים בחו"ל מעל 4 חודשים וכי יציאת העובדים לחופשת מולדת אינה קוטעת את רצף העבודה בחו"ל לעניין הכללים.

ביהמ"ש קובע, בהסתמך על לשון הגדרת "עובד", על התכלית ועל תקנה 5ב להוראות, הרואה בנסיעת מולדת חלק מעבודת העובד, כי תקופת השהיה נקבעת ע"פ רציפות העבודה ולא ע"פ רציפות השהיה וכי חזרתו של העובד לישראל לחופשה אינה קוטעת את רציפות עבודתו בחו"ל, לעניין בדיקת תקופת ארבעת החודשים הנדרשת בתקנות. אי לכך נקבע כי יש להחיל את הכללים ולא את התקנות.

נקודה נוספת  שטרח ביהמ"ש לקבוע, אף שהפסק נקבע כבר קודם, הינה סוגיית הוצאות האש"ל הפטורות ממס:

"המערערת פיצלה את שכרם של העובדים, כך שכללו שני מרכיבים; שכר בגין עבודה, ותשלום הוצאות שהייה בחו"ל – אש"ל. דרך זו אינה תואמת את הדין… המערערת לא הציגה ולו ראיה אחת על הוצאות שהוצאו בפועל… גם אם היה מקום להכיר בהוצאות כלשהן, הרי שבהעדר ראיה על ההוצאות דין הטענה להידחות."

מן הידועות הוא כי רשות המיסים מאפשרת לנישום על פי התקנות (בגבולות הסכומים הנקובים שם), לדרוש הוצאות שהיה אחרות (לא לינה) שהוצאו לצורך יצור הכנסה בלא הצורך בהצגת קבלות. וכך קובע קובץ הפרשנות של מס הכנסה:

"הוצאות שהייה אחרות נוסף להוצאות הלינה על סמך קבלות, יותרו, כבעבר, הוצאות שהייה אחרות בסכום של 45 דולר ליממה. לגבי הוצאות אלה אין צורך בקבלות. אם לא נדרשו הוצאות לינה על סמך קבלות, יותרו הוצאות שהייה בסכום של 75 דולר ליום, בלא צורך בקבלות". (הסכומים מתעדכנים מדי שנה) (ההדגשות שלנו – א.ח.א).

יצויין, כי סוגיה דומה נדונה בפס"ד גריידי בעניין אש"ל לשוחטים (עמ"ה 9048/05, מיום 8/1/2012) שם נקבעה עמדה דומה.

אמנם, נציגי רשות המיסים העידו באותו פס"ד כי אינם דורשים קבלות לצורך התרת ניכוי אש"ל, וכן כי בעניין שוחטים בחו"ל הינם מאשרים 114 דולר ליום ללא קבלות, ואולם במקרה שנדון שם, הנישום הצהיר במפורש כי לא הוציא כלל הוצאות אלו, ועל כן ערעורו נדחה.

ביהמ"ש קבע שם במפורש כי: "אילו הצהיר הנישום כי שילם עבור צורכי מחיה המצב היה אחר".

כן קבע כי הניכוי היה מתאפשר על סמך הצהרת הנישום כי הוציא ההוצאות בפועל.

עוד נפנה את קוראנו למבזק מס' 549 מיום 11/6/2014, שם תואר חוזר חדש של המוסד לביטוח לאומי הדן באופן הטיפול בהוצאות אש"ל הפטורות ממס, תוך בחינתו כשכר מוסווה.

בכל אופן, נראה כי בפס"ד דנן, נוקט ביהמ"ש עמדה מחמירה יותר ודורש כי תהא ראיה על כי ההוצאות שהוצאו בפועל.

בסיכום סוגיה זו נבהיר, כי נראה שבשנים האחרונות ישנו כרסום מתמיד בגישת פקידי השומה וביהמ"ש לנושא אש"ל חו"ל ועל המעסיקים והעובדים להיות מודעים לתמורות אלו.

אמנם לדעתנו, ככל שרשות המיסים לא תצא בהוראה מפורשת בדרישה להמצאת תיעוד מלא בעניין אש"ל חו"ל, והוראת החב"ק תישאר על כנה, ניתן לדעתנו לטעון "טענת הסתמכות", ועל כן מתוך זהירות מפוכחת וככל שאין מדובר במקרי קיצון, ותינתן הצהרה כי העובד עמד בהוצאות בפועל, יש לדעתנו להתיר הוצאות האש"ל גם ללא קבלות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

שלשום, ה – 8.7.2014 יצא לדרכו מבצע "צוק איתן", אשר כולנו מקווים כי ישיב את השקט לארצנו.

שר הביטחון הכריז אתמול על "מצב מיוחד בעורף" שמשמעותו העקרונית היא הפעלת פיקוד העורף ורשות החירום הלאומית.

הכרזה זו וההודעה שבאה לפניה על איסור התכנסות של למעלה מ – 300 אנשים בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה, מכילה בתוכה משמעויות כלכליות מיידיות לאולמות השמחות ולכל מקום שמקיים אירועים בסדרי גודל אלה (תיאטראות, בתי קולנוע וכדומה).

חוק מס רכוש וקרן פיצויים התשכ"א – 1961 (להלן: "החוק") והתקנות שהותקנו מכוחו, תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג – 1973 (להלן: "התקנות העיקריות") מטפלים בדיוק בפיצוי נזקים מעין אלה.

החוק והתקנות העיקריות חלים על כל ישוב בכל הארץ, בכל מצב בו קיים נזק ישיר כלומר פגיעה ישירה כתוצאה ממעשה איבה.

בעניין נזק עקיף – יחול פיצוי רק בישובים המוגדרים ישובי ספר על פי התקנות (קיימת רשימה סגורה של ישובים).

נזק עקיף הינו אובדן רווח כתוצאה מאי יכולת לתפעל נכס (בתעשייה – לתקופה של 24 שעות לפחות, ובשרותים ומסחר לתקופה של שבעה ימים לפחות) כתוצאה ממעשה איבה או פעולות מלחמה או הנחיות פיקוד העורף או שר הביטחון, זאת גם אם לא נגרם לנכס נזק ישיר.

פיצוי נוסף שניתן לקבל הוא בגין שכר עבודה של העובדים, עבור כל יום שנמנעה הגעתם מן הטעמים המנויים בתקנות העיקריות. פיצוי זה יחול כבר מן היום הראשון.

לעניין מבצע "צוק איתן" כל ישובי "עוטף עזה" והעיר שדרות נמצאים ברשימות הללו.

משמעות אופרטיבית מכל האמור:

נזק ישיר – ככל שאירע לאדם בכל מקום בארץ, יכול לתבוע בגינו ולקבל פיצוי בכל עת.

נזק עקיף בישובי ספר – בחלוף תקופת הימים האמורה, יכול להיתבע על בסיס המצב החוקי הקיים עתה.

נזק עקיף בישובים אחרים – ובמיוחד לאור הכרזת שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה, אשר כשלעצמה מטילה הגבלות, אשר להן היבט של נזק כלכלי על כל הישובים שבטווח האמור, אפשר יהיה לתבוע פיצוי רק כאשר המדינה תתקין "הוראת שעה" אשר תאפשר מתן פיצוי כאמור לישובים הללו (כפי שנעשה בעבר במבצע "עמוד ענן" ולפניו ב"מבצע עופרת יצוקה" וכו').

בכל מקרה של נזק עקיף, יש להוכיח את הקשר בין הנזק למצב המלחמתי ולעמוד בהנחיות הכתובות בתקנות (לדוגמא ביטול אירועים כתוצאה מן ההנחיה של פיקוד העורף על איסור התקהלות).

יצויין כי נזק עקיף הינו גם קלקול של סחורה, או כל נזק עקיף אחר.

מכיוון שנזק עקיף קשה יותר להוכחה ועל מנת לצפות פני עתיד, המלצתנו לכל בעלי העסקים באיזור הרלוונטי (ישובי הספר והישובים עד לטווח האמור, או יותר – תלוי בהחלטות החמאס…):

1. לתעד כל ביטול אירוע או הזמנה (ולדאוג לאסמכתא ככל שניתן).
2. לתעד היעדרויות עובדים וסיבות ההיעדרות.
3. לתעד הקטנה/ביטול הזמנות (ממפעלים המספקים סחורה לאיזור ומחוצה לו).
4. לתעד השמדת / קלקול סחורה כתוצאה מן המצב.
5. לתעד כל אירוע חריג הקשור למצב וגרם לנזק כלכלי לעסק.

אנו תקווה כי לא נדרש לנזקים ושיפויים ישירים או עקיפים.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לצחי אבוהב – שביט ממשרדנו, מומחה בתחום מס רכוש וקרן פיצויים, לשעבר מנהל מס רכוש ברשות המיסים. 

ביום 30 ביוני 2014 ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה פס"ד בעניין הרמן – זמל פרויקטים (ע"מ 31912-12-11).

המערערת הינה חברה הרשומה בישראל אשר עסקה בעבודות תכנון ובניית מבנים חקלאיים ותעשייתיים, בין היתר בחו"ל. המערערת העסיקה בחו"ל גם עובדים תושבי ישראל (להלן – "העובדים"), שיצאו לחו"ל לתקופות שונות לצרכי עבודתם וקיבלו שכר מהמערערת.

המחלוקת בפסק הדין הינה לגבי עובדים שיצאו לחו"ל לתקופות עבודה של מעל 4 חודשים. ככלל היה מקובל שהעובדים מגיעים לארץ לחופשה של שבועיים לאחר כל 50 ימי שהיה בחו"ל.

המחלוקת העיקרית שנדונה בפסק הדין: בהתחשב בתקופת עבודתם של העובדים, האם יש לחשב את המס בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות) התשל"ב – 1972 (להלן – "התקנות), כטענת המערערת, שמא ע"פ כללי מ"ה (בעלי הכנסה מעבודה בחוץ לארץ), התשמ"ב – 1982 (להלן – "הכללים"), כטענת פקיד השומה.

סיבת המחלוקת הינה טענת פקיד השומה מדובר בעובדים ישראלים העובדים בחו"ל מעל 4 חודשים וכי יציאת העובדים לחופשת מולדת אינה קוטעת את רצף העבודה בחו"ל לעניין הכללים.

ביהמ"ש קובע, בהסתמך על לשון הגדרת "עובד", על התכלית ועל תקנה 5ב להוראות, הרואה בנסיעת מולדת חלק מעבודת העובד, כי תקופת השהיה נקבעת ע"פ רציפות העבודה ולא ע"פ רציפות השהיה וכי חזרתו של העובד לישראל לחופשה אינה קוטעת את רציפות עבודתו בחו"ל, לעניין בדיקת תקופת ארבעת החודשים הנדרשת בתקנות. אי לכך נקבע כי יש להחיל את הכללים ולא את התקנות.

נקודה נוספת  שטרח ביהמ"ש לקבוע, אף שהפסק נקבע כבר קודם, הינה סוגיית הוצאות האש"ל הפטורות ממס:

"המערערת פיצלה את שכרם של העובדים, כך שכללו שני מרכיבים; שכר בגין עבודה, ותשלום הוצאות שהייה בחו"ל – אש"ל. דרך זו אינה תואמת את הדין… המערערת לא הציגה ולו ראיה אחת על הוצאות שהוצאו בפועל… גם אם היה מקום להכיר בהוצאות כלשהן, הרי שבהעדר ראיה על ההוצאות דין הטענה להידחות."

מן הידועות הוא כי רשות המיסים מאפשרת לנישום על פי התקנות (בגבולות הסכומים הנקובים שם), לדרוש הוצאות שהיה אחרות (לא לינה) שהוצאו לצורך יצור הכנסה בלא הצורך בהצגת קבלות. וכך קובע קובץ הפרשנות של מס הכנסה:

"הוצאות שהייה אחרות נוסף להוצאות הלינה על סמך קבלות, יותרו, כבעבר, הוצאות שהייה אחרות בסכום של 45 דולר ליממה. לגבי הוצאות אלה אין צורך בקבלות. אם לא נדרשו הוצאות לינה על סמך קבלות, יותרו הוצאות שהייה בסכום של 75 דולר ליום, בלא צורך בקבלות". (הסכומים מתעדכנים מדי שנה) (ההדגשות שלנו – א.ח.א).

יצויין, כי סוגיה דומה נדונה בפס"ד גריידי בעניין אש"ל לשוחטים (עמ"ה 9048/05, מיום 8/1/2012) שם נקבעה עמדה דומה.

אמנם, נציגי רשות המיסים העידו באותו פס"ד כי אינם דורשים קבלות לצורך התרת ניכוי אש"ל, וכן כי בעניין שוחטים בחו"ל הינם מאשרים 114 דולר ליום ללא קבלות, ואולם במקרה שנדון שם, הנישום הצהיר במפורש כי לא הוציא כלל הוצאות אלו, ועל כן ערעורו נדחה.

ביהמ"ש קבע שם במפורש כי: "אילו הצהיר הנישום כי שילם עבור צורכי מחיה המצב היה אחר".

כן קבע כי הניכוי היה מתאפשר על סמך הצהרת הנישום כי הוציא ההוצאות בפועל.

עוד נפנה את קוראנו למבזק מס' 549 מיום 11/6/2014, שם תואר חוזר חדש של המוסד לביטוח לאומי הדן באופן הטיפול בהוצאות אש"ל הפטורות ממס, תוך בחינתו כשכר מוסווה.

בכל אופן, נראה כי בפס"ד דנן, נוקט ביהמ"ש עמדה מחמירה יותר ודורש כי תהא ראיה על כי ההוצאות שהוצאו בפועל.

בסיכום סוגיה זו נבהיר, כי נראה שבשנים האחרונות ישנו כרסום מתמיד בגישת פקידי השומה וביהמ"ש לנושא אש"ל חו"ל ועל המעסיקים והעובדים להיות מודעים לתמורות אלו.

אמנם לדעתנו, ככל שרשות המיסים לא תצא בהוראה מפורשת בדרישה להמצאת תיעוד מלא בעניין אש"ל חו"ל, והוראת החב"ק תישאר על כנה, ניתן לדעתנו לטעון "טענת הסתמכות", ועל כן מתוך זהירות מפוכחת וככל שאין מדובר במקרי קיצון, ותינתן הצהרה כי העובד עמד בהוצאות בפועל, יש לדעתנו להתיר הוצאות האש"ל גם ללא קבלות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

לאחרונה פורסם פסק דין בעניין אמיר וולדמן (ע"מ 28115-02) הדן בסוגיית זיכוי המס המוענק לפי סעיף 163 לפקודה. הסעיף נותן הקלה ממס להכנסה מדיבידנד שמקבל אדם מחברה זרה, שמקורה בהכנסות ששולם עליהן מס על-פי הפקודה.

פרטי המקרה בקצרה: לחברה תושבת ארה"ב מסוג LLC שהינה שקופה לצורכי מס שם (כך שהכנסותיה מיוחסות במישרין לחבריה), נצמחה הכנסה בישראל מתמלוגים שקיבלה מחברה ישראלית. מהכנסות אלו נוכה מס במקור בישראל. אחד מחבריה, המערער, הינו יחיד תושב ישראל.

פסק הדין נסוב סביב דרישתו של המערער לקבל מס זה שנוכה במקור בישראל כזיכוי נגד המס על הדיבידנד שקיבל מה- LLC.

סיכומו של פסק הדין, הוא כי סעיף 163 אינו בתוקף הלכה למעשה, לפיכך לא נעסוק במקרה עצמו אלא דווקא באמירות אחרות מתוך פסק הדין המלומד שהינן מעניינות ורלוונטיות גם כיום: רשות המסים בישראל עשויה להעלות טענה לפיה חברה מסוג LLC אינה "תושבת" כהגדרת המונח באמנה בין ישראל לארה"ב, משום שהיא אינה תושבת בדין הפנימי בארה"ב, ולפיכך אינה זכאית להטבות האמנה.

לכך השלכות מס כבדות משקל, בפרט על תושבי ארה"ב המשקיעים בישראל באמצעות חברות מסוג LLC.

והנה, כחלק מההליכים המשפטיים, הוגשה לבית המשפט רשימת מוסכמות ופלוגתות על ידי הצדדים:

אחת מהמוסכמות הייתה כי ה- LLC תיחשב לחברה "אטומה" לצורכי מס בישראל על אף היותה שקופה לצורכי מס בארה"ב.

בנוסף, עובדות המקרה הצביעו על ניכוי מס במקור בישראל בשיעור של 15% מהתמלוגים ששולמו ל- LLC על ידי החברה הישראלית, שיעור מופחת שנקבע באמנת המס שבין ישראל לארה"ב.

כמו כן, בתשובותיה לביהמ"ש, התייחסה רשות המסים להגבלת הניכוי עפ"י האמנה, כאל מקובלה.

מכאן ניתן להניח, שרשות המסים, באופן כללי או ביחס למקרה הנדון בלבד, מקבלת את זכאותה של חברה מסוג LLC ליהנות מהטבות האמנה (ואף לא רק ביחס לחלקם של החברים תושבי ארה"ב), ואם כך הדבר, יש בכך שינוי מדיניות מבורך.

בכל מקרה לדעתנו גם אם התייחסות רשות המיסים ל-LLC  אינה כישות הזכאית להנות מהגנת האמנה הרי,  ככל שמתייחסים לחברת LLC כישות שקופה, יש לראות בה כתושבת אותה מדינה אמנה, לפחות ביחס לבעלי המניות שהינם תושבי מדינת אמנה.

כך, אם 80% מבעלי המניות של ה- LLC הם תושבי ארה"ב, ראוי להתייחס לאותו חלק של ה- LLC כתושב אמריקאי לצורכי מס בהתאם לאמנה, כפי שהדבר נעשה כשמדובר בשותפות מוגבלת או כללית.

סוגיה נוספת שהועלתה בפס"ד נוגעת למקום צמיחת הכנסה מתמלוגים והיחס המיוחד שבין הדין הפנימי הקובע דין מסויים, לבין הוראות האמנה באותו עניין הקובעות דין שונה.

לדברי כבוד השופט בורנשטיין, הוראות האמנה לא יכולות ליצור חיוב במדינה מסוימת אם לא קבוע מקור חיוב בדיניה הפנימיים, מכלל "אין האמנה יכולה להרע את מצבו של נישום".

לפיכך, כאשר תושב ישראל משלם תמלוגים לתושב ארה"ב עבור נכס שהשימוש בו נעשה מחוץ לישראל, אין חבות ניכוי במקור בישראל;

זאת, לאור כלל המקור באמנה עם ארה"ב הקובע כי מקום הפקת הכנסה מתמלוגים הוא במקום השימוש בנכס (להבדיל מכלל המקור הקבוע בסעיף 4א לפקודה- מקום מושבו של המשלם). מדברי ביהמ"ש עולה בבירור שהוראות האמנה חלות על חברה מסוג LLC.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.