מבזק מס מספר 29 - 30.6.2003

סעיף 92 לפקודת מס הכנסה, הדן בהפסדי הון ובאופן קיזוזם, קובע כי הפסד הון יקוזז תחילה מרווח הון ריאלי, במידה שנצמח כזה, בעוד שיתרת הפסד ההון תתקזז ביחס של 1:3.5, בין רווח אינפלציוני חייב להפסד ההון בהתאמה. טרם הרפורמה, לשון הסעיף נקבה במושג "סכום אינפלציוני" מבלי לציין חייב או פטור. הפרקטיקה שהתירה הנציבות, לקזז הפסד הון כנגד סכום אינפלציוני חייב בלבד, עוגנה כעת בחקיקה.

נציין כי הפסד הון אשר ניתן היה לקזזו בשנה כלשהי מרווח הון שנצמח באותה שנה ולא קוזז לא יותר לנישום בקיזוז בשנים הבאות – דהינו הפסד ההון שלא קוזז על פי בחירת הנישום, ירד לטמיון.

נציין כי בשונה מנושא קיזוז הפסדים עסקיים המפורט בסעיף 28 לפקודה, בו ציין המחוקק כי אין חובה לקזז הפסד עסקי "יקר" מרווחים "זולים", הונים או פירותיים, בשוק ההון, הרי לא עשה כך בסעיף הדן בקיזוז הפסד הון, מכאן שפרשנות לשונית תביא לתוצאה כי רווחי הון שנבעו לנישום ממימוש ני"ע נסחרים בבורסה בישראל  והחייבים במס בשיעור של 10% או 15% בהתאם לסוג ההשקעה, "חובה" על הנישום לקזזם כנגד הפסדי הון שנצמחו, אף אם אלו מקורם בהפסד הון "יקר".

בהמשך לאמור במבזק מס מספר 28, אירוע המס בעת הגירת תושב ישראל, מתרחש יום לפני ההגירה. מנגנון המיסוי בסעיף 100א' דוחה את התשלום ליום מימוש הנכס, כל עוד לא שולם המס במועד ההגירה. על פי הגישה לפיה מועד אירוע המס הינו במועד ההגירה מתעוררות מספר סוגיות:

1. הפסד הון הגלום בנכס בעת ההגירה, ראוי לגבשו כמכירה רעיונית בעת ההגירה מישראל ובכך למנוע מצב שבו עלייה בערכו של הנכס בעתיד שמקורה בעת שהותו של המהגר בחו"ל תחויב במס בישראל.

2. למרות שסעיף 100א' איננו דן בהפסדי הון, ניתן לתמוך בפרשנות כי הפסד הון במימוש נכס של תושב ישראל, לאחר הגירתו של אותו תושב , יש לייחסו בדומה לרווח הון, בחלקו לתקופת התושבות בישראל. פועל יוצא מפרשנות כאמור הינו, יצירת הפסד הון אשר ניתן לקיזוז מרווחי הון אחרים עתידיים, החייבים במס בישראל.

3. במימוש שני נכסים (או יותר), לאחר ההגירה, כאשר מהמימוש המוקדם נצמח רווח הון, ואילו מהמאוחר נצמח הפסד הון, פרשנות סבירה תהא, כי ניתן לקזז חלק מהפסד ההון מחלק רווח ההון, על אף פער הזמנים במימוש, וזאת לאור העובדה שלכאורה נוצרו שניהם באותו מועד, ומתייחסים שניהם לתקופה שקדמה ההגירה.

11.6.2003 התקבלו מספר תיקוני חקיקה בדיני המס באוסטריה, וביניהם שינויים מהותיים בהקשר לתנאי "פטור השתתפות".

להלן יובאו עיקרי השינויים:

1. החזקה מינימלית של 10% (במקום 25%).

2. משך החזקה לפחות שנה (במקום שנתיים).

3. יחול על החזקה במישרין ובעקיפין.

4. יחול על כל סוגי ההחזקות בהון.

5. רווחי הון ודיבידנדים יהיו פטורים ממס, ומאידך, הפסדי הון (למעט במצב של אי – נזילות או פירוק) וירידות ערך לא יותרו בניכוי למעט במקרים מסוימים של חברות החזקה.

6. בעל הזכויות במוחזקת, יהא רשאי לבחור האם  לכלול את הכנסות והפסדי המוחזקת בהכנסתו החייבת באוסטריה. בחירה זו תתבצע בשנת ההקמה או הרכישה של המוחזקת.

7. ניתן לעבור משיטת "פטור השתתפות" לשיטת "זיכוי ממס" וזאת אם הכנסת החברה המוחזקת הינה פסיבית וחייבת בשיעור מס נמוך.

משרדנו לשירותך במתן הבהרות נוספות. במידת הצורך ניתן לפנות בנושא לרו"ח רונית בלומקין.

ביום 2.6.2003 ניתן פסק דין, על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כועדת ערר מס שבח מקרקעין, בעניין בוקר, ע"ש 4418/98. הסוגיה אשר נדונה בפסק הדין הייתה, האם למנהל מס שבח יש סמכות לדחות השגה שהוגשה למעלה משנה לפני מועד החלטת הדחייה.

לטענת המערער, על פי הוראת ביצוע של הנציבות, משך הטיפול בהשגה הינו שנה בלבד, ולכן למרות שבאותה העת לא הייתה הוראת חוק מפורשת, הנוהל המקצועי מחייב את הרשות. (נציין כי עניין זה עוגן בינתיים בחקיקה, בתיקון 41).

הועדה, בקבלה את הערר, קבעה כי על אף שנעדרה הוראת חוק בדבר התיישנות ההשגה, אין להסיק מכך שלעולם ועד לא תחול התיישנות כאמור, וכי המבחן לעניין זה הוא זמן סביר. בהוראת הביצוע קבעה נציבות המס את משך הזמן הסביר בעניין זה, ולפיכך יש לקבוע כי ההשגה התיישנה, ואין יותר למנהל אפשרות לדחות אותה.

לדעתנו לפסק הדין האמור השלכות נרחבות בהקשר למערכת היחסים שבין רשויות המס לציבור הנישומים, בהקשר לאיזון העדין שבין האינטרס של "גביית מס אמת", לעומת האינטרס של "סופיות הדיון".

לדעתנו פסיקה זו מערערת בין השאר את "היסודות" לפיהם, בהעדר הוראת חוק מפורשת מגבילה, המוסד לביטוח לאומי ממשיך לדון ולהפיק הודעות חבות למבוטחים, לגבי שנים "הסטוריות" בטענת "היעדר התיישנות".

ביום 2.6.2003 ניתן פסק דין, על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כועדת ערר מס שבח מקרקעין, בעניין בוקר, ע"ש 4418/98. הסוגיה אשר נדונה בפסק הדין הייתה, האם למנהל מס שבח יש סמכות לדחות השגה שהוגשה למעלה משנה לפני מועד החלטת הדחייה.

לטענת המערער, על פי הוראת ביצוע של הנציבות, משך הטיפול בהשגה הינו שנה בלבד, ולכן למרות שבאותה העת לא הייתה הוראת חוק מפורשת, הנוהל המקצועי מחייב את הרשות. (נציין כי עניין זה עוגן בינתיים בחקיקה, בתיקון 41).

הועדה, בקבלה את הערר, קבעה כי על אף שנעדרה הוראת חוק בדבר התיישנות ההשגה, אין להסיק מכך שלעולם ועד לא תחול התיישנות כאמור, וכי המבחן לעניין זה הוא זמן סביר. בהוראת הביצוע קבעה נציבות המס את משך הזמן הסביר בעניין זה, ולפיכך יש לקבוע כי ההשגה התיישנה, ואין יותר למנהל אפשרות לדחות אותה.

לדעתנו לפסק הדין האמור השלכות נרחבות בהקשר למערכת היחסים שבין רשויות המס לציבור הנישומים, בהקשר לאיזון העדין שבין האינטרס של "גביית מס אמת", לעומת האינטרס של "סופיות הדיון".

לדעתנו פסיקה זו מערערת בין השאר את "היסודות" לפיהם, בהעדר הוראת חוק מפורשת מגבילה, המוסד לביטוח לאומי ממשיך לדון ולהפיק הודעות חבות למבוטחים, לגבי שנים "הסטוריות" בטענת "היעדר התיישנות".