ביום 2.6.2003 ניתן פסק דין, על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כועדת ערר מס שבח מקרקעין, בעניין בוקר, ע"ש 4418/98. הסוגיה אשר נדונה בפסק הדין הייתה, האם למנהל מס שבח יש סמכות לדחות השגה שהוגשה למעלה משנה לפני מועד החלטת הדחייה.

לטענת המערער, על פי הוראת ביצוע של הנציבות, משך הטיפול בהשגה הינו שנה בלבד, ולכן למרות שבאותה העת לא הייתה הוראת חוק מפורשת, הנוהל המקצועי מחייב את הרשות. (נציין כי עניין זה עוגן בינתיים בחקיקה, בתיקון 41).

הועדה, בקבלה את הערר, קבעה כי על אף שנעדרה הוראת חוק בדבר התיישנות ההשגה, אין להסיק מכך שלעולם ועד לא תחול התיישנות כאמור, וכי המבחן לעניין זה הוא זמן סביר. בהוראת הביצוע קבעה נציבות המס את משך הזמן הסביר בעניין זה, ולפיכך יש לקבוע כי ההשגה התיישנה, ואין יותר למנהל אפשרות לדחות אותה.

לדעתנו לפסק הדין האמור השלכות נרחבות בהקשר למערכת היחסים שבין רשויות המס לציבור הנישומים, בהקשר לאיזון העדין שבין האינטרס של "גביית מס אמת", לעומת האינטרס של "סופיות הדיון".

לדעתנו פסיקה זו מערערת בין השאר את "היסודות" לפיהם, בהעדר הוראת חוק מפורשת מגבילה, המוסד לביטוח לאומי ממשיך לדון ולהפיק הודעות חבות למבוטחים, לגבי שנים "הסטוריות" בטענת "היעדר התיישנות".