לפני כחודש ניתן פסק דין בביהמ"ש העליון בעניין דגמין מוחמד (ע"א 10088/09). להלן עיקרי העובדות בשיא התמצית: האיש היה בעלים יחיד חברה קבלנית אשר נקבע באופן חלוט, בחקירה שערכו רשויות מע"מ, כי קיזזה חשבוניות פיקטיביות במליוני ₪, בשנים 1998-1999.

במסגרת טיפול שומתי בתיק החברה (פ"ש רמלה), נטען כי אין להכיר בהוצאות הגלומות בחשבוניות אלו (להלן: "הסכומים") בחברה, הוצאו שומות והוגשו השגות. ההשגה לשנת 1998 "התיישנה", ואילו לגבי שנת 1999 נקבע בהסכמה כי מאחר ובפועל נבנו מבנים, הרי אף שהחשבוניות פיקטיביות, הותרו בניכוי 87% מהסכומים.

תיקו האישי של דגמין עצמו התנהל בפ"ש באר שבע. פקיד השומה קבע כי משנקבע כי החשבוניות פיקטיביות, וכי החברה שילמה הסכומים כאמור, ומשהמערער אינו מכחיש כי הללו נמשכו בפועל על ידו (ואשר לטענתו שולמו על ידו לספקים השונים), הרי יש לראותם כהכנסתו החייבת, באופן אישי. "למען הזהירות" קבע פ"ש את ההכנסה החייבת על 75% מהסכומים "בלבד" בשתי השנים.

ביהמ"ש המחוזי הקטין את השומה בשנת 1999 ל-13% מהסכומים שכן 87% מהסכומים הותרו  בחברה כהוצאות מוכרות!! לעומת זאת את שומת 1998 אישר כפי שהיא, זאת אף כי שומת החברה  לשנה זו על כלל ההוצאות, אושרה עקב התיישנות ההשגה. זאת כלשון ביהמ"ש המחוזי, כי ההשגה "רק" התקבלה "טכנית"  (מבלי שפ"ש נתן הסכמה אקטיבית להכרה בהוצאות כלשהן).

ביהמ"ש העליון שופך ראשית, קיתון של רותחין על התנהלות ראשות המיסים: "תיק זה מצדיק הפקת לקחים מערכתית. גם אם היו סיבות ..שפקיד שומה א' (פ"ש רמלה) טיפל בענייני החברה ופקיד שומה ב' (פ"ש באר שבע) … בענייניו האישיים של המערער – חוסר התאום (ולמעשה הסתירה) בין ההכרעות אומר דרשני. … התאום נדרש לא רק בין פקידי השומה השונים, אלא גם בין גורמי מס הכנסה לבין רשויות מע"מ…"

לגוף העניין מבקר ביהמ"ש העליון את פסיקת המחוזי בעניין שנת 1998, בקובעו כי בשומת רמלה

לשנת 1999, נקבע והוכח כי אף שהחשבוניות פיקטיביות, הרי מרביתן המכריעה הוצאו ביצור הכנסת החברה, ומדוע אין לקבוע כן גם לשנת 1998? אין זאת אלא כי לדעת המחוזי "מדובר בשומת מס שנתיישנה לפני שטופלה, ולכן נתקבלה מטעמים טכניים".

ביהמ"ש העליון קובע: "חוששני … כי תוצאה זו בעייתית. נוצר מצב בו השגה שנתקבלה חלקית  (אמנם בהחלטה פוזיטיבית) (שומת 1999 – א.א.ח) עשויה להיות חזקה מהשגה שנתקבלה במלואה (אמנם "טכנית"…) (שומת 1988 בדרך של התיישנות – א.א.ח). במובן מסויים, יוצא כושל [פקיד שומה שלא החליט במועד] נשכר [במובן זה שההשגה שנתקבלה לא תשמש ראיה לנכונותה בהקשרים אחרים]".

אף שדעת ביהמ"ש אינה נוחה מקביעה כאמור במקרה ספציפי זה:  "הנישום רחוק מהיות צדיק בדורותיו, ונושא קופת שרצים של ח-ן פיקטיביות על גבו" , הרי הוא קובע כי שומה שנתיישנה יראוה ""כאילו התקבלה" – התקבלה כמות שהיא, ולא התקבלה למחצה לשליש  לרביע. על פניה משמעות קבלת ההשגה היא, כי ההוצאות הוצאו לצרכי החברה – וקשה איפוא לזקוף אותן כהכנסה אישית של המערער. לא ניתן לאחוז את המקל בשני קצותיו: מחד גיסא לאפשר לפקיד השומה לומר, אינני טורח לתת החלטה מנומקת בהשגתך, ומה אכפת לך שהרי "כאילו התקבלה", ומאידך גיסא, לאפשר לפקיד השומה לטעון שההשגה לא נדונה לגופה, ומעמדה שונה מזה של השגה שהתקבלה באופן פוזיטיבי".

בקיצור: ככלל, ברור שביהמ"ש העליון מכריע כי התיישנות השגה דינה כדין שומה שנדונה, ונקבעה בהסכמה או בהחלטה פוזיטיבית אחרת, כסופית.

בתיק ספציפי זה והנפש הפועלת בו, מבקש ביהמ"ש העליון שלא להכריע, ומורה לשני הצדדים  לנסות ולהגיע להבנה בתוך 30 יום (על פניו – ברוח שומת 1999) שאם לא כן, ייתן פס"ד משלים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.