מבזק מס מספר 399 - 12.5.2011

לפני כחודש ניתן פסק דין בביהמ"ש העליון בעניין דגמין מוחמד (ע"א 10088/09). להלן עיקרי העובדות בשיא התמצית: האיש היה בעלים יחיד חברה קבלנית אשר נקבע באופן חלוט, בחקירה שערכו רשויות מע"מ, כי קיזזה חשבוניות פיקטיביות במליוני ₪, בשנים 1998-1999.

במסגרת טיפול שומתי בתיק החברה (פ"ש רמלה), נטען כי אין להכיר בהוצאות הגלומות בחשבוניות אלו (להלן: "הסכומים") בחברה, הוצאו שומות והוגשו השגות. ההשגה לשנת 1998 "התיישנה", ואילו לגבי שנת 1999 נקבע בהסכמה כי מאחר ובפועל נבנו מבנים, הרי אף שהחשבוניות פיקטיביות, הותרו בניכוי 87% מהסכומים.

תיקו האישי של דגמין עצמו התנהל בפ"ש באר שבע. פקיד השומה קבע כי משנקבע כי החשבוניות פיקטיביות, וכי החברה שילמה הסכומים כאמור, ומשהמערער אינו מכחיש כי הללו נמשכו בפועל על ידו (ואשר לטענתו שולמו על ידו לספקים השונים), הרי יש לראותם כהכנסתו החייבת, באופן אישי. "למען הזהירות" קבע פ"ש את ההכנסה החייבת על 75% מהסכומים "בלבד" בשתי השנים.

ביהמ"ש המחוזי הקטין את השומה בשנת 1999 ל-13% מהסכומים שכן 87% מהסכומים הותרו  בחברה כהוצאות מוכרות!! לעומת זאת את שומת 1998 אישר כפי שהיא, זאת אף כי שומת החברה  לשנה זו על כלל ההוצאות, אושרה עקב התיישנות ההשגה. זאת כלשון ביהמ"ש המחוזי, כי ההשגה "רק" התקבלה "טכנית"  (מבלי שפ"ש נתן הסכמה אקטיבית להכרה בהוצאות כלשהן).

ביהמ"ש העליון שופך ראשית, קיתון של רותחין על התנהלות ראשות המיסים: "תיק זה מצדיק הפקת לקחים מערכתית. גם אם היו סיבות ..שפקיד שומה א' (פ"ש רמלה) טיפל בענייני החברה ופקיד שומה ב' (פ"ש באר שבע) … בענייניו האישיים של המערער – חוסר התאום (ולמעשה הסתירה) בין ההכרעות אומר דרשני. … התאום נדרש לא רק בין פקידי השומה השונים, אלא גם בין גורמי מס הכנסה לבין רשויות מע"מ…"

לגוף העניין מבקר ביהמ"ש העליון את פסיקת המחוזי בעניין שנת 1998, בקובעו כי בשומת רמלה

לשנת 1999, נקבע והוכח כי אף שהחשבוניות פיקטיביות, הרי מרביתן המכריעה הוצאו ביצור הכנסת החברה, ומדוע אין לקבוע כן גם לשנת 1998? אין זאת אלא כי לדעת המחוזי "מדובר בשומת מס שנתיישנה לפני שטופלה, ולכן נתקבלה מטעמים טכניים".

ביהמ"ש העליון קובע: "חוששני … כי תוצאה זו בעייתית. נוצר מצב בו השגה שנתקבלה חלקית  (אמנם בהחלטה פוזיטיבית) (שומת 1999 – א.א.ח) עשויה להיות חזקה מהשגה שנתקבלה במלואה (אמנם "טכנית"…) (שומת 1988 בדרך של התיישנות – א.א.ח). במובן מסויים, יוצא כושל [פקיד שומה שלא החליט במועד] נשכר [במובן זה שההשגה שנתקבלה לא תשמש ראיה לנכונותה בהקשרים אחרים]".

אף שדעת ביהמ"ש אינה נוחה מקביעה כאמור במקרה ספציפי זה:  "הנישום רחוק מהיות צדיק בדורותיו, ונושא קופת שרצים של ח-ן פיקטיביות על גבו" , הרי הוא קובע כי שומה שנתיישנה יראוה ""כאילו התקבלה" – התקבלה כמות שהיא, ולא התקבלה למחצה לשליש  לרביע. על פניה משמעות קבלת ההשגה היא, כי ההוצאות הוצאו לצרכי החברה – וקשה איפוא לזקוף אותן כהכנסה אישית של המערער. לא ניתן לאחוז את המקל בשני קצותיו: מחד גיסא לאפשר לפקיד השומה לומר, אינני טורח לתת החלטה מנומקת בהשגתך, ומה אכפת לך שהרי "כאילו התקבלה", ומאידך גיסא, לאפשר לפקיד השומה לטעון שההשגה לא נדונה לגופה, ומעמדה שונה מזה של השגה שהתקבלה באופן פוזיטיבי".

בקיצור: ככלל, ברור שביהמ"ש העליון מכריע כי התיישנות השגה דינה כדין שומה שנדונה, ונקבעה בהסכמה או בהחלטה פוזיטיבית אחרת, כסופית.

בתיק ספציפי זה והנפש הפועלת בו, מבקש ביהמ"ש העליון שלא להכריע, ומורה לשני הצדדים  לנסות ולהגיע להבנה בתוך 30 יום (על פניו – ברוח שומת 1999) שאם לא כן, ייתן פס"ד משלים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.

לפני כחודש ניתן פסק דין בביהמ"ש העליון בעניין דגמין מוחמד (ע"א 10088/09). להלן עיקרי העובדות בשיא התמצית: האיש היה בעלים יחיד חברה קבלנית אשר נקבע באופן חלוט, בחקירה שערכו רשויות מע"מ, כי קיזזה חשבוניות פיקטיביות במליוני ₪, בשנים 1998-1999.

במסגרת טיפול שומתי בתיק החברה (פ"ש רמלה), נטען כי אין להכיר בהוצאות הגלומות בחשבוניות אלו (להלן: "הסכומים") בחברה, הוצאו שומות והוגשו השגות. ההשגה לשנת 1998 "התיישנה", ואילו לגבי שנת 1999 נקבע בהסכמה כי מאחר ובפועל נבנו מבנים, הרי אף שהחשבוניות פיקטיביות, הותרו בניכוי 87% מהסכומים.

תיקו האישי של דגמין עצמו התנהל בפ"ש באר שבע. פקיד השומה קבע כי משנקבע כי החשבוניות פיקטיביות, וכי החברה שילמה הסכומים כאמור, ומשהמערער אינו מכחיש כי הללו נמשכו בפועל על ידו (ואשר לטענתו שולמו על ידו לספקים השונים), הרי יש לראותם כהכנסתו החייבת, באופן אישי. "למען הזהירות" קבע פ"ש את ההכנסה החייבת על 75% מהסכומים "בלבד" בשתי השנים.

ביהמ"ש המחוזי הקטין את השומה בשנת 1999 ל-13% מהסכומים שכן 87% מהסכומים הותרו  בחברה כהוצאות מוכרות!! לעומת זאת את שומת 1998 אישר כפי שהיא, זאת אף כי שומת החברה  לשנה זו על כלל ההוצאות, אושרה עקב התיישנות ההשגה. זאת כלשון ביהמ"ש המחוזי, כי ההשגה "רק" התקבלה "טכנית"  (מבלי שפ"ש נתן הסכמה אקטיבית להכרה בהוצאות כלשהן).

ביהמ"ש העליון שופך ראשית, קיתון של רותחין על התנהלות ראשות המיסים: "תיק זה מצדיק הפקת לקחים מערכתית. גם אם היו סיבות ..שפקיד שומה א' (פ"ש רמלה) טיפל בענייני החברה ופקיד שומה ב' (פ"ש באר שבע) … בענייניו האישיים של המערער – חוסר התאום (ולמעשה הסתירה) בין ההכרעות אומר דרשני. … התאום נדרש לא רק בין פקידי השומה השונים, אלא גם בין גורמי מס הכנסה לבין רשויות מע"מ…"

לגוף העניין מבקר ביהמ"ש העליון את פסיקת המחוזי בעניין שנת 1998, בקובעו כי בשומת רמלה

לשנת 1999, נקבע והוכח כי אף שהחשבוניות פיקטיביות, הרי מרביתן המכריעה הוצאו ביצור הכנסת החברה, ומדוע אין לקבוע כן גם לשנת 1998? אין זאת אלא כי לדעת המחוזי "מדובר בשומת מס שנתיישנה לפני שטופלה, ולכן נתקבלה מטעמים טכניים".

ביהמ"ש העליון קובע: "חוששני … כי תוצאה זו בעייתית. נוצר מצב בו השגה שנתקבלה חלקית  (אמנם בהחלטה פוזיטיבית) (שומת 1999 – א.א.ח) עשויה להיות חזקה מהשגה שנתקבלה במלואה (אמנם "טכנית"…) (שומת 1988 בדרך של התיישנות – א.א.ח). במובן מסויים, יוצא כושל [פקיד שומה שלא החליט במועד] נשכר [במובן זה שההשגה שנתקבלה לא תשמש ראיה לנכונותה בהקשרים אחרים]".

אף שדעת ביהמ"ש אינה נוחה מקביעה כאמור במקרה ספציפי זה:  "הנישום רחוק מהיות צדיק בדורותיו, ונושא קופת שרצים של ח-ן פיקטיביות על גבו" , הרי הוא קובע כי שומה שנתיישנה יראוה ""כאילו התקבלה" – התקבלה כמות שהיא, ולא התקבלה למחצה לשליש  לרביע. על פניה משמעות קבלת ההשגה היא, כי ההוצאות הוצאו לצרכי החברה – וקשה איפוא לזקוף אותן כהכנסה אישית של המערער. לא ניתן לאחוז את המקל בשני קצותיו: מחד גיסא לאפשר לפקיד השומה לומר, אינני טורח לתת החלטה מנומקת בהשגתך, ומה אכפת לך שהרי "כאילו התקבלה", ומאידך גיסא, לאפשר לפקיד השומה לטעון שההשגה לא נדונה לגופה, ומעמדה שונה מזה של השגה שהתקבלה באופן פוזיטיבי".

בקיצור: ככלל, ברור שביהמ"ש העליון מכריע כי התיישנות השגה דינה כדין שומה שנדונה, ונקבעה בהסכמה או בהחלטה פוזיטיבית אחרת, כסופית.

בתיק ספציפי זה והנפש הפועלת בו, מבקש ביהמ"ש העליון שלא להכריע, ומורה לשני הצדדים  לנסות ולהגיע להבנה בתוך 30 יום (על פניו – ברוח שומת 1999) שאם לא כן, ייתן פס"ד משלים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.

במבזק הקודם (מס' 398), עסקנו בסוגיית חיוב הכנסותיה של חברה זרה המוחזקת על ידי יחיד מוטב (עולה חדש שעלה לישראל בשנת 2007 ואילך וכן "תושב חוזר ותיק"), כאשר לחברה הזרה פעילות בישראל. חיוב ההכנסה יהיה בהתאם לסיווגה וכן לפי כללי המקור המנויים בסעיף 4א לפקודה.

במסגרת ההטבות שניתנו ליחיד מוטב במסגרת תיקון 168 לפקודה, הוא זכאי לפטור ממס על הכנסה מדיבידנד המשולמת לו על ידי חברה זרה, בהתאם לסעיפים 4א ו- 14(א) לפקודה. זאת, על מנת למנוע הרעה במעמדו לצרכי מס בישראל עקב עלייתו או חזרתו לישראל, למשך תקופה של 10 שנים.

בחוזר מ"ה 1/2011 בדבר תיקון 168 לפקודה, סויגה ההטבה לגבי דיבידנד מחברה זרה. בחוזר נאמר כי:

 "דיבידנד המשולם על ידי חברה זרה וההכנסה שממנה מחולק הדיבידנד הופקה בישראל, אין לראותה הכנסה שמקורה מחוץ לישראל ואין להחיל עליה את הוראות סעיף 14א' לפקודה". עם זאת נאמר בחוזר גם כי:  "מקרים מיוחדים, כמו למשל בהם אין ליחיד החזקה מהותית בחברה הזרה או שאין מדובר בהכנסה מהותית בישראל, ייבחנו על פי נסיבותיהם".

לדעתנו, הפרשנות המוצגת בחוזר לעניין מקום הפקת הדיבידנד (להבדיל ממקום הפקת הכנסת החברה הזרה) הינה מרחיקת לכת ואין מקומה בחוזר מקצועי. קביעה זו עומדת בסתירה ברורה לכלל המקור הקבוע בסעיף 4א(10) לפקודה, שלפיו, מקום הפקת ההכנסה מדיבידנד הינו מקום מושבה של החברה משלמת הדיבידנד. אין

בסעיף זה, ועל פי הידוע לנו, אף לא בפסיקה, ביסוס לעמדה שלפיה מקום הפקת הדיבידנד יושפע ממקום ההכנסה שממנה הוא מחולק. אין חולק שהכנסות החברה הזרה המופקות בישראל כפופות לכללי המיסוי החלים בישראל (בכפוף לאמנת מס), אולם אין בכך לשלול את זכאות היחיד המוטב להטבה על הדיבידנד שמקורו מחוץ לישראל. ככל שכך, לטעמנו, פרשנות שכזו מצריכה הסדרת הסוגיה בחקיקה. גם ההסתייגות בדבר "מקרים מיוחדים" היא כללית ומעורפלת ואינה מתגברת על הקושי האמור.

נימוק נוסף לעמדתנו, לפיה גם בנסיבות האמורות צריך להינתן הפטור, הינו בהבדל שבין סעיף 14(א) לבין סעיף 14(ג) לפקודה. כך, בעוד שתושב חוזר זכאי לפטור על דיבידנד (למשך 5 שנים) שמקורו בנכס שרכש לפני חזרתו לישראל, קרי, בעת שנחשב לתושב חוץ, הרי שלגבי יחיד מוטב לא נקבע תנאי דומה. לפיכך, יחיד מוטב זכאי לפטור על דיבידנד שמקורו בחברה שהוקמה או נרכשה גם לאחר עלייתו ו/או חזרתו לישראל. הבדל זה מדגיש ביתר שאת את עקרון שימור זכויותיו של היחיד המוטב כ"תושב חוץ" גם לאחר עלייתו ובמשך כל תקופת ההטבה, ומובן כי תושב חוץ כאמור לא היה מחויב במס על דיבידנד מחברה זרה שהפיקה הכנסותיה בישראל.

בשולי הדברים  נציין כי רשות המסים צפויה להרחיב בנושא הטבות ליחיד מוטב בקשר לרווח הון ממכירת חברה זרה ולגבי חובות הדיווח בגין החזקה בחברה כאמור. זאת, במסגרת חוזר המשך בדבר תיקון 168 לפקודה. אנו נמשיך ונעדכן לכשיפורסם החוזר.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד לילך אשרוב – רובין ועו"ד אתי גורלי – הלמן ממשרדנו.

המוסד לביטוח לאומי יצא בימים האחרונים בפרסומים שונים לציבור, והודיע על קיומו  של "מבצע לתשלום חובות בגמלאות".

בפרסום פונה המוסד לכל מי שקיבל בשבע השנים האחרונות קצבה שלא הגיעה לו, בין ששולמה בטעות ובין ששולמה שלא כדין, ומציע לו לשלם את החוב המקורי, ללא הפרשי הצמדה (ומובן שללא קנסות. ריבית על חוב אינה קיימת בביטוח לאומי, למעט בהסדר תשלומים) ובתנאי תשלום נוחים.

המבצע חל על מי שיש כבר חוב במערכת, אשר לא הוסדר בעבר בהסדר תשלומים, אך המבצע תקף גם לכל מי שצופה שיווצר לו חוב כאמור, ובלבד שהחוב (קיים או צפוי) ישולם  עד יום 15.7.2011. נדגיש כי מדובר על חובות גמלאות בלבד ולא חובות אחרים.

 להלן דוגמאות לגמלאות המשולמות שלא כדין:

• קצבת שאירים או תלויים המשולמת לאלמן או לאלמנה שנישאו מחדש או שהם ידועים בציבור.
•  קצבת נכות כללית המשולמת לנכה שיש לו הכנסות מעבודה או ממשלח יד מעל הסכום המותר.
•  קצבת זקנה בגיל פרישה (המותנה בהכנסות) המשולמת למבוטח שיש  לו הכנסות, בין היתר, מדמי שכירות או מדיבידנדים, מעל הסכום המותר.
•  קצבת זקנה מיוחדת לעולים חדשים, שעלו לארץ מעל גיל 62 (בעבר מעל גיל 60) שלא דיווחו על הכנסות מחו"ל, כי חשבו שאין צורך לדווח עליהן למוסד, בשל קיומו של פטור ממס הכנסה ו/או מדווח למס הכנסה.
•  קצבת ילדים ששולמה החל מהחודש הרביעי שבהם הילדים אינם בארץ, למי שיצא לעבוד בחברה זרה בחו"ל (בעבר, החל מהחודש השביעי), או כאשר נשללת התושבות ממבוטח שנמצא בחו"ל.

• מנוסח ההודעה לעיתונות ניתן להסיק שמי שיבוא למוסד לביטוח לאומי וירצה להחזיר גמלה שקיבל שלא כדין או בטעות, המוסד לא יבדוק מי או מה גרם לקבלת הגמלה ה"שגויה" , ובלבד שהמבוטח ישלם את החוב שייווצר עד תום המבצע.

  ואולם, למיטב ידיעתנו ובדיקתנו, נכון לעתה- אין מדובר בהליך של "גילוי מרצון" או הלבנת הון, ואין בכוונת המוסד לביטוח לאומי  לתת חיסיון בפני הליך פלילי כנגד מקבלי קצבאות שקיבלו את הקצבה תוך מתן הצהרה כוזבת ו/או מסמכים מזויפים…

  מיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי את חיבה פתרונות מיסוי עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

   

  נכתב ע"י רו"ח אורנה צח (גלרט), חיים חיטמן, ורו"ח ומשפטן ישי חיבה.