מבזק מס מספר 376 - 25.11.2010

ביום 18 באוקטובר 2010 ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה, פס"ד אדרי מדיה גרופ בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (ע"מ 1104-09). פסק הדיןדןבזכאותה של המערערת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה בשל מלחמת לבנון השניה. המערערת עוסקת בשילוט חוצות והתקשרה עם רכבת ישראל בהסכם לפרסום בתחנות הרכבת וברכבות בכל רחבי הארץ.

בימי המלחמה, לא פעלו תחנות הרכבת והרכבות באזור הצפון והמערערת טענה לנזקים עקיפים, שנגרמו לה, שהתבטאו באובדן הכנסות ורווחים.

נסביר בקצרה, חוק מס רכוש וקרן פיצויים הינו חוק טריטוריאלי הקובע כי ניזוק יהיה זכאי לפיצוי בגין "נזק עקיף", במידה והנזק נגרם עקב פעולות מלחמה בתחום "ישוב ספר". בתקופת המלחמה הוגדר בתקנות אזור הצפון כ- "אזור הגבלה" והוכרז כ"ישוב ספר" ביולי אוגוסט 2006.

על מנת להיות זכאי לפיצוי (למעט חריגים שנקבעו בתקנות מס רכוש), העסק חייב להיות טריטוריאלית,  ב"אזור ההגבלה". לפיכך, עלתה שאלה במקרים מסוימים, מהו מקום העסק.

האם מקום העסק הינו היכן שנעשה פרסום החוצות כטענת המערערת, שאז, מתקיים התנאי של מיקום באזור ההגבלה, המזכה בפיצוי, או שמא מקום העסק הינו היכן שמתקיימים יחסי הגומלין מול הלקוחות המפרסמים (המשרדים בתל אביב), שאז העסק הינו מחוץ לאזור ההגבלה.

ביהמ"ש קובע כי מקום העסק הינו המקום בו מתבצעים עסקי החברה, המקום בו מתנהלים משרדיה, בו מתקיימים יחסי הגומלין עם הלקוחות (המפרסמים), ובלשון ביהמ"ש: "מדובר, כאמור, בחברה אשר מקום מושבה הוא בת"א, משרדיה מתנהלים שם, עסקיה מתבצעים שם על פי עדותה בפני הוועדה, החשבוניות מוצאות משם וההתקשרויות לשם ביצוע הפרסומים השונים מתבצעות אף הן בת"א." ובהמשך פסק הדין:"…. אין ספק כי העובדה שמקום עסקה המרכזי של המערערת אליו יש לפנות כדי לבצע התקשרות עסקית כלשהי עם המערערת, כפי שאף  אישרה המערערת בפני הועדה, יש בה כדי ללמד כי אין לראות את המערערת כמי שמקום עסקה באזור ההגבלה" (ההדגשה אינה במקור א.א.ח)

ביהמ"ש אינו רואה בתחנות הרכבת / הרכבות (משטחי הפרסום של החברה), סניפים של המערערת (על פי התקנות עסק זכאי לפיצוי בגין נזקים עקיפים שנגרמו לסניפים שלו הפועלים באזור ההגבלה):" אינני רואה גם מקום לטענה כי יש לראות בכל מקום בו מוצב שלט פרסום, כלומר בכל תחנת רכבת בצפון, כסניף של המערערת….לסניף יש תכונות של פעילות הנגזרת מהעסק העיקרי, כגון סניף של סופרמרקט… לא כך במקרה שבפניי….כאשר מתבקש פרסום בתחנה כלשהי לגביה נטען שהיא סניף, יש לפנות למנהל התחנה שהוא אינו עובד של המערערת, אשר יפנה את הפונה למשרדיה של המערערת בת"א, שם יתנהל מו"מ ותתבצע ההתקשרות."

(ההדגשה אינה במקור א.א.ח).

ביהמ"ש רואה, כאמור, את יחסי הגומלין עם הלקוח כלב ליבו של העסק והיכן, טריטוריאלית, שמתקיימים יחסי גומלין אלו שם נמצא העסק.

 לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ממשרדנו.

בימים אלו, בהם עומדים נישומים רבים בפני השאלה האם וכיצד ניתן להפחית את נטל המס המוחל עליהם במישור האישי, ובוחנים אפשרות מעבר לפעילות באמצעות חברה בשליטתם, ניתן פס"ד נוסף המאשר את זכותו הבסיסית של הנישום לבחור את אופן פעילותו בין כיחיד ובין כחברה, כאשר שיקול המס הוא בבחינת שיקול לגיטימי וכלשון בית המשפט:

"הטעמים להתאגדות באמצעות חברה הינם רבים ומגוונים, כמו יצירת חיץ בין בעלי השליטה להתחייבויות החברה כלפי הנושים (עקרון הערבות המוגבלת), שיקולי מס, שיקולים כלכליים ומתן כלים נוחים לגיוסי הון, שיקולי ניהול ועוד."(הדגשה א.א.ח.).

בפס"ד שבנדון נדונה השאלה האם הכנסתה של חברה מחוזה פיקוח על בנייה במקרקעין אשר נחתם בין החברה לבעלי המקרקעין אשר בחלקם הינם בעלי מניות בחברה, הינה הכנסה של החברה או הכנסתם של בעלי המניות.

הטעם במקרה זה לפיו בקשה החברה לראות בהכנסות אלו הכנסתה של החברה, לשיטת פקיד השומה, היה טעם של קיזוז הפסדים מעסק אשר היו לחברה קודם לכן. לשיטת פקיד השומה, המדובר בעסקה מלאכותית שיש להחיל עליה את הוראות סעיף 86 לפקודה.

ביהמ"ש לא קיבל את עמדת פקיד השומה כי המדובר בעסקה מלאכותית, אולם קבע שמדובר בהסבת הכנסה לחברה שהיא בבחינת עסקה בדויה, שכן לגישת ביהמ"ש לא ניתנו שירותים ע"י החברה אשר מזכים אותה באותה הכנסה.

מפסק הדין ניתן ללמוד כי לא די בהקמתו של תאגיד על מנת לקבוע כי ההכנסה היא הכנסת החברה, ולא די בכך שיחתם חוזה שהחברה צד לו כדי שזו תחשב הכנסתה, נדרשות הוכחות חיצוניות לכך שמדובר בהכנסת החברה (ראו גם פס"ד תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ (ע"א 6743/03) ופס"ד ארגורן ניהול בע"מ (עמ"ה 1118/99, 1149/99)).

לדוגמא:

• יהיו לחברה הוצאות למנהליה אשר מייצרות את ההכנסה (ולא די בשווי רכב כבמקרה הנ"ל).
•  החברה תקבל תשלומים בפועל אשר מבוססים על תחשיבים מסוימים (ולא די בזקיפה בכרטיס או בחיובים בלתי מבוססים ונתמכים בחישובים כלשהם).
•  לקוחות החברה יוכלו בבוא היום להעיד כי קבלו שירותים מהחברה ולא מכל גורם אחר.
• העסקה נובעת מצורך כלכלי אמיתי, סבירות היקף ההוצאה מול השירות הניתן, עמידה בתנאי ההסכמים שנחתמו ועוד…

לסיכום ניתן ללמוד מפסק דין זה כי אין פסול בהתאגדות ופעילות במסגרת חברה אלא שיש לעשות זאת בפועל ולבצע את המעבר שבין היחיד לחברה בצורה שלא תאפשר לרשויות המס להתעלם בקיומה של החברה.

 לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ממשרדנו.

ביום 18 באוקטובר 2010 ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה, פס"ד אדרי מדיה גרופ בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (ע"מ 1104-09). פסק הדיןדןבזכאותה של המערערת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה בשל מלחמת לבנון השניה. המערערת עוסקת בשילוט חוצות והתקשרה עם רכבת ישראל בהסכם לפרסום בתחנות הרכבת וברכבות בכל רחבי הארץ.

בימי המלחמה, לא פעלו תחנות הרכבת והרכבות באזור הצפון והמערערת טענה לנזקים עקיפים, שנגרמו לה, שהתבטאו באובדן הכנסות ורווחים.

נסביר בקצרה, חוק מס רכוש וקרן פיצויים הינו חוק טריטוריאלי הקובע כי ניזוק יהיה זכאי לפיצוי בגין "נזק עקיף", במידה והנזק נגרם עקב פעולות מלחמה בתחום "ישוב ספר". בתקופת המלחמה הוגדר בתקנות אזור הצפון כ- "אזור הגבלה" והוכרז כ"ישוב ספר" ביולי אוגוסט 2006.

על מנת להיות זכאי לפיצוי (למעט חריגים שנקבעו בתקנות מס רכוש), העסק חייב להיות טריטוריאלית,  ב"אזור ההגבלה". לפיכך, עלתה שאלה במקרים מסוימים, מהו מקום העסק.

האם מקום העסק הינו היכן שנעשה פרסום החוצות כטענת המערערת, שאז, מתקיים התנאי של מיקום באזור ההגבלה, המזכה בפיצוי, או שמא מקום העסק הינו היכן שמתקיימים יחסי הגומלין מול הלקוחות המפרסמים (המשרדים בתל אביב), שאז העסק הינו מחוץ לאזור ההגבלה.

ביהמ"ש קובע כי מקום העסק הינו המקום בו מתבצעים עסקי החברה, המקום בו מתנהלים משרדיה, בו מתקיימים יחסי הגומלין עם הלקוחות (המפרסמים), ובלשון ביהמ"ש: "מדובר, כאמור, בחברה אשר מקום מושבה הוא בת"א, משרדיה מתנהלים שם, עסקיה מתבצעים שם על פי עדותה בפני הוועדה, החשבוניות מוצאות משם וההתקשרויות לשם ביצוע הפרסומים השונים מתבצעות אף הן בת"א." ובהמשך פסק הדין:"…. אין ספק כי העובדה שמקום עסקה המרכזי של המערערת אליו יש לפנות כדי לבצע התקשרות עסקית כלשהי עם המערערת, כפי שאף  אישרה המערערת בפני הועדה, יש בה כדי ללמד כי אין לראות את המערערת כמי שמקום עסקה באזור ההגבלה" (ההדגשה אינה במקור א.א.ח)

ביהמ"ש אינו רואה בתחנות הרכבת / הרכבות (משטחי הפרסום של החברה), סניפים של המערערת (על פי התקנות עסק זכאי לפיצוי בגין נזקים עקיפים שנגרמו לסניפים שלו הפועלים באזור ההגבלה):" אינני רואה גם מקום לטענה כי יש לראות בכל מקום בו מוצב שלט פרסום, כלומר בכל תחנת רכבת בצפון, כסניף של המערערת….לסניף יש תכונות של פעילות הנגזרת מהעסק העיקרי, כגון סניף של סופרמרקט… לא כך במקרה שבפניי….כאשר מתבקש פרסום בתחנה כלשהי לגביה נטען שהיא סניף, יש לפנות למנהל התחנה שהוא אינו עובד של המערערת, אשר יפנה את הפונה למשרדיה של המערערת בת"א, שם יתנהל מו"מ ותתבצע ההתקשרות."

(ההדגשה אינה במקור א.א.ח).

ביהמ"ש רואה, כאמור, את יחסי הגומלין עם הלקוח כלב ליבו של העסק והיכן, טריטוריאלית, שמתקיימים יחסי גומלין אלו שם נמצא העסק.

 לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ממשרדנו.

בימים אלו, בהם עומדים נישומים רבים בפני השאלה האם וכיצד ניתן להפחית את נטל המס המוחל עליהם במישור האישי, ובוחנים אפשרות מעבר לפעילות באמצעות חברה בשליטתם, ניתן פס"ד נוסף המאשר את זכותו הבסיסית של הנישום לבחור את אופן פעילותו בין כיחיד ובין כחברה, כאשר שיקול המס הוא בבחינת שיקול לגיטימי וכלשון בית המשפט:

"הטעמים להתאגדות באמצעות חברה הינם רבים ומגוונים, כמו יצירת חיץ בין בעלי השליטה להתחייבויות החברה כלפי הנושים (עקרון הערבות המוגבלת), שיקולי מס, שיקולים כלכליים ומתן כלים נוחים לגיוסי הון, שיקולי ניהול ועוד."(הדגשה א.א.ח.).

בפס"ד שבנדון נדונה השאלה האם הכנסתה של חברה מחוזה פיקוח על בנייה במקרקעין אשר נחתם בין החברה לבעלי המקרקעין אשר בחלקם הינם בעלי מניות בחברה, הינה הכנסה של החברה או הכנסתם של בעלי המניות.

הטעם במקרה זה לפיו בקשה החברה לראות בהכנסות אלו הכנסתה של החברה, לשיטת פקיד השומה, היה טעם של קיזוז הפסדים מעסק אשר היו לחברה קודם לכן. לשיטת פקיד השומה, המדובר בעסקה מלאכותית שיש להחיל עליה את הוראות סעיף 86 לפקודה.

ביהמ"ש לא קיבל את עמדת פקיד השומה כי המדובר בעסקה מלאכותית, אולם קבע שמדובר בהסבת הכנסה לחברה שהיא בבחינת עסקה בדויה, שכן לגישת ביהמ"ש לא ניתנו שירותים ע"י החברה אשר מזכים אותה באותה הכנסה.

מפסק הדין ניתן ללמוד כי לא די בהקמתו של תאגיד על מנת לקבוע כי ההכנסה היא הכנסת החברה, ולא די בכך שיחתם חוזה שהחברה צד לו כדי שזו תחשב הכנסתה, נדרשות הוכחות חיצוניות לכך שמדובר בהכנסת החברה (ראו גם פס"ד תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ (ע"א 6743/03) ופס"ד ארגורן ניהול בע"מ (עמ"ה 1118/99, 1149/99)).

לדוגמא:

• יהיו לחברה הוצאות למנהליה אשר מייצרות את ההכנסה (ולא די בשווי רכב כבמקרה הנ"ל).
•  החברה תקבל תשלומים בפועל אשר מבוססים על תחשיבים מסוימים (ולא די בזקיפה בכרטיס או בחיובים בלתי מבוססים ונתמכים בחישובים כלשהם).
•  לקוחות החברה יוכלו בבוא היום להעיד כי קבלו שירותים מהחברה ולא מכל גורם אחר.
• העסקה נובעת מצורך כלכלי אמיתי, סבירות היקף ההוצאה מול השירות הניתן, עמידה בתנאי ההסכמים שנחתמו ועוד…

לסיכום ניתן ללמוד מפסק דין זה כי אין פסול בהתאגדות ופעילות במסגרת חברה אלא שיש לעשות זאת בפועל ולבצע את המעבר שבין היחיד לחברה בצורה שלא תאפשר לרשויות המס להתעלם בקיומה של החברה.

 לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ממשרדנו.

הערעור דן בסוגיית חיוב במס בישראל של תקבולים שקיבלה המשיבה בחו"ל, כשכ"ט עבור בוררות שניהלה מחוץ לישראל במהלך מספר שנים (טרם תיקון מס' 132 לפקודה). הכנסה זו נכללה בדו"ח לשנת המס 2002. גדר המחלוקת הינו בשאלה האם הכנסה זו נובעת ממשלח יד שבדרך כלל המשיבה עסקה בו בישראל טרם תיקון מס' 132 לפקודה.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי ההכנסה שקיבלה המשיבה בגין הבוררות בחו"ל אינה נכנסת בגדרי סע' 5(1) לפקודה והינה פטורה ממס. בין יתר הנימוקים שניתנו קבע בהמ"ש כי יש לפרש את סעיף 5(1) לפקודה בצורה מצמצמת למקרים בהם העיסוק האינטנסיבי של הנישום בישראל, קודם ליציאה לחו"ל, זהה לזה שהוא עוסק בו בחו"ל.

בהמ"ש העליון הפך החלטה זו. בהמ"ש קבע כי הגם שאין הגדרה משפטית ממצה למונח "משלח יד",  המונח "משלח יד" רחב מהמונח "מקצוע" או "עיסוק". המונח "משלח יד" אינו מוגבל במהותו לפעילות קונקרטית אחת, ויכול שיחסו תחתיו מספר עיסוקים. לכן, בבואנו לבחון מהו משלח ידו של הנישום, אין לצמצם את בחינת הדברים למקצועו הצר של הנישום או לעיסוק ספציפי זה או אחר, אלא יש לבצע בחינה לאור מכלול עיסוקיו של הנישום, בנסיבות הרלוונטיות.

במקרה דנן, מכלול עיסוקיה של המשיבה חרג באופן משמעותי מהוראת משפטים והדבר אף בא לידי ביטוי בעובדה שמרבית הכנסותיה בישראל נבעו מעיסוקים אחרים זולת הוראת משפטים. בנסיבות אלה, יש לראות את המשיבה כבעלת משלח יד של "פרופסור למשפטים". הגדרה זו, בהיותה רחבה משקפת את המציאות באופן מדויק יותר, הן ביחס למשיבה והן באופן כללי לגבי אנשי אקדמיה מומחים בתחומם, הנוהגים לעסוק הן בהוראה, הן בפרסום מאמרים וספרים, והן בעיסוקים נוספים הנובעים ממומחיותם, כגון מתן חוות דעת וייעוץ מקצועי.

לכן, נוכח מכלול עיסוקיה של המשיבה, הקשורים כולם לתחום מומחיותה ולמעמדה כפרופסור למשפטים, קבע בהמ"ש כי יש לראות בהכנסתה כבוררת בחו"ל חלק בלתי נפרד ממשלח היד בו היא עסקה בדרך כלל בישראל ולחייב אותה במס בישראל.

כיום, לאחר תיקון מס' 132 לפקודה, אין נפקות לפרשנות הרחבה שניתנה בפס"ד למושג "משלח יד" סעיף 5(1) לפקודה בוטל וכל הכנסה של נישום שהינו תושב ישראל כפופה למס בישראל, בין אם הופקה בישראל ובין אם הופקה מחוץ לישראל.

יחד עם זאת, סעיף 5(5) לפקודה הדן בחברת משלח יד זרה מתייחס להגדרת "משלח יד מיוחד" כפי שנקבעה בצו מ"ה (קביעת משלח יד מיוחד), התשס"ג-2003. מדובר ברשימה סגורה אך ארוכה של עיסוקים ומקצועות, שיראו בהם משלח יד מיוחד. אולם, מכיוון שכך, ניתן למצוא מקצועות שאינם מוזכרים שם מפורשות. כך, במקרה דנן, ספק אם ניתן היה לחייב את הגב' שלו לו פעלה באותו משלח יד באמצעות חברה זרה, שהרי עיסוק בבוררות אינו מוזכר ברשימה הנ"ל. מנגד, אם נחיל את הפרשנות הרחבה של תכלית החקיקה, יתכן שהבוררות הייתה נכנסת במסגרת מקצוע אחר כגון ייעוץ.

בשולי הדברים ציין בהמ"ש את העובדה כי המשיבה לא שילמה על הכנסותיה מהבוררות מס בחו"ל ובמצב דברים זה ועל פי פסיקת בהמ"ש המחוזי, זוכה היא לפטור מלא ממס על הכנסתה זו. תוצאה זו, לשיטת בהמ"ש, אינה מתיישבת עם תכליתם של דיני המס.

לדעתנו, תנאי של תשלום מס בעולם אינו צריך להוות שיקול לפרשנות מקלה או מחמירה בקביעת חבות במס בישראל. צריך לזכור כי קבלת גישה זו יכולה לפעול בשני הכיוונים, דהיינו, נקיטת פרשנות מקלה, מקום בו נישום שילם מס במדינה האחרת (אף אם מדובר במס בשיעור נמוך).

לפרטים נוספים ניתן לפנות ורו"ח (עו"ד) גדי אלימי ועו"ד אתי גורלי – הלמן ממשרדנו. 

הערעור דן בסוגיית חיוב במס בישראל של תקבולים שקיבלה המשיבה בחו"ל, כשכ"ט עבור בוררות שניהלה מחוץ לישראל במהלך מספר שנים (טרם תיקון מס' 132 לפקודה). הכנסה זו נכללה בדו"ח לשנת המס 2002. גדר המחלוקת הינו בשאלה האם הכנסה זו נובעת ממשלח יד שבדרך כלל המשיבה עסקה בו בישראל טרם תיקון מס' 132 לפקודה.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי ההכנסה שקיבלה המשיבה בגין הבוררות בחו"ל אינה נכנסת בגדרי סע' 5(1) לפקודה והינה פטורה ממס. בין יתר הנימוקים שניתנו קבע בהמ"ש כי יש לפרש את סעיף 5(1) לפקודה בצורה מצמצמת למקרים בהם העיסוק האינטנסיבי של הנישום בישראל, קודם ליציאה לחו"ל, זהה לזה שהוא עוסק בו בחו"ל.

בהמ"ש העליון הפך החלטה זו. בהמ"ש קבע כי הגם שאין הגדרה משפטית ממצה למונח "משלח יד",  המונח "משלח יד" רחב מהמונח "מקצוע" או "עיסוק". המונח "משלח יד" אינו מוגבל במהותו לפעילות קונקרטית אחת, ויכול שיחסו תחתיו מספר עיסוקים. לכן, בבואנו לבחון מהו משלח ידו של הנישום, אין לצמצם את בחינת הדברים למקצועו הצר של הנישום או לעיסוק ספציפי זה או אחר, אלא יש לבצע בחינה לאור מכלול עיסוקיו של הנישום, בנסיבות הרלוונטיות.

במקרה דנן, מכלול עיסוקיה של המשיבה חרג באופן משמעותי מהוראת משפטים והדבר אף בא לידי ביטוי בעובדה שמרבית הכנסותיה בישראל נבעו מעיסוקים אחרים זולת הוראת משפטים. בנסיבות אלה, יש לראות את המשיבה כבעלת משלח יד של "פרופסור למשפטים". הגדרה זו, בהיותה רחבה משקפת את המציאות באופן מדויק יותר, הן ביחס למשיבה והן באופן כללי לגבי אנשי אקדמיה מומחים בתחומם, הנוהגים לעסוק הן בהוראה, הן בפרסום מאמרים וספרים, והן בעיסוקים נוספים הנובעים ממומחיותם, כגון מתן חוות דעת וייעוץ מקצועי.

לכן, נוכח מכלול עיסוקיה של המשיבה, הקשורים כולם לתחום מומחיותה ולמעמדה כפרופסור למשפטים, קבע בהמ"ש כי יש לראות בהכנסתה כבוררת בחו"ל חלק בלתי נפרד ממשלח היד בו היא עסקה בדרך כלל בישראל ולחייב אותה במס בישראל.

כיום, לאחר תיקון מס' 132 לפקודה, אין נפקות לפרשנות הרחבה שניתנה בפס"ד למושג "משלח יד" סעיף 5(1) לפקודה בוטל וכל הכנסה של נישום שהינו תושב ישראל כפופה למס בישראל, בין אם הופקה בישראל ובין אם הופקה מחוץ לישראל.

יחד עם זאת, סעיף 5(5) לפקודה הדן בחברת משלח יד זרה מתייחס להגדרת "משלח יד מיוחד" כפי שנקבעה בצו מ"ה (קביעת משלח יד מיוחד), התשס"ג-2003. מדובר ברשימה סגורה אך ארוכה של עיסוקים ומקצועות, שיראו בהם משלח יד מיוחד. אולם, מכיוון שכך, ניתן למצוא מקצועות שאינם מוזכרים שם מפורשות. כך, במקרה דנן, ספק אם ניתן היה לחייב את הגב' שלו לו פעלה באותו משלח יד באמצעות חברה זרה, שהרי עיסוק בבוררות אינו מוזכר ברשימה הנ"ל. מנגד, אם נחיל את הפרשנות הרחבה של תכלית החקיקה, יתכן שהבוררות הייתה נכנסת במסגרת מקצוע אחר כגון ייעוץ.

בשולי הדברים ציין בהמ"ש את העובדה כי המשיבה לא שילמה על הכנסותיה מהבוררות מס בחו"ל ובמצב דברים זה ועל פי פסיקת בהמ"ש המחוזי, זוכה היא לפטור מלא ממס על הכנסתה זו. תוצאה זו, לשיטת בהמ"ש, אינה מתיישבת עם תכליתם של דיני המס.

לדעתנו, תנאי של תשלום מס בעולם אינו צריך להוות שיקול לפרשנות מקלה או מחמירה בקביעת חבות במס בישראל. צריך לזכור כי קבלת גישה זו יכולה לפעול בשני הכיוונים, דהיינו, נקיטת פרשנות מקלה, מקום בו נישום שילם מס במדינה האחרת (אף אם מדובר במס בשיעור נמוך).

לפרטים נוספים ניתן לפנות ורו"ח (עו"ד) גדי אלימי ועו"ד אתי גורלי – הלמן ממשרדנו. 

ב- 18 באוקטובר 2010  קבע בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 190/08) כי מבוטחת בת 84 שפיגרה בתשלום דמי ביטוח וערכה הסכם תשלומים עם המוסד לביטוח לאומי (להלן- "המלל") תהיה זכאית לתשלום קצבת זקנה רק מיום עריכת הסכם התשלומים.

רקע עובדתי

–    המבוטחת ילידת 1922 הגישה תביעה לקצבת זקנה בשנת 2006 בהיותה בת 84. המבוטחת עקרת בית ואלמנה משנת 1962.

–    תביעתה לקצבת זקנה נדחתה בשל פיגור בתשלום דמי ביטוח בהסתמך על סעיף 366(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו:

"קרה מקרה המזכה לגמלה וקיים אותה שעה חוב של דמי ביטוח והפיגור בתשלום הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים ינהגו כך:

…

(3)   בפיגור העולה על 36 חודשים לא תינתן גמלה לא בכסף ולא בעין".

–    בנובמבר 2008 ערכה המבוטחת הסדר תשלומים ומאז משולמת לה קצבה חודשית באופן שוטף.

–    המחלוקת בין המבוטחת למל"ל – האם המבוטחת זכאית לקצבת זקנה לפני 2006 ולאיזו תקופה.

–    פסיקת בית הדין האזורי

–    בית הדין האזורי דחה תביעת המבוטחת בהסתמכו על סעיף 366(א) השולל תשלום גמלה למי שפיגר בתשלום דמי ביטוח בעד תקופה העולה על 36 חודשים מבלי שלמל"ל סמכות להפעיל שיקול דעת לביטול התוצאה של הוראה זו.

–    תכלית סעיף זה, למנוע מצב בו מבוטח לא ישלם דמי ביטוח ובבוא האירוע המזכה בגמלה ישלם את החסר ויצפה כי תשולם לו גמלה בשיעור מלא מהמועד המזכה.

–    למל"ל אין חובת יידוע את המבוטחים על כל אפשרויות התביעה.

–    מאחר והמבוטחת לא מלאה חובתה לתשלום דמי הביטוח משנת 1999 אין היא זכאית ליהנות מהזכות לקצבה.

–    המל"ל תמך בפס"ד של בית הדין האזורי בהישענו על הוראות סעיף 366 ו- 296(ב) לחוק.

הכרעת בית הדין הארצי

על אף המקרה קשה בו מדובר בניצולת שואה, אלמנה, עקרת בית שמגישה תביעה  לקצבת זקנה באיחור של שנים רבות- בשנת 2006, במקום 1982. נאלץ בית הדין הארצי לתמוך בהחלטת בית הדין האזורי לאור הלשון הברורה של הוראות סעיפים 366(א) ו-296.

לדעת בית הדין, קצבת זקנה היא מן הקצבאות שהידיעה לגביהן היא נחלת הכלל, אין חובה חוקית ליידע את המבוטחת על הצורך בהגשת תביעה לקצבת זקנה. סעיף 296(ב) לחוק מדגיש מחסום לגבי שיהוי בהגשת  התביעה ולא מותיר שיקול דעת.

החלטת בית הדין הארצי מעלה שוב נושא אי תשלום דמי ביטוח של מבוטחים לא שכירים במועד וההשלכות הצפויות לגבי שלילת זכאות לגמלאות. לפיכך, בטרם מסתיימת שנת 2010, אנו ממליצים למבוטחים הלא שכירים להסדיר חובם לאלתר.  

 מיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי את חיבה פתרונות מיסוי בע"מ עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

 נכתב על ידי חיים חיטמן.

ב- 18 באוקטובר 2010  קבע בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 190/08) כי מבוטחת בת 84 שפיגרה בתשלום דמי ביטוח וערכה הסכם תשלומים עם המוסד לביטוח לאומי (להלן- "המלל") תהיה זכאית לתשלום קצבת זקנה רק מיום עריכת הסכם התשלומים.

רקע עובדתי

–    המבוטחת ילידת 1922 הגישה תביעה לקצבת זקנה בשנת 2006 בהיותה בת 84. המבוטחת עקרת בית ואלמנה משנת 1962.

–    תביעתה לקצבת זקנה נדחתה בשל פיגור בתשלום דמי ביטוח בהסתמך על סעיף 366(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו:

"קרה מקרה המזכה לגמלה וקיים אותה שעה חוב של דמי ביטוח והפיגור בתשלום הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים ינהגו כך:

…

(3)   בפיגור העולה על 36 חודשים לא תינתן גמלה לא בכסף ולא בעין".

–    בנובמבר 2008 ערכה המבוטחת הסדר תשלומים ומאז משולמת לה קצבה חודשית באופן שוטף.

–    המחלוקת בין המבוטחת למל"ל – האם המבוטחת זכאית לקצבת זקנה לפני 2006 ולאיזו תקופה.

–    פסיקת בית הדין האזורי

–    בית הדין האזורי דחה תביעת המבוטחת בהסתמכו על סעיף 366(א) השולל תשלום גמלה למי שפיגר בתשלום דמי ביטוח בעד תקופה העולה על 36 חודשים מבלי שלמל"ל סמכות להפעיל שיקול דעת לביטול התוצאה של הוראה זו.

–    תכלית סעיף זה, למנוע מצב בו מבוטח לא ישלם דמי ביטוח ובבוא האירוע המזכה בגמלה ישלם את החסר ויצפה כי תשולם לו גמלה בשיעור מלא מהמועד המזכה.

–    למל"ל אין חובת יידוע את המבוטחים על כל אפשרויות התביעה.

–    מאחר והמבוטחת לא מלאה חובתה לתשלום דמי הביטוח משנת 1999 אין היא זכאית ליהנות מהזכות לקצבה.

–    המל"ל תמך בפס"ד של בית הדין האזורי בהישענו על הוראות סעיף 366 ו- 296(ב) לחוק.

הכרעת בית הדין הארצי

על אף המקרה קשה בו מדובר בניצולת שואה, אלמנה, עקרת בית שמגישה תביעה  לקצבת זקנה באיחור של שנים רבות- בשנת 2006, במקום 1982. נאלץ בית הדין הארצי לתמוך בהחלטת בית הדין האזורי לאור הלשון הברורה של הוראות סעיפים 366(א) ו-296.

לדעת בית הדין, קצבת זקנה היא מן הקצבאות שהידיעה לגביהן היא נחלת הכלל, אין חובה חוקית ליידע את המבוטחת על הצורך בהגשת תביעה לקצבת זקנה. סעיף 296(ב) לחוק מדגיש מחסום לגבי שיהוי בהגשת  התביעה ולא מותיר שיקול דעת.

החלטת בית הדין הארצי מעלה שוב נושא אי תשלום דמי ביטוח של מבוטחים לא שכירים במועד וההשלכות הצפויות לגבי שלילת זכאות לגמלאות. לפיכך, בטרם מסתיימת שנת 2010, אנו ממליצים למבוטחים הלא שכירים להסדיר חובם לאלתר.  

 מיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי את חיבה פתרונות מיסוי בע"מ עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

 נכתב על ידי חיים חיטמן.