בפסה"ד מגנזי נ' פ"ש ת"א 4 שניתן לפני כשבוע ע"י כב' השופט מגן אלטוביה נדונה סוגית ייחוס הכנסות עקב גידול הון, בנסיבות בהן היה הנישום תושב חוץ משך תקופה מסוימת והפיק הכנסות מחוץ לישראל. ביהמ"ש דן בסוגית ייחוס הכנסות לשנים "הפתוחות" ובסוגיות מעניינות של נטל ההוכחה החל על נישום בנסיבות בהן חלף פרק זמן העולה על 14 (!!!) שנים בין הצהרות ההון, ובפרט לאור העובדה ששהה חלק מתקופה זו מחוץ לישראל והפיק הכנסות מחוץ לישראל.

הנישום טען כי הגידול בהונו נובע מהכנסות שהפיק מחוץ לישראל בשנים בהן היה תושב חוץ, שם עבד כנציג בעלי ספינות הימורים, וכן מסכום שקיבל בתום הליכי בוררות כנגד מעסיקיו בחו"ל. עוד טען, כי העביר כספים לישראל במזומן כדי להימנע מה"עלויות הגבוהות הכרוכות בהעברות בנקאיות". הש' שב ומאשר הלכה מקדמת דנא, לפיה נטל השכנוע בערעור על שומה מוטל על הנישום, אך קבע "שלעניין נטל הראיה לעניין רמת השתכרותו בחו"ל, הרי שהוא פוחת והולך ככל שחולפות השנים", שהרי הנישום לא היה מחויב בניהול פנקסים לגבי עבודתו בחו"ל וממילא לא היה מחויב בשמירת מסמכים בקשר לכך. אף שבקר את טיב הראיות שהציג הנישום אודות רמת הכנסתו בחו"ל, נכון היה השופט לקבל כי השתכר סכומי כסף נכבדים בחו"ל. עם זאת, דחה השופט את הטענה לפיה הסכומים הועברו לישראל, כיוון שלא הוצגה כל ראיה או "בדל ראיה" לכך, לבד מעדותו של בעל העניין עצמו (הנישום), ומשכך אין בסכומים להוות "הסבר המניח את הדעת" לגידול הונו.

לפיכך נמצא כי מקום בו נישום אשר אינו מחויב בשמירת מסמכים ו/או אשר חלפו המועדים הרלוונטיים לשימור המסמכים בהתאם להוראה 25 להוראות ניהול פנקסים, יפחת באופן משמעותי נטל הראיה לעניין הסבריו ביחס לאותן שנים, ובמידה ולנישום ולו "בדל ראיה" (ולא עדותו של אדם ביחס לעצמו בלבד) הרי שראוי יהיה מצד פקיד השומה לקבל הסברים מסוג זה

בבחינת אמינות הנישום בחן השופט גם את דיווחיו. הש' קבע, כי הדוחות שהגיש בישראל מציגים הכנסות שנתיות נמוכות באופן יחסי ובלתי סבירות בהתחשב בנסיבות. משהודה הנישום שלא דיווח על מלוא הכנסתו בחו"ל, מצא בכך הש' חיזוק לחוסר סבירות זו ואף גריעה באמינותו של הנישום.

בסוגית ייחוס הפרשי ההון לשנים קודמות מצא השופט "טעם לפגם" בשומה לפי מיטב שפיטה, המבוססת אך ורק על הפרשי הון בלתי מוסברים הנובעים מהשוואה בשתי נקודות זמן בקצותיה של תקופה כה ממושכת. עם זאת, מציין הש' כי, לשיטתו, אין לגזור מהחלטת ביהמ"ש בעניין איתן חנני נ' פ"ש חיפה (עמ"ה 140/99) הלכה מחייבת "באשר לייחוס או אי ייחוס ההכנסות לשנים הסגורות", הגם שבאותו עניין נקבע שיש ליחס הכנסות גם לשנים הסגורות. זאת, בין היתר, נוכח פרק הזמן הארוך שחלף בין הצהרות ההון (10 שנים) ונוכח העובדה שפקיד השומה עצמו ייחס בשלב ראשון את הפרש ההון לכל השנים באופן שווה, ובנסיבות אלו נקבע, כי אין זה צודק שיהא שינוי חזית. השופט אלטוביה קובע כי בסוגיה זו יידון כל מקרה על פי נסיבותיו.

לגוף העניין, לא מצא הש' מקום להתערב בשיקול דעתו של פקיד השומה. עם זאת, קבע לאור "מכלול נסיבות הערעור ובשם אותה תחושת הצדק" כי יש מקום להגדיל את הסכום שהתקבל כהסבר (440,000 ₪ במקום 200,000 ₪ שפה"ש נכון היה לקבל). הש' וככל הנראה גם המשיב התייחסו כמובן מאליו למועדי ניתוק התושבות והחזרה ללא בחינת שאלת התושבות. כמו כן לא נדונה שאלת סווג הכנסה זו או חבות המס בגינה בישראל אם בכלל.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד לילך רובין אשרוב או עו"ד ורו"ח גדי אלימי ממשרדנו.