לפני מספר ימים ניתן פסק דינו של כב' הש' אלטוביה בביהמ"ש המחוזי בת"א.

פסק הדין עוסק בפרשנות המונח "תושב" לעניין הגדרת "עובד זר" ב"חוק ההיטל" (הקובע היטל על העסקת עובדים זרים),בו נקבע כי המונח יהא כהגדרתו בחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין) (להלן: "חוק עובדים זרים"). בחוק זה נקבע כי "עובד זר" הוא מי שאינו אזרח ישראל או תושב בה.(הדגשה שלנו – א.א.ח).

המערערת טלרום סברה, כי לאור הציון בחוק ההיטל שלכל מונח בו תינתן פרשנות פקודת מ"ה אלא אם צוין במפורש אחרת, הרי שהמונח "תושב" לצורך הגדרת "עובד זר" צריך להיות מפורש על פי הוראות הפקודה. מאידך, טען פ"ש כי עובד זר, מעצם טיבו, אינו יכול להיחשב לתושב אלא הוא בעל מעמד ארעי המיוחד להוראות הדין הרלוונטיות לבעלי זיקה ארעית לישראל ולא ניתן להיזקק לפקודה בעניין זה.

במידה ותתקבל עמדת המערערת הרי שמאחר ועובד זר עשוי להיחשב תושב ישראל לעניין הפקודה, הרי שאין לחייב את מעבידו בהיטל כאמור.

בית המשפט בחן את משמעות המונח לאור התחום המשפטי אותו הוא מסדיר, וקבע לפיכך, כי חוק ההיטל כוון ל"דמותו של העובד הזר העולה מחוק עובדים זרים". כיוון שהמחוקק ביקש לבטל את היתרון הכלכלי שבהעסקת עובדים זרים ביחס להעסקת ישראלים, יש להגדיר "עובד זר" ככל מי שאינו אזרח או תושב ישראל לעניין זה, אף אם הוא יכול היה להיחשב כתושב ישראל על פי מבחני הפקודה.

כב' הש' אלטוביה חוזר על העקרון לפיו יש לבחור בפרשנות המגשימה את מטרת החוק ותכליתו וקובע כי "התושבות שונה היא מחוק אחד למשנהו" וזאת בהתייחסו לעניין ביטוח לאומי, מס הכנסה, עידוד השקעות הון ולענייניו של משרד הפנים. "אימוצה של גישה זו, המבחינה בין "תושבים" שונים בחיקוקים כלכליים שונים, במקרה זה, משרתת נאמנה את התכלית הייחודית שבכל מעשה חקיקה".

במסקנתו זו, מתבסס השופט, בין השאר, על ההבחנה שבין הגדרת מונח על דרך הפניה לדין אחר, לבין הגדרתו על דרך קליטה מדין אחר. מפסק הדין עולה כי הפנייה לדין אחר לצורך פרשנות משפטית, משמעה הפנייה לדין האחר כמכלול אחד – כדברי ביהמ"ש: ב"הוראת הפניה" רק לאחר ניתוחם של מרכיביה כ"מקשה אחת" שאינה ניתנת להפרדה, בעת בחינה עתידית של החוק המאוזכר, תועתק לבסוף "התוצאה הפרשנית" אל החוק המאזכר. … תוכנו של המושג המשפטי, על כל התפתחויותיו בעתיד, הוא שיועתק בסופו של יום אל החוק המאזכר".

ומכאן, הפניה של הפקודה לדין זר משמעה קבלת התוצאה על כרעיה וקרביה, כפי שיהיו במועד הרלוונטי.

כאמור, אנו סבורים כי רציונאל זה של הפסיקה תקף גם בהקשרים אחרים בפקודה. כך למשל, ההפניה שבסעיף 5(5)(ג) לפקודה לדיני המס במדינה זרה גומלת לעניין קביעת ההכנסה וההכנסה החייבת וחישובה (בהקשר לחמי"ז ולחנ"ז).סעיף זה קובע, כי הכנסתה ורווחיה של החבר הזרה יחושבו בהתאם לדיני המס החלים באותה המדינה. אנו סבורים כי למונחים "הכנסה" ו – "רווחים" יש ליתן את המשמעות שיש להם בדין המדינה הרלוונטית, שכן הדין החל בה הוא מישור הפרשנות הנכון לעניין הכרה בהכנסה וחישובה.

הדין הזר ייקבע בהתאם להוראות החוק והפסיקה באותה מדינה, ככתבם וכלשונם מבלי ליתן פרשנות הדין הישראלי לסיווגה או אף לעצם קיומו של אירוע מס.

לדוגמה, במדינות מסוימות מיזוג בין שתי חברות אינו נחשב אירוע מס על פי הדין המקומי – מכאן, שאין להחיל הוראות החנ"ז הישראלי (CFC) לעניין הכנסה פאסיבית ומיסוי דיבידנד רעיוני בישראל כאשר החברה הזרה הינה תושבת מדינה גומלת זאת, בהתאם לתכליתו לשל ס' 5(5) לפקודה שהיא החלת הדין הזר בלבד על קביעת ההכנסה הזרה. אחרת – תיפגם להבנתנו תכלית הוראת הסעיף וכוונת המחוקק.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד עופר רחמני או לעו"ד לילך רובין-אשרוב ממשרדנו.