מבזק מס מספר 234 - 20.12.2007

היום (יום ה') התקיים בת"א כנס STEP (Society of Trusts & Estate Practitioners) השנתי, בהשתתפות חברי הארגון ומרצים ממדינות שונות. בפתיחת הכנס הרצתה הגב' פרידה ישראלי, רו"ח המשמשת כממונה בפועל על הכנסות המדינה ושימשה כיו"ר הוועדה למיסוי נאמנויות ("ועדת ישראלי"), ועדה אשר בעקבותיה – אף כי לא תמיד בהתאם להמלצות וועדה זו – נחקק פרק רביעי 2 לפקודה.

הגב' ישראלי הציגה הצעת חוק לתיקון פרק מיסוי הנאמנויות שעברה בקריאה ראשונה. התיקון המוצע עוסק בעיקר בהקלת חובת דיווח החלות על הגורמים הקשורים לנאמנות, לרשות המיסים בישראל. בגדר זאת, תומר חובת הגשת דו"ח שנתי בחובת הודעה (במקרים שהוגדרו). ככלל, חובת הגשת דו"ח שנתי תחול על מי שחב במס על הכנסות הנאמנות. נאמן בנאמנות תושבי ישראל ובנאמנות לפי צוואה שיש בה נהנה תושב ישראל חייב בהגשת דו"ח שנתי; הוא הדין לגבי יוצר ונהנה בנאמנות תושבי ישראל, אשר ביקשו לייחס את הכנסות הנאמנות אליהם. לעומת זאת, יוצר שיצר נאמנות בשנת המס או שהקנה נכס לנאמנות, וכן יוצר שעלה לישראל וגרם בכך שהנאמנות תהפוך לנאמנות ת"י, יידרש להגיש הודעה בלבד. חובת מתן הודעה תחול גם על נהנה שקיבל חלוקה מנאמנות בשנת המס וכן על הנאמן במצבים מסוימים, כגון: בסיום נאמנות.

עוד מוצע להקנות לשר האוצר סמכות לפטור מחובת הגשת דו"ח נאמן בנאמנות יוצר תושב חוץ, בנאמנות לפי צוואה שאין בה נהנה ת"י ובנאמנות נהנה תושב חוץ – בנסיבות בהן היו לו בישראל רק הכנסות שחל לגביהן פטור ממס. הצעת החוק כוללת גם הרחבה של פטורים הניתנים לנאמנות שהפכה לנאמנות תושבי ישראל עקב עליית היוצר לישראל. ע"פ המוצע, גם הכנסות מעסק יהיו פטורות, בהתקיים תנאי החוק.

תחולת התיקון המוצע יהא 1.1.06; לגבי הודעות שונות, תחולת ההוראות תהא 60 ימים ממועד פרסום תיקון החוק או ממועד פרסום טופס רלבנטי, לפי המאוחר.

בנוסף, עדכנה הגב' ישראלי אודות תקנות שמשרד האוצר ורשות המיסים שוקדות על גיבושן. מטרתן ליצור מנגנונים שלפיהם הכנסות נאמנות תושבי ישראל, שמקורן מחוץ לישראל, ואשר חולקו או יועדו לתושבי חוץ, לא יחויבו במס בישראל; זאת בשונה מהמצב על פי הדין הקיים, שלפיו מלוא הכנסת נאמנות ת"י מחויבת במס בישראל, גם החלק המיוחס לתושבי חוץ. כמו כן צוין, כי בכוונת רשות המסים להציע הסדרי מעבר למיסוי הכנסות בנאמנויות שקדמו למועד תחולת פרק מיסוי הנאמנויות, בשיעורי מס נמוכים.

כולנו תקווה שהתיקון המוצע ותקנות הפיצול שהוצגו, כמו גם ההסדרים לגבי נאמנויות עבר, יתקבלו ויפורסמו בקרוב.

לפרטים נוספים ניתן לפנות ללילך רובין-אשרוב (עו"ד) או לגדי אלימי רו"ח (עו"ד) משרדנו.

במסגרתו של תיקון 50 לחוק מיסוי מקרקעין נקבע בסעיף 48א(ד1) כי במכירה (בכל זמן בעתיד) של זכות במקרקעין שיום רכישתה היה בין 7 לנובמבר 2001 עד 31 לדצמבר 2002 תינתן הנחה בשיעור של 20% מהמס המחושב (להלן: הנחת ה – %20) ואילו במידה והרכישה היא במהלך שנת 2003 תינתן הנחה בשיעור של 10% (להלן: הנחת ה – %10). הסעיף קובע כי ההנחה במס לא תחול אם הזכות הנרכשת הינה קרקע, אא"כ נתקיימו שני התנאים הבאים: א. קיימת תב"ע המתירה בניה על הקרקע. ב. לא יאוחר מתום 5 שנים מיום הרכישה, נבנה על הקרקע בנין ששטחו לפחות 70% מהשטח הכולל הניתן לבניה לפי התוכנית ביום שבו הבניין ראוי לשימוש או בקבלת טופס 4 לפי המוקדם. מאחר ואין הגדרה בסעיף זה: "בניין" מהו?, ניתן ללמוד כי אין הכרח כי מדובר בבניין שבנייתו נסתיימה,  אלא די בעמידה במבחן 70% מהשטח, שיכול להיות לצורך הדוגמא גם במצב של שלד. תימוכין לכך נמצא כי במקום בו בחר המחוקק כי נדרשת השלמת הבניה במשך זמן מסוים ע"מ לקיים תנאי כלשהו ציין זאת המחוקק במפורש, לדוגמא – סעיף 104א(ב1) במסגרתו נקבע כי אם הועברה קרקע, ע"מ לקיים את תנאי הפטור יש להשליםאת הבניה בתוך 4 שנים. הוא הדין

בסעיף 104ב.

מאחר ורבות עסקאות המקרקעין שיום הרכישה בהן היה שבוע האחרון של  שנת 2002, נמצא אם כן כי מי שנמצא על סף ה – 70% זה הזמן להאיץ בהגדלת שטח אחוזי הבניה במסגרתן של אותן 5 שנים.

שאלה מעניינת עולה בעניין זה: במידה ונרכשה קרקע בתקופה המזכה בהנחת ה – 20%, אולם לא עמד הרוכש בתקופת ה – 5 שנים מיום הרכישה, אלא עמד בתנאי 70% האמורים בתוך תקופה של 5 וחצי שנים לדוגמא, ברור כי לא יזכה להנחת ה- 20%, אך האם תישלל ההטבה כליל? לשונית – כן, אך לדעתנו קיים מקום להניח כי מטרת המחוקק לא הייתה לשלול כלל את ההטבות במקרה דנן אלא להשוותן למי שהיה רוכש קרקע זו "מאוחר יותר" – בתקופת הנחת ה – 10%. לפיכך נראה כי יש מקום לסברה כי גם מי שרכש בתקופת ה – 20% אך חרג ממכסת 5 השנים, אולם לא היה חורג ממנה אילו היה רוכש את הקרקע בתקופת הנחת ה – 10%, הרי שיהיה זכאי להנחה בשיעור של 10%.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרונית בר, רו"ח או לישי כהן, רו"ח (משפטן) ממשרדנו.

בתאריך 12.12.2007, אמר כב' השופט דן מור מביהמ"ש השלום בת"א (ת.פ. 2745/05) את דברו בשאלה: האם העובדה שהמדינה כלקוח אשר לא שילם לנישום, מהווה הצדק סביר לאי העברת מס שנוכה במקור לפקיד השומה. הנאשמת חב' מורפורלס בע"מ (באמצעות מנהלה, הנאשם – בר-און דב), עסקה באספקת כח אדם למוסדות שמרביתם משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, רשות הדואר או מוסדות ציבור, אשר לא שילמו לנאשמת בגין שירותיה. אליבא ד'מור "אמנם, אין זה מעניינו של הלקוח החייב, איך מממנת חב' כח האדם את תשלומי המשכורת והניכויים, …. ועל כן ברור שהעבירה אכן נעברה, ואין לנאשמת 'הצדק סביר' למעשיה, אך יחד עם זאת אין דין הנאשם כמי שגובה ומעכב תחת ידיו, שלא כדין, את הכספים המגיעים לציבור" …  " הנאשם והחברה מעולם לא גבו ולא החזיקו בכספי הניכויים, לא כנאמן ולא בפועל, אלא שהכסף מעולם לא הגיע לידיהם, והלקוחות, דווקא משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות, הם המחזיקים בכסף." … "

עקרונית, כספי הניכויים מעולם לא עזבו  את הכיס הציבורי"

אשר כונתה פרשת  "בייניש" על שם מנהלה – יחזקאל בייניש, בה הינחה את מס הכנסה שלא להגיש כתב אישום בגין אי העברת ניכויים אשר נוכו משכר עובדיה, ואת דעתו של כב' השופט איתן מגן – סגן נשיא ביהמ"ש השלום קריות, בת"פ 3283/02, מדינת ישראל נ' מכבי ק. מוצקין סקצית הכדורסל לגברים ואח', בו בוטל אישום בגין אי העברת מס שנוכה, בטענה של "הגנה מן הצדק" וזאת לאור פרשת התזמורת הסימפונית.

בפרשת ג.ל.מ. הנדסה אזרחית בע"מ (ת.פ. 4175/97) טען ב"כ הנאשמים כי לקוחות הנאשמים היו גופים ממשלתיים, וביקש להחיל את ע"פ 1778/97 (להלן) ולפטור את הנאשמים בעונש קל, אולם – ביהמ"ש דחה את החלת ע"פ 1778/97, כאשר אבחן את המקרה הנדון בשני היבטים: האחד – לא נקבע כי מרבית לקוחות הנאשמים הם משרדי ממשלה והשני טרם הוסרו המחדלים, וגזר על המנהל עונש מאסר שהומר לעבודות שירות וקנסות.

בת"פ 1778/97, מדינת ישראל נ' מכון טיילור – מדעי תעשיה וניהול בע"מ ואח'. קבעה כב' השופטת נ. לידסקי, כי החוק גובר

…" קשה לביהמ"ש למצוא את החומרה במעשי הנאשם, כשברור שאם משרדי הממשלה היו משלמים את חובותיהם, הבנקים לא היו מונעים מהנאשם לממן את תשלום הניכויים, ובמיוחד לאחר שהנאשם כבר מישכן את כל רכושו האישי…"  …"לסיכום, אף אם העבירה המיוחסת לנאשמים – נעברה, הניכויים לא הועברו, והנאשם, כמנהל בפועל, היה מודע לכך, ועל אף שהמחדלים, חובות הניכוי, בפועל לא הוסרו ולא שולמו, הרי לא רק שאינני מוצא כל חומרה במעשיהם, אלא שבנסיבות כמפורט לעיל, ועל אף הודאתם של שני הנאשמים בעבירות, לטעמי לא היה כל מקום להגשת כתב האישום. יתכן והיה מקום לשקול טענה של  "הגנה מן הצדק".  (ההדגשה לא במקור).

השופט, קבע שקל אחד עונש לחברה ושקל נוסף על מנהל החברה. לטעמנו – שקל אחד יותר מידיוזאת לאור חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת עמותת התזמורת הסימפונית ירושלים,

על הצדק. הנאשמים, הורשעו ע"פ הודאתם באי הגשת דו"חות חודשיים של מע"מ במועד – עבירות בניגוד לסעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. לטענתם, מרבית לקוחותיהם ובעיקר משרדי הממשלה מעכבים את תשלום שכרה של החברה. לטענתם, יש למצות הצדק לפני מיצוי החוק. ביהמ"ש קבע, כי החוק גובר על הצדק, ובלב כבד הוחלט, כי כמצוות המחוקק יש להרשיע הנאשמים מאחר ולא הגישו את דו"חות המע"מ במועד. אולם, ברמת הענישה יכול השופט להביא לידי ביטוי את אי נוחותו מההרשעה, ולכן נגזרו לכל אחד מהנאשמים קנס בסך 500 ₪ או 7 ימי מאסר תחתיו.

אנו משאירים בצריך עיון את השאלה: האם דין המדינה כדין חייב אחר וזאת לאור אמרתו של כב' השופט דן מור "חובת רשויות השלטון, כלפי האזרח, לפעול בתום לב מלא ובדרך מקובלת, מטילה עליהן חובה כפולה ומכופלת לשלם את חובותיהן במועד ולא להביא להתמוטטות עסקי האזרח, גם כשהאזרח נקל על מצוקה גם בגין חובות לקוחותיו שאינן רשויות של טוניות. (ההדגשה לא במקור).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לאברהם שהבזי, רו"ח (משפטן) ממשרדנו.