לפני מספר חודשים פסק ביהמ"ש לערעורים בהודו בניגוד לעמדת רשויות המס בסוגית שליטה וניהול של חברה אשר התאגדה מחוץ להודו. מדובר בחברה אשר התאגדה בסינגפור, אשר מניותיה מוחזקות בשיעור של 99% על ידי יחיד תושב הודו ובשיעור של 1% על ידי יחיד תושב סינגפור המכהן כדירקטור בחברה. החברה משתייכת לקבוצת חברות שמרכז ההנהלה שלה ממוקם בהודו. כמו כן, כל השקעותיה של החברה מקורן בהודו ובחברות אחרות בקבוצה.

על פי דיני המס בהודו, חברה תיחשב לתושבת הודו בהתקיים אחד מאלה: (1) היא התאגדה בישראל, או          (2) השליטה על עסקיה וניהולם מופעלים כולם בהודו. חשוב לציין כי ההגדרה כמעט זהה להגדרת "תושב ישראל" בסעיף 1 לפקודה, כיאה למדינה אשר חוקי המס שלה מושפעים במידה רבה מהמשפט המקובל הבריטי. ואולם – בעוד שחבר בני אדם ייחשב לתושב ישראל אם "השליטה על עסקיו וניהולם מופעלים בישראל" – נוסח המלמד על מבחן מאזן ההסתברויות, הרי שעל פי חוקי המס בהודו, נדרש כי השליטה והניהול יתקיימו במלואם בהודו – נוסח המלמד על מבחן אבסולוטי או לכל הפחות, "מעבר לספק סביר". באשר לתושבות חברה על פי הוראות האמנה למניעת מסי כפל, הרי שכבמרבית אמנות המס שישראל צד להן, גם באמנת המס בין הודו לסינגפור נקבע כי במצב של "תושבות כפולה", תיקבע תושבות החברה על פי "מקום הניהול הממשי שלה".

רשויות המס בהודו אשר בחנו את תושבות החברה על פי הוראות הדין הפנימי בהודו והאמנה למניעת מסי כפל בין הודו לסינגפור, קבעו כי החברה הינה תושבת הודו משום שהשליטה והניהול על עסקיה מתקיימים במלואם בהודו. בין השאר, הוכח כי בעל המניות ההודי ששימש גם כדירקטור

לא נכח בסינגפור במהלך שתי ישיבות דירקטוריון של החברה. כמו כן, החברה לא העסיקה עובדים וכתובתה בסינגפור הייתה כתובת רשומה בלבד ללא מיקום פיזי כלשהו.

ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת רשויות המס, ואולם ביהמ"ש שלערעור הפך את ההחלטה על פיה וקבע כי החברה אינה תושבת הודו. ביהמ"ש פסק כי די בכך שחלק מזערי מהשליטה והניהול על עסקי החברה יתבצעו מחוץ להודו, על מנת שזו לא תיחשב לתושבת הודו. ביהמ"ש הדגיש את חשיבות הבחינה ברמה האסטרטגית על פני בחינת הפעילות היום–יומית, וכי כאשר מועצת המנהלים מוציאה לפועל את סמכויותיה לנהל ולקבוע את המדיניות של החברה, מקום התכנסותה מחוץ להודו מהווה ראייה מכרעת. עוד נפסק כי לעניין קביעת התושבות, אין נפקות לעובדה כי החברה החזיקה במלוא הזכויות בחברות תושבות הודו וכי כל השקעותיה של החברה הינן בהודו, כל עוד ההחלטה על ביצוע אותן השקעות נתקבלה מחוץ להודו.

לדעתנו, פסיקה זו הינה רבת משמעות בבואנו לבחון את תושבותה של חברה על פי דיני המס בישראל, במיוחד לאור הדמיון הרב בדיני המס בישראל ובהודו בסוגיה הנדונה, אם כי יש משמעות לעובדה שעל פי חוקי המס בהודו, נדרש כי השליטה והניהול יתקיימו במלואם בהודו. ביהמ"ש עושה שימוש בקריטריונים לשליטה וניהול המוכרים לנו, בין השאר, מחוזר מ"ה 4/02 ("קווים מנחים לקביעת שליטה וניהול"), ואולם מעניק להם פרשנות שונה במקצת, למשל בכל הנוגע למקום כינוס מועצת המנהלים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות ללילך רובין-אשרוב (עו"ד) או לגדי אלימי רו"ח (עו"ד) משרדנו.