במבזק האחרון הצגנו את פס"ד סגנון שניתן באחרונה. כזכור, בעניין זה קבע כב' השופט מגן אלטוביה, כי רכישת מניה לאחר שהוכרז על חלוקת דיבידנד תסווג כרכישת שני נכסים נפרדים – האחד, מניה והשני, זכות לקבלת דיבידנד במועד נקוב, וזאת לעניין קביעת עלות המניות. מהסכום ששלם הרוכש עבור רכישת המניות המזכות אותו בדיבידנד יופחת סכום הדיבידנד שהוא זכאי לקבל, ורק ההפרש מהווה "מחיר מקורי" לעניין חישוב רווח ההון במכירת המניות.

פיצול זה לשני נכסים נפרדים "עשוי/עלול" לחול  גם ביחס לצד השני לעסקה, דהיינו: מי שמכר את המניה לאחר הכרזה על חלוקת דיבידנד. ואכן, השופט מגן מעיר כי זוהי "שאלה המצריכה דיון נפרד". אין ספק שאימוץ האבחנות שעל בסיסן הושת פסק הדין עשוי להיות בעל השלכות על מיסוי המוכר, ע"פ הדין הפנימי כמו גם במישור הבינ"ל.

כיוון שע"פ ההחלטה, מכר המוכר שני נכסים – מניות וזכות לדיבידנד – עולה שאלת זכות המיסוי של ישראל לגבי מוכר שהוא תושב חוץ. סעיף 89(ב)(3) לפקודה קובע את כללי המקור ביחס לרווחי הון. אין חולק כי הרווח ממכירת מניה של חברה תושבת ישראל מקורו בישראל, והוא הדין במכירת מניה של חברה זרה, ככל שרווח זה מבטא רכוש המצוי בישראל. אך מה דינו של הנכס השני – "זכות לקבלת דיבידנד". כלל המקור הקבוע לגבי דיבידנד בסעיף 4א לפקודה הינו שמקורו במקום מושבה של החברה המחלקת. סביר לטעון שיש להחיל כלל זה גם ביחס ל"זכות לקבלת דיבידנד" (אם כי יש בהחלט מקום לגישה שונה), ואם כך – במידה שהמניות שנמכרו הן של חברה תושבת ישראל, הרי שניתן לטעון שגם הזכות לדיבידנד מקורה בישראל. לא כך כאשר המניות שנמכרו הן של חברה תושבת

חוץ, שאז מקום הפקת הדיבידנד – על פי הכלל הקבוע בדין הישראלי – הוא במדינת מושבה של החברה המחלקת.

זאת ועוד, בהנחה שהמוכר הוא תושב מדינת אמנה המקנה לישראל זכות למסות רווח ממכירת מניות של חברה תושבת ישראל, אין חולק כי הרווח הכרוך במכירת המניה כפוף למס ישראלי. לגבי הנכס השני (זכות לקבלת דיבידנד), הדין שונה. מדובר במכירת זכות שהינה "נכס" נפרד ועצמאי כקביעת השופט בפסה"ד. ברוב המכריע של אמנות המס של ישראל (ובהתאם לנוסח אמנת המודל של ה – OECD) ניתנת זכות המיסוי לגבי רווח הון מנכס אחר (דהיינו: נכס שלא הוזכר במפורש בסעיפים המשנה לסעיף רווח ההון שבאמנה) באופן בלעדי למדינת מושבו של המוכר. לפיכך, גם אם ע"פ הדין הפנימי ניתן לחייב רווח (אם קיים בכלל במקרה של מכירת זכות מסוג זה) זה במס, הרי שזכות זו נשללת מכוח האמנה.

חידוד נוסף למצב זה הוא כאשר המניות שנמכרו הן של חברה שעיקר נכסיה הם נדל"ן בישראל. הזכות למסות רווח הון ממכירת מניה כאמור נתון למדינה בה מצויים המקרקעין – ישראל, ואולם – מכירת הזכות לקבלת דיבידנד מחברת נדל"ן הינה מכירה של נכס נפרד – כפי שהוסבר לעיל – וזכות המיסוי תינתן ע"פ רוב למדינת המושב.

הלכת סגנון היא חדשנית ומרעננת. מעניין יהיה לעקוב אחר התפתחויות מיסוי שיבואו בעקבותיה.

לפרטים נוספים לעניין השלכות הלכת סגנון במישור המיסוי הבינ"ל ניתן לפנות ללילך רובין – אשרוב, עו"ד, או לגדי אלימי, רו"ח ועו"ד, ממשרדנו.