" 'דעלך סני, לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה), (בבלי שבת לא ע"א). המדינה, בראש ובראשונה, צריכה לנהוג בדרך שאדם מן היישוב היה מבקש שינהגו בו. אמון הציבור במערכת המדינתית תלוי בשוויון, בהדדיות, בהגינות – דיני המס אינם יוצאים מכלל זה"

מקצת דבריו המלומדים של כבוד השופט אליקים רובנישטיין בהלכת מפעלי גרנות שנתפרסמה השבוע.

ביהמ"ש העליון ממשיך בדרכו הברורה לפיה, מקום שלשון החוק ניטרלית יש לפרשה על דרך ההיגיון הכלכלי.

הלכה זו הינה צעד נוסף בהמשך להלכות אינטרבילדינג, קלס, מ.ל. השקעות, ועוד, אשר יוצרות במרוצת השנים האחרונות תפיסה כלכלית מהותית גם בדיני המס הגוברת על תפיסת הפרשנות הדווקנית המילולית של לשון החוק.

סלע המחלוקת בדיון זה הוא, האם זכאית חברה לשערוך מקדמותיה בגין הוצאות עודפות, מתום שנת המס בה שולמו ועד לשנת המס בה קוזזו בפועל, וזאת גם בהתאם למצב החוקי שלפני תיקון 118, אשר נכנס לתוקפו ביחס למקדמות בגין הוצאות עודפות ששולמו  לגבי שנת המס 1999 ואילך.

ביהמ"ש קובע כי אין כל טעם כלכלי בשחיקת מקדמותיה של חברה, שכן מה בין החזר מס רגיל בדרך של ניכוי במקור או בדרך של מקדמות שוטפות, אשר מוחזר לנישום לא רק בערכו המתואם אלא גם בתוספת ריבית, לבין מקדמות בגין עודפות אשר לא די שאינו מוחזר, אלא גם מקום שניתן לעשות בו שימוש, יהיה השימוש בערכו הנומינלי ללא ריבית ואף ללא הפרשי הצמדה.

לא זו אף זו, קובע ביהמ"ש כי מדובר למעשה באפליה ובחוסר שוויון בין נישומים. שכן,  נישום א' אשר לו רווחים, יקזז מקדמותיו בערכן בעת תשלומן ואילו נישומים אחרים אשר ניצלו מקדמותיהם לאחר שנה, שנתיים או עשר שנים, יזכו כל אחד

מהם לתוצאת מס שונה.

ביהמ"ש ממשיך גם כן בהתווית דרכו בעניין תיקונים שבוצעו במהלך השנים בהוראות החוק וקובע כי עצם העובדה שהסעיף תוקן אין בה בכדי להוות הסדר שלילי ביחס למצב ערב תיקונו שכן גם ביחס להוראת חוק ששונתה, נתונה לביהמ"ש הסמכות לפרשה בדרך אשר יראנה כמשקפת את המצב המשפטי הראוי. כך נהג ביהמ"ש גם בהלכת מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ שעה שקבע כי תיקון 50 לחוק מסמ"ק בדבר התרת הוצאות ריבית ריאלית אינו משנה את המצב המשפטי הנכון שקדם לו אלא משקף אותו.

שאלת האפשרות לקבל בגין אותן מקדמות גם ריבית בהתאם להוראות סעיף 159א' לפקודה, לא זכתה לליבון מלא בפס"ד זה בשל קביעת ביהמ"ש העליון כי המדובר בחריגה מן הסעדים שהתבקשו על ידי המערערים בביהמ"ש המחוזי ולא בשל עקרון שבמהות.

זה המקום לציין כי תביעת החברה לריבית, בדין יסודה, והיא נתמכת גם בעמדתה של רשות המיסים ובתביעתה להדדיות כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין.

עקרון ההדדיות בעניין זה אינו מתקיים, שכן נישום המפגר בתשלומי מקדמותיו מחויב בהתאם להוראות סעיף 187(ד) כנוסחו לאחר תיקון 118 בהפרשי הצמדה וריבית כהגדרתם בסעיף 159א', אולם שעה שיבקש הוא לקזז את מקדמותיו יהיה זכאי להפרשי הצמדה בלבד.

לדעתנו, יש לבחון הגשת דוחות מתקנים בגין כל שנות המס הפתוחות בגינן נותרו או נוצלו יתרות מקדמות בשל הוצאות עודפות – נומינלית!

לפרטים נוספים בנושא זה, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ממשרדנו.