נשאלנו רבות, כיצד ניתן להימנע או למזער את חשיפת המס הכרוכה בבניית שיפורים במושכר על יד השוכר בנכס המשכיר, כאשר שווי שיפורים אלו ממומן ע"י השוכר (שלא כ"מתנדב") ומוחזר למשכיר בתום תקופת ההשכרה עם הנכס השכור (ראו פס"ד בר בנין רוני עמ"ה 1065/02). קיבצנו מספר פתרונות אפשריים לסוגיה זו. במבזק מס קודם פרטנו מס' פתרונות אפשריים, להלן פתרונות נוספים:

1. הכללת השיפורים במושכר (במידה ובוצעו בדירה המושכרת למגורים) כהכנסה בידי יחיד בגין שכ"ד למגורים, עשויה להקים  חיוב במס בשיעור של 10% !!
2.  כלל הנישום את ההכנסה מהשיפורים במושכר כהכנסה מראש (ושילם מס בשיעור 10%) – ישנן דעות לפיהן, בשנים מאוחרות יותר, בהן לאיבחר היחיד לשלם מס בשיעור 10% כמצוות סעיף 122 לפקודה, אלא תשלום מס "רגיל על הכנסותיו מדמי שכירות ה"רגילים" יתכן ויהא זכאי הנישום לתבוע פחת על עלות הדירה לרבות מלוא סכום השיפורים שכלל בהכנסה מראש.
3. לעיתים נקבע בין הצדדים כי השוכר ישיב את המושכר לקדמותו – כפי שהיה ערב ההשכרה, ואם לא כך, יפצה המשכיר את השוכר בשווים ההוגן של השיפורים. מתוך הלכת בר בנין (עמ"ה 1065/02) עולה כי כאשר הושב שווים של השיפורים לשוכר המשפץ תהא ההטבה אותה קבל המשכיר ואשר חייבת במס בידיו, על פי גובה הוצאות הריבית הרעיוניות אשר נמנעו ממנו בעת שמימון השיפורים נעשה על ידי השוכר ולא על ידי המשכיר. כמובן שגם קביעה זו, עם כל הכבוד, אינה נקייה מספקות, ונסביר: בצדה האחד אכן זכה המשכיר להטבה בגובה הוצאות המימון מהן נמנע, אולם כהלכת פס"ד רימון, יתכן ועודפי המזומנים שבידיו הושקעו, חלף לתשלום בגין השיפורים, והניבו הכנסות מימון ריאליות החייבות במס. כהמחשה לדברנו נסביר כי לו היה המשכיר אכן מממן בעצמו את בניית השיפוצים בנכס (=שיפורים במושכר) בדרך של נטילת הלוואה, הרי שהוצאות המימון שהיו נובעות למשכיר היו מתקזזות כנגד דמי השכירות אותם היה גובה, זאת מבלי שיושת כל מס נוסף על המשכיר ואף לא על השוכר.