ביום 22.4.2007 פורסם פסק דינו של ביהמ"ש העליון, הוא דן בערעוריהם של פ"ש ירושלים 1 נ' משה סמי (ע"א 5954/04) ופ"ש ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (ע"א 1857/05) על שני פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי אשר ביטל צווים שהוצאו ע"י פקיד השומה, מכיוון שלא הוצאו במסגרת הזמן כפי שנקבע בחוק (סעיף 152(ג) לפקודה).

הסוגיה אשר עלתה לדיון בביהמ"ש העליון הינה פירוש הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו" כאמור בסעיף 152(ג) לפקודה. הסעיף קובע, כי במידה ונקבעה לנישום שומה על פי מיטב השפיטה, לפקיד השומה זמן קצוב להחליט בהשגה וכי במידה ולא הגיע להסכם עם הנישום, ולא קבע את המס בצו, הרי שיראו את ההשגה כאילו התקבלה. המחלוקת אשר בדיון הינה מהי פעולת פקיד השומה (במסגרת הוצאת צו) המהווה קבלת החלטה בהשגה, האם די בקביעת המס בצו שבכתב או שעליו להוציא הצו מכלל שליטתו, קרי, לשלחו לנישום?

עד לפס"ד סמי בביהמ"ש המחוזי, נהגו בהתאם להלכת ביר (ע"א 568/78) אשר קבעה כי משקבע פקיד השומה את הצו בכתב, נפסק "מרוץ ההתיישנות", בין אם הצו נשלח לנישום באופן מיידי ובין אם נשאר אצל פקיד השומה ולא הובא לידיעת איש.

ביהמ"ש קובע כי תכליתה של קביעת פרק זמן קצוב לקבלת החלטה ע"י רשות מנהלית הינה לצמצם את חוסר הוודאות המשפטית בה שרוי אדם כאשר טרם ניתנה החלטה בעניינו. לא ניתן להגשים תכלית זו במידה וההחלטה של הרשות אינה מובאת לידיעת האדם בפרק הזמן שנקצב: "כאשר קובע פקיד השומה את המס בצו שבכתב ומניח את הצו ב"מגירתו" או במחשבו, אין הוא מגשים את התכלית המונחת בבסיס ההגבלה בזמן".  עוד קובע ביהמ"ש כי: "אין לראות בסמכות כאילו השתמשו בה, אם לא הועברה על כך בדרך כלשהי הודעה לנישום".

לעניין הסטייה מהלכת ביר קובע ביהמ"ש העליון כי זוהי הלכה וותיקה אשר מבוססת על פרשנות דווקנית של החוק ואשר אינה נותנת לתכלית החקיקה את המשקל השמור לה לפי הנהוג היום. לפיכך קובע ביהמ"ש כי השינויים שחלו בשנים מאז נקבעה מצדיקים שינויה של הלכה זו. לא זאת אף זו, ביהמ"ש קובע כי: "על ההלכה החדשה לחול למפרע על כל מקרה שטרם ניתן בו פסק דין חלוט."

לעניין המקרים הפרטיים שנדונו בפסק הדין, נקבע במקרה משה סמי, כיוון שבחלק מהתקופה היה נתון ערעורו לדיון בפני הועדה לקבילות פנקסים, יש לנטרל משך זמן זה מהזמן הקצוב בסעיף 152(ג) לפקודה ולפיכך, ערעורו של פקיד השומה התקבל. בעניין איקאפוד בוטלו הצווים והתקבלו השגות החברה.

אין ספק בידנו, כי הלכה זו יוצרת רעידת אדמה בכל הקשור לתיקים המתנהלים היום בביהמ"ש בהם לא נקבע עדין פסק דין חלוט, ובתיקים בהם יצאו צווים לאחרונה, בהם קבע פקיד השומה את המס בצו וצו זה נשלח (ולדעתנו יתכן כי עמדת ביהמ"ש העליון הינה כי אף נדרש שהצו הגיע!!) לנישום לאחר תום התקופה שנקבעה בסעיף 152(ג) או 147 לפקודה. בתיקים אלו, ע"פ ההלכה החדשה יתכן ודין ההשגה כהשגה שהתקבלה, ודין הצו להתבטל.