ביום 26.2.2007 פורסם בבית משפט השלום בירושלים פס"ד יצחק ואליעזר כהן נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (א' 8423/03). פסק הדין דן בתביעת התובעים לקיום הסכם שנכרת בינם ובין נציבות מס הכנסה להקטנת חובם של התובעים במס הכנסה.

התובעים (שותפות בעסק של מתכת) ניהלו מו"מ להסדר חובם במ"ה (כמיליון ₪ אשר התפלג 30%-70% בין השותפים). מטעם רשויות מ"ה ישבו סגן גובה ראשי ממשרד השומה ואיש נציבות. בין הצדדים הוסכם על הקטנת החוב לסך של 500 אלפי ש"ח (סכום אשר שולם תוך זמן קצר ע"י התובעים). לטענת התובעים ההסכם קובע את סך החוב של שני השותפים גם יחד. לטענת מ"ה ההסכם מתייחס להקטנת החוב של כל אחד מהחייבים לסכום של חצי מיליון ש"ח. עוד טוענת המדינה כי גם אם הוסכם על הקטנת סך החוב של השותפים לסכום זה, הרי שפעלו בניגוד לסמכותם ע"פ סעיף 192 לפקודה שהרי הקטינו החובות לסכום הקטן מקרן החוב (כ- 582 אלפי ש"ח).

ברקע הדברים יודגש כי בעדותם אמרו אנשי מ"ה כי אינם זוכרים בדיוק את הישיבה שנערכה בעניינם של התובעים, אינם זוכרים את השיקולים אשר הניעו אותם בקבלת החלטתם להקטין החוב וכי הפרוטוקול שרשמו במהלך הישיבה אשר (העתק ממנו ביקשו התובעים בעת הישיבה אך נענו בשלילה) אבד בעת העברת משרדי השומה. לטענתם מצויים בידם אך ורק טופסי הבקשה להקטנת החוב ואישור מנהל התחום, להסדר אשר אינם חד משמעיים לפתרון הסוגיה הנדונה. לעניין זה קובע ביהמ"ש: "בהקשר זה, ומאחר שיש מחלוקת באשר לפירוש האמור במסמכים… ניתן להזקק (גם) לכלל לפיו במקרה בו לשון החוזה שנוסח, ניתנת לשני פירושים סבירים, יפורש החוזה לרעת המנסח."

ביהמ"ש מקבל את גרסת התובעים וקובע כי למרות שיש פנים לכאן ולכאן: "בסופו של דבר, במאזן ההסתברויות, הכף נוטה לכוון העדפת גרסתם של התובעים, ומאחר שעליהם להוכיח תביעתם ב– 51% ולא מעבר לכך, יש מקום לקבל את התביעה במרביתה." לעניין החריגה מסמכות קובע ביהמ"ש כי למרות שהוא מקבל את גרסת התובעים, שמכיוון שהייתה חריגה מסמכות בהחלטת אנשי מ"ה, שכן לא היה בסמכותם להקטין קרן החוב, הרי שעל התובעים להשלים את סכום התשלום לסכום קרן החוב.

המסקנה העיקרית העולה מפסק הדין הינה שבהסכמי שומות הנחתמים מול רשות המיסים בהם עשויות להתעורר מאוחר יותר נקודות אי בהירות אשר לא לובנו עד סופן במפורש בהסכם, חובת ההוכחה חלה על מנסח ההסכם,(כמעט תמיד – הרשות) וכי יש לפרש את הכתוב לטובת הנישום!!