עיקר הכרותינו עם מע"מ בשיעור אפס הינה בשרות שניתן לתושב חוץ, כאשר שיעור אפס נקבע בסעיף 30(א)(5) לחוק. מן המפורסמות הוא כי כדי ליהנות משיעור מע"מ אפס על השרות לעמוד במספר תנאים  מצטברים. להלן העיקריים שבהם:

• מקבל השרות הוא תושב חוץ, מצוי מחוץ לישראל ואין לו עסקים/פעילות בישראל. (סייג בסעיף עצמו).
• השרות אינו ניתן בפועל גם לתושב ישראל בישראל, ו/או אין מדובר בהסכם שתושב ישראלי צד לו.
• השרות אינו ניתן בגין נכס המצוי בישראל.

        (שני הסייגים האחרונים – בתקנות).

 על שירותים שניתנו לתושב חוץ ודווח בגינם מע"מ בשיעור אפס לפי סעיף 30(א)(5) לחוק, נסובו עשרות פסקי דין.

אולם אלו מבינינו הטסים לעיתים מעבר לים ועוסקים שם בעיסוקיהם, לרבות מתן שירותים כלשהם לתושבי חוץ, יכולים ליהנות ממע"מ בשיעור אפס, ללא חשש מסייגים אלו.

לגביהם ניתן להחיל את הוראות סעיף  30(א)(7) לחוק הקובע: "אלו עסקאות שהמס עליהן יהיה בשיעור אפס:   …(7)  מתן שרות בחו"ל בידי עוסק שמקום עיסוקו העיקרי הוא בישראל."  הא ותו לא! למעט סייג זהות תושב החוץ המצוי בסעיף עצמו, סייגי הנכס ובחינת היותו של תושב ישראל אחר נהנה או צד לשרות, כלל אינם רלוונטיים!

אמנם ישום ס"ק זה ניתן להיעשות אך ורק בחו"ל, אולם  עוסקים, ובעיקר בעלי מקצועות חופשיים שאינם "צמודי קרקע", אשר נותנים שרות לתושבי חוץ, עם זיקה לתושבי ישראל, החוששים ליישום הסייגים שבתקנות דלעיל, מן הראוי, שירכשו כרטיס טיסה לחו"ל (כלשהו), יבצעו השרות בחו"ל, "ובא לציון גואל", תרתי משמע.