מבזק מס מספר 171 - 7.9.2006

לאור העובדה כי נציבות מ"ה העלתה באחרונה באוב התעסקות עם סעיף 2(9) האנכרוניסטי (ראה במבזק מס מספר 169 מתאריך 24.08.2006), החלטנו לנקוט בשיטה זו, אף אנו: סעיף 3(ו) בשילוב עם סעיף 125א לפקודה, קובעים כי שיעור המס בגין הכנסות שנתקבלו לאחר הפסקת התעסקות בידי מי שנישום על בסיס מזומן, יחויבו במס שלא יעלה על 40%.

אמנם נקבע בפסיקה כי פרשנות ראויה הינה כי אין הסעיף דן בהכנסותיו של שכיר שהפסיק עבודתו (למעט הכנסות עבודה לרבות פיצויי פיטורין חייבים בידי יורשי שכיר שנפטר), ואולם לא אלמן ישראל:

רבים מבכירי המשק המועסקים בפירמות שונות, אינם מוגדרים כשכירים אלא "עובדים בחשבונית".

ישנם בעלי מקצועות חופשיים המדווחים כידוע על הכנסתם על בסיס מזומן, יש ונקרית להם עסקה יפה ומהותית בולטת. לגבי שני סוגים אלו של עצמאים (ונזכיר כי רק השבוע קראנו בעיתונים על דמי תיווך אסטרונימיים המגיעים למתווך מעסקת תיווך נדלני מסויימת…).יש וראוי לבחון, במקרים רלוונטיים, ובעסקאות לקראת סוף שנה, "מנוחה" מן העיסוק, כך שבעת קבלת ההכנסה בפועל (אשר מובן כי תהא בשנת המס העוקבת), יחולו עליהם הוראות הסעיף וחבות המס תוקטן ב- 9%.

לא למותר לציין כי לעניין זה, הפסקת התעסקות אינה דווקא ישיבה בבית בחיבוק ידיים, כי אם גם שנת עשייה לנפש, השתלמות להעשרת הרוח וכו', ואף תחילת עיסוק מכניס בתחום שונה הינם הפסקה לכל דבר, לעניין הסעיף. יתרה מזו, וכאן בהסתייגות מסויימת: אין מדובר על פרישה מהמקצוע כי אם הפסקה "לתקופה מסויימת". לצורך ההמחשה ומבלי לקבוע גדרים, נזכיר כי שכיר שפרש מעבודתו קיבל פיצויים וחזר להיות שכיר אצל אותו מעסיק הרי מן המקובלות הוא כי שישה חודשי "צינון" הינם "פרישה", ומזכים בפטור של סעיף 9(7א).

מעבר לאמור ובניגוד לעמדת החב"ק נראה לנו כי בעל מקצוע שהעביר/מכר עסקו לחברה בשליטתו, והותיר על פי ההסכם גביית תקבולים מלקוחות העבר, לו עצמו, יחולו לדעתנו הוראות הסעיפים ושיעור המס על גביה זו יוגבל ל- 40% בלבד. ונצטט מפס"ד בעניין אליסון (ע"א 282/73) שאף שהובא כאיזכור בחב"ק לעניין אחר, התעלמו הכותבים מן העולה ממנו בעניין דנן: "בענין זה לא חשוב אם רכשה החברה את עסקה מאנשים זרים או שרכשה אותו מבעלי מניותיה; משהושלם המכר עבר העסק להיות עסקה, והיא העוסקת בו, ואילו המוכר, אפילו הוא בעל כל המניות של החברה, אינו עוד הבעלים של העסק, ולפיכך הוא חדל גם להיות "העוסק" בעסק זה לצרכי מס ההכנסה. כך גם אריסון, אחרי שמכר את עסקו לחברה, נחשב כמי "שהפסיק" את התעסקותו לצורך הסעיף3(ו) לפקודה…" (ההדגשות שלנו – א.א.ח).

כל האמור הינו בכפוף לעניין המלאכותיות שיכול ויועלה על ידי פ"ש, וכאן שוב אין לנו ברירה אלא לצטט בשנית מאותו פס"ד בעניין אליסון: "גם אם נראה בפעולתו של אריסון ניצול של הוראת חוק שלא בשביל כמותו נחקקה, הרי אין בכך כדי להפוך ניצול זה לדבר אסור. כל עוד לא נאמר בחוק אחרת הרי מכירת עסקו של נישום לאחרים מהווה הפסקת התעסקותו הוא בעסק זה, ואין זה חשוב אם המכירה היתה לחברה הנשלטת כולה על ידו, או למי שהוא אחר"

רעיון זה פותח במשותף עם עמיתתנו חנה סלומון.

כלל ידוע הוא, ואף מקובל כעמדת רשות המיסים, כי לאחר תיקון 114 לפקודת מס הכנסה, ובהתאם לסעיף 147(א)(3) (בהנחה שהנישום לא הורשע בפלילים), לנציב אין סמכות לפתיחת שומה לפי סעיף 145(א)(1) (שומה 00) שלגביה לא הפעיל פקיד השומה סמכותו לפי סעיף 145(א)(2). נשאלת השאלה מה הדין לגבי שומה ע"פ סעיף 150(ב) לפקודה [שומה ע"פ הצהרת הנישום כאשר הדו"ח הוגש לאחר שהוצאה שומה בהעדר דו"ח (04)], האם למנהל סמכות לפתוח שומה זו בהתאם לסעיף 147(א)(1) לפקודה במידה ועברו המועדים לטיפול שומתי כאמור בסעיף 152(ג) לפקודה?

תשובה לשאלה זו ניתנה בפס"ד מוטי שמחה וחב' מסעדה וקפיטריה "המצודה" בע"מ נ' פ"ש ירושלים 1 (עמ"ה 7031/03-מיסים כ-3). השופטת מ. מזרחי דנה בסוגיה וקבעה כי תכליתו של סעיף 147 לפקודה הינה הסמכת המנהל לקיים ביקורת על עבודת פ"ש ולתקן שומות שערך פ"ש בלבד. סעיף 147 לא נועד להאריך את מועדי ההתיישנות הקבועים בסעיף 145 ו-152 לפקודה. דו"ח הנישום שהוגש לאחר שהוצאה שומה ע"פ סעיף 145(ב) (דו"ח לאחר שומה 04) הינו הצהרת הנישום ולפיכך נקבע בפס"ד כי כיוון שאין סמכות למנהל להפעיל את סעיף 147 לפקודה ולקבוע שומה המתקנת את הצהרת הנישום במידה ופ"ש לא קבע שומה במועדים הקבועים בסעיף 145 לפקודה, זהו הדין גם לגבי הצהרת הנישום בהתאם לדו"ח שיוגש בהתאם לסעיף 150(ב) לפקודה.

בלשון ביהמ"ש: "…סעיף 147 נועד לאפשר תיקון שומות שפקיד השומה ערך, ולא שומות שהנישום ערך. עוד יודגש להלן שהסעיף לא נועד לעקוף את ההתיישנות הקבועה בסעיף 152(ג) לפקודה".

לאור העובדה כי נציבות מ"ה העלתה באחרונה באוב התעסקות עם סעיף 2(9) האנכרוניסטי (ראה במבזק מס מספר 169 מתאריך 24.08.2006), החלטנו לנקוט בשיטה זו, אף אנו: סעיף 3(ו) בשילוב עם סעיף 125א לפקודה, קובעים כי שיעור המס בגין הכנסות שנתקבלו לאחר הפסקת התעסקות בידי מי שנישום על בסיס מזומן, יחויבו במס שלא יעלה על 40%.

אמנם נקבע בפסיקה כי פרשנות ראויה הינה כי אין הסעיף דן בהכנסותיו של שכיר שהפסיק עבודתו (למעט הכנסות עבודה לרבות פיצויי פיטורין חייבים בידי יורשי שכיר שנפטר), ואולם לא אלמן ישראל:

רבים מבכירי המשק המועסקים בפירמות שונות, אינם מוגדרים כשכירים אלא "עובדים בחשבונית".

ישנם בעלי מקצועות חופשיים המדווחים כידוע על הכנסתם על בסיס מזומן, יש ונקרית להם עסקה יפה ומהותית בולטת. לגבי שני סוגים אלו של עצמאים (ונזכיר כי רק השבוע קראנו בעיתונים על דמי תיווך אסטרונימיים המגיעים למתווך מעסקת תיווך נדלני מסויימת…).יש וראוי לבחון, במקרים רלוונטיים, ובעסקאות לקראת סוף שנה, "מנוחה" מן העיסוק, כך שבעת קבלת ההכנסה בפועל (אשר מובן כי תהא בשנת המס העוקבת), יחולו עליהם הוראות הסעיף וחבות המס תוקטן ב- 9%.

לא למותר לציין כי לעניין זה, הפסקת התעסקות אינה דווקא ישיבה בבית בחיבוק ידיים, כי אם גם שנת עשייה לנפש, השתלמות להעשרת הרוח וכו', ואף תחילת עיסוק מכניס בתחום שונה הינם הפסקה לכל דבר, לעניין הסעיף. יתרה מזו, וכאן בהסתייגות מסויימת: אין מדובר על פרישה מהמקצוע כי אם הפסקה "לתקופה מסויימת". לצורך ההמחשה ומבלי לקבוע גדרים, נזכיר כי שכיר שפרש מעבודתו קיבל פיצויים וחזר להיות שכיר אצל אותו מעסיק הרי מן המקובלות הוא כי שישה חודשי "צינון" הינם "פרישה", ומזכים בפטור של סעיף 9(7א).

מעבר לאמור ובניגוד לעמדת החב"ק נראה לנו כי בעל מקצוע שהעביר/מכר עסקו לחברה בשליטתו, והותיר על פי ההסכם גביית תקבולים מלקוחות העבר, לו עצמו, יחולו לדעתנו הוראות הסעיפים ושיעור המס על גביה זו יוגבל ל- 40% בלבד. ונצטט מפס"ד בעניין אליסון (ע"א 282/73) שאף שהובא כאיזכור בחב"ק לעניין אחר, התעלמו הכותבים מן העולה ממנו בעניין דנן: "בענין זה לא חשוב אם רכשה החברה את עסקה מאנשים זרים או שרכשה אותו מבעלי מניותיה; משהושלם המכר עבר העסק להיות עסקה, והיא העוסקת בו, ואילו המוכר, אפילו הוא בעל כל המניות של החברה, אינו עוד הבעלים של העסק, ולפיכך הוא חדל גם להיות "העוסק" בעסק זה לצרכי מס ההכנסה. כך גם אריסון, אחרי שמכר את עסקו לחברה, נחשב כמי "שהפסיק" את התעסקותו לצורך הסעיף3(ו) לפקודה…" (ההדגשות שלנו – א.א.ח).

כל האמור הינו בכפוף לעניין המלאכותיות שיכול ויועלה על ידי פ"ש, וכאן שוב אין לנו ברירה אלא לצטט בשנית מאותו פס"ד בעניין אליסון: "גם אם נראה בפעולתו של אריסון ניצול של הוראת חוק שלא בשביל כמותו נחקקה, הרי אין בכך כדי להפוך ניצול זה לדבר אסור. כל עוד לא נאמר בחוק אחרת הרי מכירת עסקו של נישום לאחרים מהווה הפסקת התעסקותו הוא בעסק זה, ואין זה חשוב אם המכירה היתה לחברה הנשלטת כולה על ידו, או למי שהוא אחר"

רעיון זה פותח במשותף עם עמיתתנו חנה סלומון.

כלל ידוע הוא, ואף מקובל כעמדת רשות המיסים, כי לאחר תיקון 114 לפקודת מס הכנסה, ובהתאם לסעיף 147(א)(3) (בהנחה שהנישום לא הורשע בפלילים), לנציב אין סמכות לפתיחת שומה לפי סעיף 145(א)(1) (שומה 00) שלגביה לא הפעיל פקיד השומה סמכותו לפי סעיף 145(א)(2). נשאלת השאלה מה הדין לגבי שומה ע"פ סעיף 150(ב) לפקודה [שומה ע"פ הצהרת הנישום כאשר הדו"ח הוגש לאחר שהוצאה שומה בהעדר דו"ח (04)], האם למנהל סמכות לפתוח שומה זו בהתאם לסעיף 147(א)(1) לפקודה במידה ועברו המועדים לטיפול שומתי כאמור בסעיף 152(ג) לפקודה?

תשובה לשאלה זו ניתנה בפס"ד מוטי שמחה וחב' מסעדה וקפיטריה "המצודה" בע"מ נ' פ"ש ירושלים 1 (עמ"ה 7031/03-מיסים כ-3). השופטת מ. מזרחי דנה בסוגיה וקבעה כי תכליתו של סעיף 147 לפקודה הינה הסמכת המנהל לקיים ביקורת על עבודת פ"ש ולתקן שומות שערך פ"ש בלבד. סעיף 147 לא נועד להאריך את מועדי ההתיישנות הקבועים בסעיף 145 ו-152 לפקודה. דו"ח הנישום שהוגש לאחר שהוצאה שומה ע"פ סעיף 145(ב) (דו"ח לאחר שומה 04) הינו הצהרת הנישום ולפיכך נקבע בפס"ד כי כיוון שאין סמכות למנהל להפעיל את סעיף 147 לפקודה ולקבוע שומה המתקנת את הצהרת הנישום במידה ופ"ש לא קבע שומה במועדים הקבועים בסעיף 145 לפקודה, זהו הדין גם לגבי הצהרת הנישום בהתאם לדו"ח שיוגש בהתאם לסעיף 150(ב) לפקודה.

בלשון ביהמ"ש: "…סעיף 147 נועד לאפשר תיקון שומות שפקיד השומה ערך, ולא שומות שהנישום ערך. עוד יודגש להלן שהסעיף לא נועד לעקוף את ההתיישנות הקבועה בסעיף 152(ג) לפקודה".