ביום 21 ביוני 2022 ניתן פסק דין בעניין ישראל צימרמן (ת"א 12874-07-19) (להלן – התובע), במסגרתו התקבלה תביעתו לפיצוי כנגד רשות המיסים מכוח חוק איסור לשון הרע, בשל עיקול שהטילה על חשבונו בבנק שלא כדין.
להלן עיקרי העובדות:
במהלך חודש פברואר 2017 קיבל התובע לידיו החלטה בהשגה ונימוקיה לשנת המס 2014 (להלן: "השומה"). התובע הגיש ערעור על השומה בתוך המועד החוקי. על אף הגשת הערעור ועוד טרם חלוף המועד האחרון להגשת הערעור (שכבר הוגש כאמור), הטיל פקיד השומה עיקול על חשבון התובע, בבנק. לתובע נודע על העיקול משיחה טלפונית מהבנק , כמה ימים לאחר שהוטל העיקול, ולאחר שהנתבע פנה לפקיד השומה וזה הבין שמדובר בעיקול שהוטל בטעות, העיקול בוטל.
עיקרי טענות הצדדים:
התובע – הטלת העיקול, גרמה לו לעוגמת נפש, בושה, השפלה ואף הכתימה את הפרופיל הבנקאי שלו.
רשות המיסים – העיקול נעשה בתום לב אגב טעות אנוש, ובוטל לאחר מספר ימים בודדים.
בנוסף טענה כי משנשלח לתובעה הודעת חוב בקשר לשנת 2014, היה אמור להבין שהערעור שהגיש לא נקלט, וכי עליו לפנות לפ"ש כדי להסדיר העניין.
עיקרי פסק הדין:
דבר ראשון ובשורה הראשונה של ההכרעה קובע ביהמ"ש: "הצדדים אינם חלוקים על כך שהעיקול הוטל בטעות, ועל כן יש לקבוע כי מדובר בעיקול שהוטל שלא כדין. משכך, מדובר בעיקול העולה לכדי פרסום לשון הרע".
בעניין טענות הגנה מפני תביעת נזיקין בלשון הרע, נקבע בפסיקה ובספרות כי נדרשים שני תנאים מצטברים: תום לב וכן עילה מרשימת עילות בחוק, שהביאו לפרסום השם הרע.
בעניינו נקבע כי:
"אין מחלוקת כי מדובר בעיקול שהוטל בטעות, בעת שהיה תלוי ועומד ערעור שהגיש התובע על השומה בכל הנוגע לשנת 2014. משכך, מדובר בעיקול שהוטל שלא כדין, ומכאן שאין תחולה לאף אחת מן ההגנות הקבועות… ממילא, אין מקום ואין צורך לבחון את שאלת תום הלב".
בסוגיית ניסיונה של רשות המיסים להטיל אשמה ואחריות על כתפי התובע, מבקר ביהמ"ש ופוסק:
"סבורני כי ציפייתה של הנתבעת כי התובע יאתר טעויות שנפלו אצלה, יתריע ויפעל לתיקונן, אינה סבירה, לוקה בבלבול היוצרות ומעבירה לכתפי התובע – האזרח נטל שאינו רובץ לפתחו, ודאי בנסיבות המקרה המונח בפני, בהן פעל התובע והגיש את הערעור מטעמו במועד, ואף קודם לכן".
בסיכום הפסק הקצר, ביהמ"ש מקבל את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, אך פוסק פיצויים נמוכים יחסית, תוך התחשבות בזמן הקצר בו העיקול היה בתוקף, במכתב התנצלות ששלחה רשות המיסים לתובע ואת חוסר הראיות לטענת התובע כי יחס הבנק אליו הורע בשל העיקול, עד כדי שנאלץ לעבור בנק.
בשולי הדברים:
ראוי כי פסק הדין הקצר אך נוקב של ביהמ"ש ישמש כתמרור אזהרה לרשות המיסוי, שתרסן את כוחה הרב ותפעילו רק לאחר שיקול דעת ותשומת לב.
גם טעות ולו קטנה בהתנהלות כוחנית מול נישומים, עלולה לגרום להם נזק דרמטי וארוך טווח.
סעיף 75ב לפקודה הדן ב"חברה נשלטת זרה" (חנ"ז) מונה מספר תנאים הנדרשים לקיומה של חנ"ז.
סעיף 75ב(א)(1)(ד)(1) לפקודה מתייחס לשיעור ההחזקה בחברה על ידי תושבי ישראל:
למעלה מ- 50% באחד או יותר מאמצעי השליטה בחברה הזרה מוחזקים, במישרין או בעקיפין, בידי תושבי ישראל.
אלא שקימת חלופה לתנאי זה, המובאת בסיפא: למעלה מ- 40% באחד או יותר מאמצעי השליטה בחברה הזרה מוחזקים בידי תושבי ישראל, שיחד עם קרוב של אחד או יותר מהם מחזיקים בלמעלה מ- 50% באחד או יותר מאמצעי השליטה באותה חברה.
לעניין זה בלבד, "קרוב" הוא קרוב כהגדרתו בסעיף 88 לפקודה, שהוא תושב חוץ.
כך לדוגמא, יחיד תושב ישראל המחזיק בחברה זרה בשיעור של 45%, יחד עם אחיו תושב החוץ המחזיק בעוד 15% בחברה ותושבי חוץ אחרים המחזיקים ביתר ה- 40%, עונה על התנאי האמור וחשוף לדיבידנד רעיוני, ככל שהחברה עונה על יתר התנאים בסעיף.
מה יהא דינו של אותו יחיד, אם ישכנע את אחיו לעלות לישראל או לשוב אליה? לא רק שהוא ייהנה מלכידות משפחתית, אלא שהוא גם ייהנה משיפור מצבו המיסויי: לאחר הגעתו של האח לישראל כתושב ישראל לראשונה או חזרתו לישראל בחלוף 10 שנים או יותר כ"תושב חוזר ותיק", הוא כבר אינו מסווג כ- "קרוב שהוא תושב חוץ" לעניין התנאי לעיל.
האם כעת שהאח הוא תושב ישראל, מדובר בחברה זרה שמוחזקת ב- 60% על ידי תושבי ישראל, ומתקיים תנאי ההחזקה הראשון כמתואר לעייל? ובכן התשובה לכך היא שלילית, שכן סעיף 75ב(א)(15) לפקודה ממעט מהגדרת "תושב ישראל" מי שהיה לתושב ישראל לראשונה או לתושב חוזר ותיק, כאמור בסעיף 14(א), וטרם חלפו עשר שנים מהמועד שהיה לתושב ישראל כאמור. קרי, רק האח הראשון "נספר".
בשורה התחתונה: עלייתו או חזרתו של האח לישראל, מביאה למצב בו החברה כלל אינה חנ"ז. (שיעור החזקתו של האח "מנוטרל" מהמונה בלבד ולא מהמכנה, ראו מבזקנו מס' 661).
נדגיש שמועד בדיקת שיעור השליטה לצורך מבחן ההחזקה הוא באחד משני מועדים: בתום שנת המס או ביום כלשהו בשנת המס וביום כלשהו בשנת המס שלאחריה. לכן, אם האח עולה או חוזר לישראל ב- 31/12, החברה לא תיחשב לחנ"ז כבר מתחילת שנת הגעתו של האח לישראל.
חשוב להזכיר בענייננו את מנגנון שנת ההסתגלות – מנגנון הקבוע בסעיף 14(א) לפקודה ומעניק אפשרות לעולה חדש או לתושב חוזר ותיק, להמשיך ולהיחשב תושב חוץ במשך שנה אחת מהמועד שבו עלה או שב לישראל, לפי העניין, על פי הודעתו. אם האח מבקש "שנת הסתגלות" עת הגעתו לישראל, או אז יחולו הוראות החנ"ז, שכן משמעות שנת ההסתגלות היא, כי יחיד מוטב ייחשב לצרכי מס בישראל, כתושב חוץ, במשך שנה אחת מיום הגעתו לישראל.
חוזר מס הכנסה מס' 1/2011 מציין מפורשות שבמהלך שנת ההסתגלות, החזקתו של היחיד המוטב בחברה בני אדם, תיחשב כהחזקתו של תושב חוץ באותו חבר, זאת בין היתר – לעניין הגדרת "חברה נשלטת זרה" שבסעיף 75ב לפקודה.
לבסוף נעלה תהייה באשר להתנגשות בין תושבות מכוח הדין הפנימי ותושבות מכוח הוראות האמנה: נניח שהאח נחשב לתושב ישראל יחיד מוטב, אך נותר תושב חוץ בהתאם ל"שוברי השיוויון" הקבועים באמנה בין ישראל למדינה ממנה הגיע. האם הוא נחשב לתושב ישראל או לתושב חוץ לעניין הנדון? לדעתנו, במקרה זה, הוראות האמנה גוברות, לטוב ולרע, והאח ייחשב לתושב חוץ. אלא, שאמנות רבות כוללות הגדרת תושבות מצומצמת המערערת את עצם זכאות היחיד המוטב להחלת אותם שוברי שיוויון, כך שהוא נותר תושב ישראל (להרחבה בנושא ראו מבזקנו מס' 490).
במחצית חודש יוני 2022 נתפרסמה החלטת מיסוי שעניינה היבטי מיסוי בהתפתחות מסחרית בין צדדים בעסקת BOT.
להלן עקרי הדברים הרלוונטיים:
חברה א' (להלן – א') בעלת זכויות במקרקעין. חברה ב' (להלן – ב') התקשרה עם א' להקמה ניהול ותפעול של בניינים על המקרקעין, בעסקת BOT, לתקופה של 24 שנים ו-11 חודש (להלן- התקופה), במהלכן תפעיל ותשתכר מהמבנים שתקים.
סוכם כי בחלוף תקופה זו תחזיר ב' את המקרקעין לרבות כל המבונה לשימוש א', ללא כל תמורה.
במהלך התקופה נתגלע ויכוח מסחרי בין הצדדים אשר בסופו נחתם הסכם פשרה הקובע כי:
א' תוכל להחליט במהלך התקופה האם לקבל פיצוי כספי מב', או שמא להאריך את תקופת הזיכיון, כשבתקופת ההארכה, תקבל דמי שימוש הוגנים (לא מצוין בפרוש בהחלטה, אך משתמע כך).
בהחלטת המיסוי שתי נקודות חשובות שמצאנו לנכון להדגישן לקוראינו:
החתימה על הסכם הפשרה מעניקה בעצם אופציית PUT לא', להורות לב' להמשיך ולחכור את המקרקעין לתקופה נוספת.
נקבע כי אופציית PUT אינה אופציה עליה חלות הוראות חוק מסמ"ק והיא אינה אירוע חייב במס, ללא כל תלות באורך תקופת השכירות/חכירה הגלומות במימושה העתידי, ככל שתמומש.
(אופציה "רגילה" שהיא נשוא להחלת הוראות החוק היא אופציית CALL, המאפשרת לצד מסוים לרכוש בעתיד וכתלות ברצונו בלבד, זכות במקרקעין)
אם וככל שתתממש חלופה זו, וא' תבחר בעתיד לחתום על הסכם החכרת המקרקעין לב' לתקופה נוספת, הרי שרק במועד זה, תבחן יתרת תקופת החכירה המקורית בתוספת תקופת החכירה הנוספת בהסכם ההארכה החדש, ורק אם התקופה המצרפית, מיום חתימת ההסכם ואילך, תעלה על 25 שנים – תחשב חתימת הסכם זה (מימוש האופציה), כעסקה במקרקעין החייבת במס רכישה ומס שבח.
ביה"ד האזורי (ב"ל 12978-10-20) דחה ביום 7/6/2022 את תביעתה של גב' רותם (להלן: המבוטחת) לתשלום דמי תאונה לאור איחור בהגשת התביעה, ובהיעדר סיבה מספקת שמנעה את האפשרות להגיש את התביעה במועד, מה גם שהסתבר שעבדה והשתכרה, בזמן בגינו ביקשה דמי תאונה.
עיקרי החוק
"תאונה" – היא "אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאובדן כושר התפקוד".
סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) קובע כי יש להגיש תביעה בשל תאונה תוך 90 יום מהאירוע.
"ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטחת הגשת התביעה במועד ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה".
סעיף 155 לחוק קובע כי בתקופה בה אדם "משתכר" לא יהא זכאי לגמלה לנפגעי תאונות.
"סעיף 151 לחוק מציין כי מבוטח שאירעה לו תאונה, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן"… ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי"".
תמצית עובדתית
למבוטחת, אירע אירוע תאונתי ביום 19/11/19.
היה עליה להגיש תביעה עד יום 17/2/2020. התביעה הוגשה ביום 1/6/2020.
במהלך התקופה בגינה תבעה דמי תאונה, המשיכה לעבוד בעבודתה באופן חלקי ומלא, ודווחה כשכירה.
המוסד לביטוח לאומי (להלן: הב"ל), דחה את תביעתה בטענת אחור בהגשתה, ואי המצאת סיבה מוצדקת לאחור.
המבוטחת הגישה תביעה לביה"ד.
לתביעה צורפו מסמכים רפואיים רבים.
ניתוח עיקר המצגים ועמדת ביה"ד
בעוד שהמבוטחת טענה לאי יכולתה לעמוד ולעבוד, כולל תקופת ריתוק למיטה ו/או לבית – נמצא כי:
"אי הכושר לפי תצהירה היה עד ליום 5/1/20. ממועד זה הומלץ לה על קבלת טיפולי פיזיותרפיה…".
הציגה אישורי מחלה רצופים שהאחרון שבהם 5/1/2020. לפני התאריך הקובע.
המבוטחת המציאה מסמך רפואי מיום 2/1/2020 ובו נכתב: "… להתחיל תרגילי הנעה ולהתחיל הליכה ללא מחוך.. להתחיל פיזיותרפיה עוד חודש… יכולה להתחיל עבודה במשרה חלקית ללא עמידה ממושכת והליכה ממושכת".
ועוד כהנה וכהנה.
עבודה בתקופת אי הכושר
הוכח כי עבדה חרף האישורים הרפואיים. קבלה תלושי שכר לכל החודשים לפני ואחרי המחלה.
נמצא כי עבדה בחודשים 2-3.2020 שעות נוספות. לטענתה שנתמכה בתצהיר שלו אביה, הוא הסיעה כל יום לעבודה בבוקר והחזירה לביתה אחה"צ.
לדברי ביה"ד: "כשם שאביה יכול היה לקחת אותה לעבודה, אף היה יכול לקחת אותה למשרדי הביטוח הלאומי, או למשרדי עוה"ד, אולם מצב זה כלל לא היה נחוץ, כי הוכח שהתובעת הגישה את התביעה ב-3/6/20 באינטרנט ב"אזור האישי" של אתר המוסד לביטוח לאומי… התובעת לא הצביעה על סיבה כלשהי בגינה לא יכלה לעשות פעולה זו ב"אזור האישי" קודם לכן".
בנוסף נקבע כי פנתה לעו"ד ונתנה לו ייפוי כוח לפעול בעניין זה כבר בינואר 2020. בכל זאת התביעה הוגשה רק בחודש יוני !!
קורונה והשתכרות
בנוסף, טענה כי בשל מגיפת הקורונה נבצר ממנה להגיש את התביעה במועד.
גם טענה זו נהדפת בקלילות ע"י ביה"ד שכן עד המועד האחרון להגשת התביעה 17/2/2020 – מגיפת הקורונה כלל לא התחילה.
כמו כן קובע ביה"ד, כי לו רק בשל השתכרותה במועדים הרלוונטיים, כלל לא קמה לה הזכאות לדמי תאונה.
בסיכום: נקבע כי לא הומצא נימוק מספק לאחור בהגשת התביעה במשך 4 חודשים מעבר למועד הקבוע בחוק, מה גם שהשתכרה באותה תקופה וכלל לא קמה לה הזכאות לדמי התאונה.
התביעה נדחתה.
בשולי הדברים
אנו מוצאים לנכון להעיר, כי הגיע הזמן שרשויות המדינה, ו/או בתי הדין יחסמו בדרך של הטלת סנקציות כספיות – הגשת תביעות "סתמיות וטורדניות", שצורכות כספי ציבור ניכרים, במשכורות הלשכה המשפטית של המוסד לביטוח לאומי, ובצריכת משאבי זמן יקרים מפז של בתי הדין, שטורחים ודנים בכל טענה ומסמך, כשברור על פניו כי אין לתביעה כל מקום וסיכוי.
לפרטים נוספים ניתן לפנות למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.
