ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 42025-11-19) דחה ביום 10 במאי 2020 את תביעתה של אלוירה אוגאי (להלן: המבוטחת) וקבע כי לא תוכל להיות זכאית לגמלת אזרח ותיק מיוחדת טרם יחלפו 24 חודשים מיום שהפכה לתושבת, לפי ההגדרות בעניין זה, בחוק הביטוח הלאומי.

רקע חוקי

• עפ"י חוק הביטוח הלאומי – לא יראו כתושב ישראל לעניין החוק, בין השאר מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 ו-ב/2 (אשרת עבודה, אשרת תייר) לפי תקנה 5 בתקנות הכניסה לישראל.

• בהתאם להסכם שכרתה הממשלה עם הסוכנות היהודית, מגיעה גמלת זקנה מיוחדת לתושבי ישראל שעלו בהתאם לחוק השבות, ואשר אינם זכאים לקצבת אזרח ותיק (זקנה) לפי הכללים הרגילים.

• בשנת 1980 נחתם הסכם דומה עם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), כך שגם תושבי ישראל לפי חוק הכניסה לישראל, שחוק השבות אינו חל עליהם, יהיו זכאים לגמלת אזרח ותיק מיוחדת.

בסעיף 2 להסכם נקבע כי "גמלת זקנה מיוחדת… תינתן לתושב ישראל שחוק השבות לא חל עליו, הוא תושב ישראל 24 חודשים רצופים לפחות, והוא אחד מאלה:

גבר, או אישה לא נשואה, או אישה שחיה בנפרד מבעלה, שאינם מבוטחים בביטוח אזרח ותיק בשל הגיל שבו נעשו תושב ישראל לראשונה…"

עיקרי העובדות

• המבוטחת ילידת 2/11/1941, גרושה עם בן ובת והיא אינה יהודייה.

•  בתה שאינה יהודייה נשואה ליהודי, עלתה ארצה מכוח חוק השבות.

• משנת 2004 שוהה התובעת עם בתה ומשפחתה בארץ, למעט ביקורי "מולדת" שוליים.

• למבוטחת היו אשרות ביקור מסוג ב/1 וב/2.  ביום 29/7/2019 קיבלה המבוטחת מעמד של תושב ארעי מסוג א/5 ממשרד הפנים. פחות מחודש לאחר מכן הגישה למל"ל תביעה לגמלת אזרח ותיק מיוחדת.

• המל"ל דחה תביעתה בטענה כי טרם חלפו 24 חודשים מיום שהפכה לתושבת ישראל לפי הקבוע בחוק בעניין זה.

טענות המבוטחת ופסיקת בית הדין

טענות המבוטחת:

• הוראות ההסכם מ-1980 מפלים בין תושבי המדינה היהודית והתושבים הלא יהודים. האפליה פסולה. העניין הועלה כסוגיה למחשבה בהלכת אלימזדנוב.

• במועד בו קיבלה אשרת תושב ארעי א/5 כבר הייתה תושבת ישראל הרבה מעל 24 חודשים, בהתאם למבחני התושבות שנקבעו בפסיקה.

החלטת ביה"ד

מבחן התושבות

סעיף 2א(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי קובע במפורש כי "לא יראו כתושב ישראל מי ששוהה בישראל מכוח אשרות ורישיון שניתנו לפי חוק הכניסה לישראל. במילים אחרות – חוק הביטוח הלאומי הוציא מתחולתו באופן מפורש מי שיושב בארץ מכוח סוגי אשרות מסוימים שניתנו לו לפי חוק הכניסה לישראל. גם אם אדם מסוים התגורר בישראל בתקופה מסוימת, וקיים את מבחני "מרכז החיים", אך לא שהה בישראל באשרה מהסוג הקבוע בסעיף 2א(ב)(3) לחוק, הוא לא יהא זכאי.

בהתאם לכך, שאלת התושבות לעניין "מרכז החיים" נבחנת לגבי מי שעבר את המשוכה הראשונה הזו, כלומר – הוא אזרח או תושב שלא הוחרג בסעיף 2א(ב)(3) הנ"ל".

במילים פשוטות: מי שמתגורר בישראל שלא לפי אשרות שהיה (כגון מי שנולד בישראל והוא אזרח ישראל) – עדיין צריך לעמוד במבחני הפסיקה בעניין מרכז החיים ו"התושבות".

מי שנמצא בישראל מכוח אשרה מסוימת כדלעיל, מבחני התושבות ומרכז החיים כלל אינם רלוונטיים לגביו.

בנוסף קובע ביה"ד כי טענת המבוטחת שיש לראות בתקופה שבה לא הייתה תושבת, כתקופה שבה יש לבחון אם מתקיימים מבחני "מרכז החיים" – אינה מתיישבת עם לשון ההסכם מ- 1980.

עניין האפליה

"ההבחנה בין מי שזכה לקבל מעמד במדינת ישראל מכוח חוק השבות לבין מי שזכה לקבל מעמד בה מכוח חוק הכניסה לישראל היא הבחנה היורדת לשורשיה ההיסטוריים, הערכיים והלאומיים של מדינת ישראל, כמו גם לשאלת קיומה של מדינת לאום…"

השאלה אינה אם האבחנה מותרת, אלא האם תקופת 24 חודשי המתנה היא סבירה, והאם במקרה דנן ראוי לחרוג מהכלל.

מאחר והמל"ל הציג לביה"ד כי עניין 24 חודשי המתנה רלוונטי בחיקוקים נוספים כמו בעניין חוק הבטחת הכנסה, ומכיוון שביה"ד קיבל את הרציונל שהוסבר לו בקביעת 24 החודשים בהסכם 1980: "למנוע מצב שבו אנשים מבקשים להגיע לארץ רק לשם קבלת הגמלה וכן להבטיח וודאות בקשר לכך שהמבקש רואה את מרכז חייו בישראל", קובע ביה"ד כי המידתיות מספקת ואינה נפסלת.

ביה"ד מקבל גם את סירובו של המל"ל לראות במקרה כחריג, ומאשר כי ההוראה החוקית לעיל בדבר אי מעמד תושב למי שטרם קיבל אשרה א/5 היא הוראה ברורה ולא ניתן לסטות ממנה.

התביעה נדחתה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.