להלן יושווה מצב בו יחיד מעונין במשיכת כספים מחברה רווחית שבשליטתו, על מנת להשקיעם בתשואות דלות מס. לצורך העניין נניח מצב בו חברה משפחתית (להלן: "המלווה"), אשר נתנה הלוואה ללא ריבית והצמדה לחברה קשורה (להלן: "המקבלת"), אשר אף היא הינה חברה משפחתית, שאינה בעלת שליטה במלווה ואינה מיישמת את הוראות חוק התיאומים בשל אינפלציה. במצב כאמור לא יקומו בהקשרה של ההלוואה האמורה הוראות סעיף 3(ט) לפקודה, אלא הוראות סעיף 3(י) אם בכלל, זאת אף אם מקורם של הכספים טרום היות החברה המלווה חברה משפחתית.

הוראות סעיף 3(י) קובעות כי על הריבית הרעיונית יוטל מס בשיעור קבוע של 40% בידי המלווה.

מכאן שהכנסתה החייבת הרעיונית של החברה המשפחתית המלווה, המיוחסת לנישום המייצג, תהא חייבת במס בשיעור של 40% במקום שיעור המס החל על היחיד – שיעור המס השולי. כמו כן לא תהא הכנסה זו חייבת בדמי ביטוח לאומי, (במידה והינה בבסיס המס לעניין הביטוח הלאומי), שכן לא חולקה בפועל לנישום.

משיכת יתרות החובה בין שתי חברות משפחתיות שאינן בעלות מניות האחת ברעותה, כך שנטל המס הכולל עד רמת הנישום המייצג הינו 40%, עדיפה על פני יתרת חובה של בעל מניות היחיד.

את האמור לעיל יש לסייג בבחינת סעיף 86 לפקודת מס הכנסה בעניינו של כל מקרה ומקרה (ראה לעניין זה פס"ד גרינברג בבהמ"ש העליון).

מובן כי הפסקת היותה של החברה המלווה חברה משפחתית תשית את המס כולו (40%) על החברה במקום על הנישום המייצג.