ביום 24.8.2015 התפרסם פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין לוקסמבורג (להלן – "החברה") (ע"א 1381/13).
החברה ערערה על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי (ראה מבזק מס מספר 479) שקבע כי יש לקבל את עמדת פקיד השומה לעניין מועד ביטול ההפרשה שביצעה החברה במכירת נכסיה. להלן תמצית השתלשלות העניינים:
החברה התקשרה בשנת 1998 עם חברת דאו למכירת זכויות ונכסים לחברה חדשה שתהיה בבעלותן המשותפת וזאת בתמורה של כ – 24 מיליון דולר ארה"ב (להלן – "הסכם המכירה"). התמורה פוצלה למכונות, ידע ומוניטין. בהתאם להסכם המכירה התחייבה החברה לבצע השקעות נוספות לצורך השלמת בניית המפעל.
לאור הצורך בוודאות לעסקת רווח ההון פנתה וקיבלה החברה פרה – רולינג מרשות המיסים בו אושר פיצול התמורה כאמור, וכן נקבע כי דוח רווח הון הסופי יקבע לאחר השלמת המפעל. כפועל יוצא דווחה החברה על התמורות שנתקבלו בפועל, בניכוי הפרשה להשלמת בניית המפעל על ידה, שנאמדה בכ – 15 מליוני ₪.
בשנת 2000 עקב מצב השוק, הפרויקט לא צלח, הוקפאה פעילות המפעל והעובדים פוטרו. השלמת הבניה לא בוצעה.
בשנת 2003 לאחר משא ומתן, נעשה בין הצדדים הסכם פשרה (להלן – "הסכם הפשרה"), בו רכשה החברה את מניותיה של דאו בחברה החדשה, כאשר בפרוט סכום התמורה פורט בין היתר כי סך של 3 מיליוני דולר הינם בגין אי עמידתה של החברה בהתחייבותה המקורית להשלמת בניית המפעל. לאחר הסכם הפשרה הגישה החברה עדכון לדוח רווח ההון של שנת 1998 כאמור ובו מחד אי השלמת התחייבותה לבניית המפעל, ומאידך עמידתה בתשלום של 3 מליון דולר בגין כך.
נתייחס להלן רק לטענות פקיד השומה שזכו להתמודדות ממשית ע"י ביהמ"ש ולא נדחו "על הסף": פקיד השומה חלק על עמדתה של החברה וקבע כי כבר בשנת 2000 לאור הפסקת הפעילות ופיטורי העובדים הובהר בוודאות כי אין יותר מקום להשלמת בניית המפעל ולאור זאת ההפרשה בטלה ויש לעדכן את רווח ההון. לטענתו, הסכם הפשרה אינו יכול להשפיע על עסקת רווח ההון של שנת 1998, ועלויות בהן עמדה החברה בהסכם הפשרה, ישמשו אותה לקיזוז מהכנסות הוניות אחרות בעתיד.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה בעניין ביטול ההפרשה ומועדה, וזאת בין השאר בהסתמך על הלכת תל רונן, תוך שהוא מבצע אבחנה בין עסקת מכר הרכוש לחברה החדשה לבין עסקת הפשרה בין החברה לדאו, מה גם שלא הוכחה מהות תשלום 3 מיליוני הדולר האמורים.
ביהמ"ש העליון הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי:
אמנם ביהמ"ש מעיר בתמיהה ואומר כי בעסקת רכישת מניות החברה החדשה מדאו לא היה לכאורה מקום לפרט את רכיבי התמורה, שהרי נרכשו מניות, ואולם כל עוד לא נטען ע"י פקיד השומה כי הפיצוי בהסכם הפשרה הינו מלאכותי, קובע ביהמ"ש כי יש לקבל את הניתוח הכמותי בו.
אף כי הסדר הפרה – רולינג מקבל משקל בפסק, נראה כי השורה האחרונה בפסק היא גם ההנמקה האמיתית והעיקרית: "באספקלריה של גביית מס אמת הכף נוטה לעמדתה של המערערת".
ביהמ"ש מכיר למעשה בעובדה כי קביעת מועד ביטול ההפרשה בשנת 2000 והפרדה בין שני ההסכמים מהווה "נפקות כספית של ממש!" קביעת מועד ביטול ההפרשה בשנת 2000 תיצור לחברה רווח הון בשנת 2000, ומנגד הפסד הון בשנת 2003 בגין הסכם הפשרה אותו לא תוכל לנכות כנגד רווח ההון המוקדם יותר. לאור זאת ובהתקיים הנסיבות העובדתיות ביהמ"ש קובע כי הסכם הפשרה שנחתם בשנת 2003 מהווה הסכם היפרדות הנובע מההסכם המכירה ולכן יש לראות בשנת 2003 כמועד ביטול ההפרשה ולראות בסכום הפיצוי שנקבע ב- 2003 כהתחייבותה של החברה בעסקת 1998, ולאפשר לנכות אותו מרווח ההון מעסקת המכירה.
לדעתנו ניתן לראות בין שורותיו של הפסק היבט רחב יותר מאשר הנסיבות הספציפיות נשוא הפסק, כך שיותר ויותר מתקבעת העמדה המשפטית על פיה המס יגבה רק על רווח כלכלי אמיתי וסופי בלבד. הלכה זו מצוייה לדעתנו ברצף תפיסתי להלכת הירשזון (ראה מבזק מס מס' 583 אשר איפשרה "קיזוז הפסדים לאחור") לעיתים תוך "סטיה" מעמדות מיסויות קודמות, העלולות לגרום להטלת מס על רווח שאינו אמיתי.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.
