סעיף 93 לפקודה, כנוסחו לאחר הרפורמה סתם את הגולל על המחלוקת שניטשה בין נציבות מס הכנסה לציבור הנישומים, בדבר קביעת גובה "התמורה" המשולמת לבעל מניות בחברה, תמורת מניותיו בה, בעת פירוק החברה.
לגישת הנציבות, התמורה תיקבע לפי שוויים ההוגן של הנכסים המועברים לבעלי המניות ברוטו, ואילו הגישה השניה גרסה שהתמורה הינה יתרת "המזומן" שנותרה בחברה לאחר תשלומי המס החל במכירתם של הנכסים, כלומר התזרים הפיזי נטו המועבר לבעלי המניות.
בתיקון 132 נקבע במפורש בסעיף 93 כי "הנכסים שקיבל – לרבות המס ששילם חבר בני האדם ושהובא בחשבון כזיכוי אצל אותו חבר…", כך שעמדת הנציבות קיבלה תוקף במסגרת החקיקה.
בימים אלו התקבלה פסיקת ביהמ"ש המחוזי (פס"ד מנו עמ"ה 138/00), אשר דנה בשאלה, בין היתר, מהי הגישה הנכונה בה יש לנקוט בקביעת גובה התמורה – גישת הברוטו או גישת הנטו בפירוק שמועדו ערב הרפורמה.
למרות עמדת בית המשפט שגישת הברוטו הינה הגישה העדיפה מבחינה כלכלית / מיסויית, וכי גישת הנטו מעניקה לבעל המניות הטבת מס בלתי ראויה, מקבל בית המשפט את עמדת הנישום, כי יש להעדיף את גישת הנטו מן הטעם שתכלית החקיקה איננה תואמת את לשון הפקודה – הלשון משתמשת במונח "הנכסים שקיבל" קרי- התמורה ממכירת נכסי החברה בניכוי המס החל. זהו התקבול. למרות ה"עיוות הכלכלי" אותו רואה בית המשפט ביישום גישת הנטו, הוא מעדיף פרשנות דווקנית במיוחד לאור העובדה שהמחוקק אף הוא ראה טעם לפגם בנוסח הקודם, ובחר לתקנו כאמור לעיל.
