ביום 7 במרס 2006 הותקנו תקנות מס הכנסה (קביעת יחידים שיראו אותם כתושבי ישראל וקביעת יחידים שלא יראו אותם כתושבי ישראל), התשס"ו – 2006 (להלן: "התקנות").

 התקנות בתוקף החל מיום 01.01.2006. תקנה 2 לתקנות קובעת לגבי יחידים מסוימים כי ייחשבו כתושבי ישראל גם אם אינם נחשבים כתושבי ישראל עפ"י המבחן המהותי (מרכז החיים) ועפ"י החזקות המספריות שבסעיף (183 ימים בשנת המס או 425 ימים ב– 3 שנות מס).

 התקנה קובעת תושבות, כאמור, לגבי עובדי מדינה שנשלחו לחו"ל וזאת במידה ויחסי עובד מעביד החלו כאשר אותו יחיד היה תושב ישראל. לגבי עובד באחד מהמוסדות המפורטים בסעיף (רשות מקומית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת, חברה ממשלתית ותאגיד שהוקם על פי חוק), תנאי נוסף הוא כי לא חלפו חמש שנים מיום תחילת העבודה אצל אותו מעביד בחו"ל. כל זאת כל עוד לא הוכח אחרת לפקיד השומה.

נציין כי לא ברור כיצד ניתן "להוכיח אחרת", הרי מדובר ביחיד שמרכז חייו בחו"ל והוא שוהה רוב זמנו בחו"ל. לדעתנו ניתן לשכנע את פקיד השומה "אחרת" במידה ויוכח כי אותו יחיד ביצע מאמצים אמיתיים לנתק כליל את תושבותו הישראלית. כך למשל מכירת הבית בישראל, חיסול משכנתאות והלוואות, סגירת חשבונות בנק בישראל לרבות תכניות חסכון וכו'. במקביל על היחיד להוכיח את הקשר האמיץ לאותה מדינה זרה שבה הוא שוהה.

 יובהר כי למרות התקנה האמורה, במידה והיחיד נחשב כתושב חוץ על פי אמנה למניעת כפל מס, תיסוג התקנה מפני האמנה והיחיד ייחשב כתושב חוץ.

 במבזק המס הבא נדון בסעיף 3 לתקנות – הדן ביחיד שנחשב לתושב ישראל אולם התקנות יראו בו כתושב חוץ.