ביום 15.8.2023 ניתן פסק דין בנושא מענקי קורונה בעניין פרינטופ סחר בע"מ ("החברה") נ' רשות המיסים (עמ"נ 50021-08-22), ועל פיו זכתה החברה בתוספת מענקים משמעותית. משרדנו בשיתוף עם עמיתנו עו"ד אמנון סמרה, ליווה את החברה החל משלב ההשגה, דרך הייצוג בערר ועד לפסק דין של ביהמ"ש המחוזי.

החברה עוסקת במכירה ושיווק של מוצרי פרסום ומתנות לחברות וועדים ובין לקוחותיה העיקריים, משרד הבטחון. בחברה מועסקים כ- 20 עובדים, בין היתר בעלת השליטה כמנכ"לית החברה ובניה כ- סמנכ"לים, ומרבית העובדים  עובדי יצור ומכירות. בתקופה מאי 2020 ועד יוני 2021 החברה חוותה ירידה במחזורים בשיעור שבין 63% ועד 74%. החברה הגישה בקשות למענקי השתתפות בהוצאות קבועות בהתאם לנוסחה בפרק ו' לחוק התוכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה) (להלן – "החוק") לשבע תקופות זכאות.

רשות המיסים ביקשה להגביל את סכומי המענקים לסכום ההוצאות הקבועות וזאת לאחר שטענה,  כי המענקים, בהתאם לנוסחה שבחוק, עולים משמעותית על סך הוצאותיה הקבועות בתקופות הזכאות. בהוצאות אלו לטענתה כי אין לכלול את הוצאות השכר, כלל. טענתה העיקרית של רשות המיסים הייתה כי הוצאות שכר אינן באות בגדר "הוצאות קבועות", זאת בהתאם לדברי ההסבר לחוק הקובעים "רכישות  מספקים ותשלומי שכר" כדוגמה להוצאות משתנות.

ועדת הערר שדנה בערר החברה קבעה בפסק דין שניתן ביולי 2022 (ערר 1008-22 ונוספים) כי יש לחלק את שכר העובדים ל- 2 קבוצות: האחת כוללת את המנכ"לית ו- 2 הסמנכ"לים (בעלת החברה ושני בניה) והשנייה כוללת את המזכירה, הנהלת החשבונות, גרפיקאית, נהג ומחסנאים.

ועדת הערר קבעה כי נחה דעתה כי העסקת הסמנכ"לים נחוצה לצורך הישרדות העסק ו"שמירה על הקיים" וכי גם המשך פעילותה של המזכירה היה נחוץ לפעילות הסמנכ"לים, ולפיכך פסקה כי יש בהוצאות שכרם של אלו בלבד, כהוצאה קבועה (בנוסף להוצאות שכירות וכיו"ב לגביהם לא הייתה מחלוקת). בעניין שכרה של המנכ"לית, קבעה ועדת הערר כי לא הובהרה נחיצות המשך פעילותה.

מעבר לכך, קבעה ועדת הערר כי "…על רקע הזיקה שבין הסמנכ"לים לבין מנהל החברה, סברנו כי בנסיבות המקרה ישנה הצדקה לכפול את הוצאות השכר במקדם ירידת המחזורים בכל אחת מתקופות הזכאות", כיון שלעמדתה "חלק מהוצאות השכר של הסמנכ"לים גולמו בהכנסות העוררת". לכן קבעה, כי אין לשלם לעוררת מענקים בגין אותו חלק בהוצאות השכר, שכביכול ייצר הכנסות.

על החלטת הוועדה, ערערה החברה לביהמ"ש המחוזי, בשבתו כביהמ"ש לעניינים מנהליים. ביהמ"ש קיבל את ערעור החברה בחלקו וקבע:

• לרשות המיסים הסמכות להתחשב בגובה ההוצאות הקבועות, מקום בו קיים פער משמעותי בין המענק המבוקש המחושב על פי הנוסחה לבין ההוצאות הקבועות של העסק.

יש להדגיש כי ביהמ"ש מסייג קביעה זו למקרים בהם קיים פער משמעותי בין סכום ההוצאות הקבועות לסכום המענק המחושב ע"פ הנוסחה.

• לעמדת ביהמ"ש "אין פסול בכך שהמשיבה, ובעקבות כך הוועדה, בחנו את הוצאותיה הקבועות של המערערת, ומשעה שמצאו כי קיים פער משמעותי בין הוצאות אלו לבין סכום המענק המבוקש, סברו שיש להגבילו לגובה אותן הוצאות קבועות".

• בנוגע לשאלה מה נכלל בהוצאות הקבועות קובע ביהמ"ש כי יש מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר:

נקודת המוצא הינה כי העוסק זכאי למענקים בהתאם לנוסחה שבחוק! לעמדת ביהמ"ש כך הדבר לא רק בהקשר להוכחת הקשר הסיבתי, אלא גם במקרה שבו רשות המיסים מבקשת להגביל המענקים לסכום ההוצאות הקבועות, ומקל וחומר כאשר רשות המיסים מאחרת איחורים משמעותיים במתן החלטות, שאז מוטל עליה נטל מוגבר, מבלי שחזקת התקינות המנהלית תעמוד לימינה, כנקבע בהלכת פודולסקי.

• ביהמ"ש אינו מקבל את ההבחנה שעשתה ועדת הערר בין שכר המנכ"לית לשכר הסמנכ"לים, וקבע כי לא הוכח כל הבדל בנחיצות בין העסקת הסמנכ"לים, שהוכחה נחיצותם להנחת דעתה של ועדת הערר, למנכ"לית העומדת בראש החברה ומתווה הן את פעילות הסמנכ"לים, הן את פעילות יתר העובדים, שלא הוצאו לחל"ת.

• לשאלה האם הוצאות שכר מהוות הוצאות קבועות, קובע ביהמ"ש: "איני סבור כי הוצאות שכר תחשבנה כהוצאות קבועות רק במקרים חריגים וקיצוניים, כדי מצב שבו מדובר בשכרו של מנהל עסק שסגר את שעריו והמטפל ב"כיבוי שריפות" בלבד".

ביהמ"ש מציין כי המחוקק התייחס לכך שעקב הירידה בפעילות יקטן כוח העבודה, ונתן לכך ביטוי בנוסחה ב"סכום השכר הנחסך" בשל עובדים שהוצאו לחל"ת.

העולה מכך, ששכר העובדים שנותרו, ובעיקר הבכירים, הינם עובדים חיוניים ולכן המסקנה המתבקשת הינה שהוצאות השכר שלהם הינן הוצאה קבועה. בכל מקרה קובע ביהמ"ש כי יש לבחון כל מקרה לגופו.

• ביהמ"ש מבטל את קביעת ועדת הערר שהחליטה כי הוצאות השכר יוכפלו במקדם הירידה במחזורי הפעילות וקובע כי מקום בו נקבע כי מדובר בהוצאה קבועה, אין כל מקום לערוך בה התאמות כאלה ואחרות, ויש לקבלה במלואה. לעמדת ביהמ"ש קביעת ועדת הערר כי גם הוצאה שנקבעה כהוצאה קבועה יש להגביל לשיעור הירידה במחזורים, יש בה משום התערבות יתר. יש להניח כי גם ההוצאות הקבועות "המובהקות" משמשות לשם הפקת הכנסה, ולמרות זאת יש מקום לתת את מלוא המענק בגינן. עוד מציין ביהמ"ש את המגבלות בתוך נוסחת המענקים של שני המקדמים שמטרתם הגבלת סכום המענקים לסכום ההוצאות הקבועות (עד 15% מהמחזור").

לעמדתנו, מן הראוי הוא כי  קביעת ביהמ"ש, שלמנהל הסמכות לבחון את גובה ההוצאות הקבועות בעסק ולהגביל את סכום המענק לסכום זה, תיושם גם במקרים בהם ההוצאות הקבועות גבוהות משמעותית מסכומי המענקים המחושבים ע"פ הנוסחה, קל וחומר כשביהמ"ש מצדיק את קביעת מקדם ההשתתפות בהוצאות הקבועות לפי ההוצאות הקבועות.

בהתייחס לכך שגם הוצאות שכר, בעיקר של הבכירים שאינם "עובד ייצור", מהוות הוצאות קבועות, פסיקת ביהמ"ש עשויה להיות לעזר לאותם עוסקים שטרם התקבלו החלטות סופיות בעניינם, לצערנו, הם לא רבים, ככל הנראה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) בועז כהן, ממשרדנו.