ביה"ד האזורי (ב"ל 25290-02-21) קיבל ביום 28/5/2023 את תביעתם של דוד ואהובה בנדלי (להלן: המבוטחים) בדבר חלוקת הכנסות מדמי שכירות של נכס בית (שאינו למגורים) בין בני הזוג אחורנית בשנת 2019, רטרואקטיבית משנת 2013 ואילך, בניגוד לעמדת הביטוח הלאומי (להלן: ב"ל) שמאפשרת חלוקת הכנסות אחורנית כאמור, לשנה השוטפת ולשנתיים שקדמו לה, ותו לא.

רקע חוקי ונהלים

1. דמי שכירות למגורים בישראל (שאינם מגיעים כדי עסק) פטורים מדמי ביטוח לאומי ומדמי ביטוח בריאות (להלן: דמי ביטוח) ללא הגבלת סכומים (חוזר ביטוח 1314 מיום 26.10.2004 וחוזר ביטוח 1368 מיום 13.5.2008).

2. דמי שכירות לעסקים (שאינם עסק) חייבים בדמי ביטוח כהכנסה שאינה מעבודה עד גיל הפרישה, בשיעור של עד 12% "עקרת בית" נשואה למבוטח, פטורה מחבות כאמור על כל הכנסה שאינה מעבודה.

3. דמי שכירות (שאינם מגיעים כדי עסק) מחו"ל, לפי הלכת אולך, פטורים אף הם מדמי ביטוח (ראה מבזק מס מס' 907). הביטוח הלאומי טרם פרסם את עמדתו בקשר לפסק הדין ומקפיא חובות של דמי ביטוח.

4. על פי חוזר הב"ל משנת 2004, אשר הורחב בשנת 2006 בשנה נוספת רטרואקטיבית – הב"ל מאפשר חלוקת הכנסות שאינן מעבודה, הרשומות על שם בן זוג אחד, באופן שווה בין בני זוג, אחורנית – לשנה השוטפת בה הוגשה הבקשה לחלוקה, וכן לשנתיים שקדמו לה.

תמצית עובדתית

• למבוטח נכס בית שאינו למגורים, הרשום על שמו, ובגינו חויב בדמי ביטוח מדי שנה ובגינו שולמו דמי ביטוח.

• בשנת 2019 הגיש בקשה לפצל את ההכנסות הללו בינו לבין אשתו שהיא עקרת בית, אחורנית משנת 2018. כך נעשה.

• בהמשך הגיש בקשה מתוקנת וביקש פיצול כאמור החל משנת 2013. הב"ל נענה לתוספת פיצול של שנה אחת נוספת בלבד, שנת 2017. זאת על פי החוזר האמור לעיל.

עיקר טיעוני הצדדים

המבוטחים

• הב"ל גובה דמי ביטוח בגין 7 שנים למפרע, ולכן יש לאפשר בקשת חלוקת הכנסות כאמור, עד 7 שנים אחורנית.

• ס' 362(א) לחוק, הדן בהחזר תשלומים ששולמו ביתר לב"ל, אינו קובע מגבלת שנים.

• משום שהשגות המבוטח על קביעות ועמדות הב"ל אשר נשלחו אליו, נעשו בחלוף יותר משנה מיום שקיבל אותן, הרי שחלה התיישנות, ולא ניתן לו להשיג או לערור עליהן יותר.

• הב"ל פעל לפי הוראות חוזר הב"ל (כמתואר לעיל).

• יש פסיקות התומכות בעמדת הב"ל.

• הנכס רשום ע"ש המבוטח (הבעל), ולאורך שנים הצהיר כי הכנסה זו שייכת לו.

דיון והחלטה

• המקור לשלילת בקשת המבוטחים הינו הנחיות אגף הביטוח והבריאות כפי שנקבעו בחוזר הב"ל. על החוזר, הינה ללא אסמכתא כלשהי בחוק.

• לא הובאה כל פסיקה תומכת לעמדת הב"ל.

• בקשת פריסת הכנסות אינה בגדר תביעה, ומשום כך הוראות השיהוי – התיישנות, של שנה אחת, אינן חלות עליה כלל.

• בשונה מטענת הב"ל, בדוחות המבוטח לפקיד השומה שנה בשנה, נמצא כי הכנסות אלו נכתבו תחת השדה של הכנסות שני בני הזוג. משכך רואה ביה"ד את בקשת הפריסה מהב"ל, כדיווח שדווח כבר בזמן אמת לרשות מס אחרת כהכנסה השייכת לשני הזוג, וניתן להיסמך עליה.

בסופו של דבר נפסק, כי בקשת המבוטחים לחלוקת ההכנסות ביניהם החל משנת 2013- נתקבלה.

הערת אגב

משביה"ד לעבודה אינו בקיא די הצורך בפקודת מס הכנסה, היה נראה לו כי ציון הכנסות השכירות בדוחות בני הזוג לפקיד השומה תחת הכותרת "הכנסות שני בני הזוג", משמעו כי פקיד השומה יצרף ויישום מחצית ההכנסות הללו לכל אחד מבני הזוג.

ולא היא:  הציון "הכנסות שני בני הזוג", בדוח השנתי לפקיד השומה בא לומר כי מדובר בהכנסות בחישוב מאוחד והללו יצורפו במלואן לבין הזוג שהכנסתו מיגיעה אישית, גבוהה יותר (גם אם הנכס, מקור ההכנסה, רשום על שם בן הזוג השני).

זאת במאובחן מן הציון: הכנסות שכירות שמקורן בירושה או משנה לפני הנישואין – שאז פקיד השומה מחויב לאפשר חיובן של הכנסות אלו בידי אחד מבני הזוג שהכנסות אלו שייכות דווקא לו.

בכל מקרה אין ציון כזה או אחר בדוח השנתי מאפשר חלוקה של אותן הכנסות בין שני בני הזוג. ולשם חלוקת הכנסות נדרש לרשום במפורש מחצית הכנסה מסוימת בטור הרלוונטי של כל אחד מבני הזוג, ככל שפיצול הכנסות אלו אפשרי בכלל לפי הוראות הפקודה והפסיקה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח- גלרט, למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.