ביה"ד הארצי (עב"ל 69075-11-22) קיבל ביום 27/3/2023 את ערעור הביטוח הלאומי (להלן: הב"ל) על פס"ד של ביה"ד האזורי אשר קיבל את תביעתה של עירית גלנטה (להלן: המבוטחת) לתשלום קצבת נכות כללית, אף שהתביעה הוגשה לאחר שעברה את גיל הפרישה הקבוע בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), משום שהוגשה לפני "גיל פרישה חובה".

ביה"ד הארצי קבע כי אין להרחיב את המונח "גיל פרישה" בחוק כך שיושווה  לגיל פרישה חובה לפי סעיף 4 לחוק גיל פרישה.

עיקרי החוק

• סעיף 195 לחוק קובע כי ביטוח נכות רלוונטי לגבי "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל פרישה". גיל פרישה לפי סעיף זה ולפי מדרג תאריכי לידה, הוא 62, לגבי המבוטחת דנן.

• סעיף 4 לחוק גיל פרישה, תשס"ד – 2004 קובע את גיל פרישה חובה מעבודה, הן לנשים והן לגברים – גיל 67.

תמצית עובדתית

• המבוטחת הגישה תביעה לקבלת נכות כללית בהיותה כמעט בת 66.

• המבוטחת הייתה במעמד של עובדת עצמאית, ובעת הגשת התביעה המשיכה לעבוד ולא פרשה לגמלאות.

• הב"ל דחה את תביעתה משום שהוגשה לאחר שעברה את גיל פרישה לפי סעיף 195.

• המבוטחת השיגה על החלטת הב"ל לדחות תביעתה לאור "הפרשנות התכליתית" שהציעה להעניק למונח "גיל פרישה" בסעיף 195. פרשנות, לפיה יש להשוות בין מונח זה ובין המונח "גיל פרישה חובה", כאמור בסעיף 4 לחוק גיל פרישה הקובע את גיל הפרישה חובה לגברים ונשים בגיל 67.

• לטענת המבוטחת, מתן פרשנות אחרת "מייצר אפליה והבדלה על בסיס מגדרי ופוגע בזכויות וברשת הביטחון של העובדת". הפסקת הכיסוי הביטוחי של נכות כללית לגביה בגיל 62, מפלה אותה לרעה על פני גברים.

• ביה"ד האזורי הזדהה עם טענות המבוטחת, למתן פרשנות מרחיבה למונח "גיל פרישה" בסעיף 195, שכן היצמדות ללשון החוק מביאה הלכה למעשה להפליה בין גברים עובדים לנשים עובדות: עובדה זו מביאה לתוצאה אבסורדית, המעודדת נשים שלא להמשיך לעבוד ופועלת כנגד עקרון השוויון.

• הב"ל ערער לביה"ד הארצי על קבלת עמדת המבוטחת.

דיון והחלטה

• כלל הוא כי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (וכפי שנזכר בהלכת אינה דוקטור: "הפרשן כפרשן אינו רשאי ליתן ללשון הטקסט משמעות שהיא לא יכולה לשאת אותה…"

• ערעור המבוטחת על דחיית תביעתה לא היה תקיפת חוקיות סעיף 195, אלא ניסיון ליתן פרשנות מרחיבה ללשון סעיף זה. כיוון שכך פרשנות ביה"ד את החוק מוגבלת ללשונו הברורה ולמצער אינה יכולה לסתור אותו חזיתית.

• ביה"ד הארצי דן כבר בעבר בדיוק בסוגיה זו, בעניין זכאות לקצבת נכות כללית לעקרת בית, וכך קבע בהלכת כסאברי: "המחוקק בחר להגדיר את 'גיל הפרישה', במסגרת סעיף 1 לחוק, שלא לפי גיל הזכאות ה"מוחלט" לקצבת זקנה וגם לא לפי גיל 'פרישת חובה' הקבוע בסעיף 4 לחוק גיל הפרישה…

הטעמים לקביעה זו של 'גיל הפרישה' כמו גם ההבחנה המשמעותית שנוצרת כתוצאה מכך בין גברים ונשים… לא הוצגו בפנינו, אך אין חולק שאין הבחנה בהגדרה זו בין מבוטחות שהן 'עקרות בית' לבין מבוטחות אחרות".

משמעות הדברים כי גם עקרת בית ככל שאר המבוטחים – מבוטחת בביטוח נכות רק עד גיל הפרישה בהגדרתו בחוק הב"ל.

משכך ומכיוון שיש כבר תקדים בהלכת ביה"ד הארצי בעניין זה ממש, קובע ביה"ד הארצי במקרה דנן כי אין מנוס לפרש את המונח "גיל פרישה" בסעיף 195 לחוק לעניין נכות כללית, בהתאם להגדרת "גיל פרישה" שבחוק גיל פרישה ולא בהשוואה ל"גיל פרישה חובה", סעיף 4 לחוק זה.

ביה"ד שב וקורא למחוקק, בדומה לעניין כסאברי, לשקול תיקון החוק "באופן שיעמוד בקנה אחד עם חוקי היסוד, עם ערכי הליבה של השיטה המשפטית ועם תכליתו הסוציאלית של החוק".

ערעור הב"ל התקבל, ופס"ד של ביה"ד האזורי – בוטל.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.