ביום 4.10.2022 התקבל פס"ד בעניין חברת אחים אנטון (ע"מ 6804-02-21) להלן – החברה) בנושא חיוב במע"מ עסקאות עפ"י הוראות חוק מע"מ (להלן – החוק) בגין עבודות בנייה שבוצעו.

רקע

החברה שימשה כקבלן משנה של חברת נדים כאמל אשר זו האחרונה זכתה במכרז של חברת נתיבי ישראל לביצוע עבודות תשתית עבור אצטדיון עכו דרום, לרבות עבודות לשאיבת מי תהום באזור ביצוע עבודות התשתית, והכל עפ"י תנאי המכרז.

 למעשה, החברה ביצעה את מלוא עבודות התשתית עפ"י המכרז, תוך כך שכל התקבולים שקיבלה נדים כאמל מנתיבי ישראל, בניכוי 6.5% מהם שנותרו בידיה, יועברו וישולמו לחברה.

בעת ביצוע העבודות כאמור הסתבר לחברה כי עלות עבודות שאיבת מי התהום באזור ביצוע עבודות התשתית היו בהיקף עצום (יותר מ-9 מיליון ₪ כולל מע"מ, להלן- עלות עבודות השאיבה), ומעבר למה שהוצג במסמכי המכרז ע"י נתיבי ישראל, ולכן החברה נדרשה לרכוש ציוד שאיבה מיוחד ויקר מאוד ולבצע פעולות הנדסיות מורכבות בעלויות כספיות ניכרות ובלתי מתוכננות, והכל כדי להתמודד כראוי עם כמות מי התהום שהייתה קיימת בקרקע.

נתיבי ישראל סירבה לשלם את הסך האמור לחברה ו/או לחברת נדים כאמל (שבמהלך סכסוך זה נכנסה להקפאת הליכים), לפיכך החברה הגישה תביעה אזרחית נגד נתיבי ישראל בדרישה לשלם את עלות עבודות השאיבה.

החברה כאמור לא קיבלה את התמורה בגין עלות עבודות השאיבה ולא הוציאה חשבונית מס בשל כך, לכן מנהל מע"מ הוציא לחברה שומות מס עסקאות בסך של כ- 1.37 מיליון ₪ (במונחי קרן מס) בגין עלות עבודות השאיבה.

ביהמ"ש מצייר את גבולות השאלה המשפטית שעומדת לדיון וקובע: המחלוקת בין הצדדים נעוצה במתח שבין הוראות סעיף 7 לחוק (קרי האם עלות עבודות השאיבה כלולה במחיר העסקה בהסכם בין הצדדים) לבין הוראות סעיף 28 לחוק (הקובע את מועד אירוע המס ביחס לעבודות בנייה בעת השלמת הביצוע, וללא קשר למועד התשלום).

החברה טוענת בכתב התביעה הנזיקית שהגישה לביהמ"ש כי: "חברת נתיבי ישראל חייבת בתשלום עלות עבודות השאיבה בין אם בשל קיומו של קשר חוזי ישיר וחבות חוזית ישירה כלפיה ובין אם בשל היותה קבלנית משנה של חברת נדים כאמל, אשר מכוח הסכם קבלנות המשנה הוקנו לה זכויות לטעון טענות בשמה ובמקומה של נדים כאמל כלפי חברת נתיבי ישראל בקשר עם המכרז וכל הנוגע אליו". לפיכך, ביהמ"ש קובע כי החברה לא יכולה לטעון כעת (מול רשויות המס) שאין מדובר בתמורה מוסכמת, וכי עלות זו איננה חלק ממחיר העסקה. דהיינו, במצב דברים כאמור, החברה מנועה ומושתקת מלטעון כלפי מע"מ כי היא אינה חייבת במס עסקאות מושא הערעור.

ביהמ"ש מפנה גם לסעיף 7(2) לחוק וקובע שגם החזר הוצאות (כגון אותן הוצאות שאיבה בלתי מתוכננות שנתבעו, שהחברה אף טרחה לחשב ולהוסיף את סכום המע"מ בגינן) וכן פיצויים בגין הפקת הסכם (כי הרי ההסכם לא בוטל) – נחשבים כחלק ממחיר העסקה עפ"י החוק.

ביהמ"ש מתייחס לטענת החברה בהפנייתה לפרשת תל ציון (ע"ש 1089/02 – בעניין כספי סיוע שהיו אמורים להיות מועברים ממשרד הבינוי והשיכון למ.מ. מטה בנימין במטרה לסייע בהקמת מבני ציבור. שם נטען שאין לחייב במס עסקאות אלא כשתתקבל התמורה השנויה במחלוקת), וקובע כי גם אם נסיבות של המקרים היו זהות, דעתה של כב' השופטת במקרה דנן אינו כפי דעת כב' השופטת בפרשת תל ציון, כיוון : "סבורה אני כי כאשר העוסק טוען כי מגיעה לו תמורה מכוח הסכם שיש לו עם הנתבע, דוגמת טענת המערערת במקרה דנן – לא יכולה להישמע על ידו הטענה כי לצורך דיני המס הוא אינו זכאי לאותה תמורה או כי זכות זו מקורה אינו בהסכם. טענה זו, על פניה, מהווה ניצול לרעה של ההליך המשפטי ודי בכך כדי לדחותה".

בסופו של יום ביהמ"ש קובע כי עפ"י מדיניות משפטית ראויה, כאשר יש סכסוך בין קבלן למזמין העבודה (גם בגין תמורה נוספת מעבר לסכום הקבוע בחוזה ביניהם), הרי שככל והקבלן השלים את עבודות הבנייה ומסר אותם למזמין וההסכם לא בוטל, לא יהיה ניתן לטעון שחוב במחלוקת איננו חלק ממחיר העסקה, קל וחומר שהתביעה כללה את סכום מע"מ העסקאות.

במידה, ויתברר בעתיד כי הקבלן אינו זכאי לתמורה, הרי שעומדות בפניו כל האפשרויות החוקיות עפ"י חוק מע"מ, לרבות בקשה להחזר מס, בקשה לתיקון דו"ח או טענה בדבר חוב אבוד.

לעמדתנו, פסיקה זו הינה מרחיקת לכת מדי. ישום העולה ממנה עלול להשית חיוב במע"מ על כל סכום במחלוקת מסחרית בין קבלן ביצוע למזמין העבודה, גם אם סיכויי התביעה (לקבלת סכומים מעבר למה שנקבע בין הצדדים בחוזה) להתממש נמוכים.

לדעתנו, לאור העיקרון הטבוע בסעיף 7 רישא לחוק כי "מחירה של עסקה הוא התמורה שהוסכם עליה…" הרי שבמצב דברים זה, חייבים ליתן את הדעת לאופי המחלוקת ביחס להסכם המדובר, היקף הסכומים ונסיבות העניין על מנת להעריך את סיכויי התביעה להתקבל, אם בכלל.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.