ביום 1.5.2022 דחה ביהמ"ש העליון ערעורים הדדיים שהגישו הצדדים בעניין קירשבלום (עע"מ 624/20 ועע"מ 637/20) (להלן – התובע) שעניינם אישור בימ"ש המחוזי תביעה ייצוגית שהגיש התובע כנגד רשות המיסים, בשל כך שהיא מחייבת במס החזרי עודף מקדמות ביטוח לאומי ששילם נישום עצמאי למוסד ביטוח לאומי (להלן – הב"ל) בשנים קודמות, ולא עוד אלא שאף שערוך ההחזרים חויב במס.

נסביר בפשטות את הסוגייה בדוגמא הבאה:

בשנת 2018, שילם נישום עצמאי 50,000 ₪, כמקדמות דמי ביטוח לאומי לב"ל (לא כולל תשלום דמי ביטוח בריאות. להלן – דמי ביטוח) .

בדוח השנתי שהגיש הנישום לפקיד השומה לשנת 2018, הסתבר כי הכנסתו החייבת השנתית הייתה נמוכה יותר "מן הצפוי", כך שהסתבר ששילם דמי ביטוח ביתר בסך 10,000 ₪.

בשנת 2020 החזיר לו הב"ל את הסכום ששולם ביתר, כשהוא צמוד, בסך של 10,500 ₪.

(באישור השנתי ששלח הב"ל לפקיד השומה ולנישום הופיעו סכום מקדמות דמי הביטוח ששילם באופן שוטף בגין שנת 2020 בקיזוז החזר דמי הביטוח בגין שנת 2018, כאמור).

בהתאם להוראת סעיף 47א לפקודת מס הכנסה 52% מדמי הביטוח המשולמים בשנת מס מסוימת מותרים בניכוי כהוצאה, ובמקרה דנן הותר בניכוי בשנת 2018 סך של 26,000 ₪.

לפי עמדת רשות המיסים, וכך נהוג עד עתה, 52% מהחזרי עודף מקדמות דמי ביטוח נחשבים כהכנסה חייבת, מעיסוק הנישום כעצמאי בשנת ההחזר, ובשיעורי מס שולי כמובן.

תמצית טענות התובע בתביעה הייצוגית

• החזרי עודף מקדמות דמי הביטוח ששולמו בשנים קודמות אינם חייבים במס הכנסה.

• בהתאם להוראות סעיף 362(ה) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע: "תוספת ששולמה לפי סעיף זה לא תיחשב כהכנסה לעניין פקודת מס הכנסה". אי לכך הפרשי ההצמדה בסך 500 ₪ אינם חייבים במס כלל.

בשנת 2019, אישר ביהמ"ש המחוזי את התביעה כתובענה ייצוגית.

ביהמ"ש המחוזי קבע כדלקמן:

• אין בסעיף 47א כל עיגון לשוני למנגנון המיסוי בו נוקטת רשות המיסים. הסעיף קובע את אופן ניכוי תשלומי דמי הביטוח כהוצאה בשנה בה שולמו. אין עניינו במיסוי ההחזר.

• כבר בשנת 2017 קבע ביהמ"ש כי לא קיימת כל הוראת דין התומכת במנגנון "הקטנת הניכוי" בו נוקטת רשות המיסים וכי עליה לתקן את החוק, דבר שלא בוצע. רישום בחוברת "דע את זכויותיך" כי לנישום הזכות להגיש בקשה לתיקון דוח אינו מספק ולפיכך, רשות המיסים פועלת ללא סמכות.

• מטעמי נוחות ואי פגיעה בקופה הציבורית, נקבע פיצוי רק לחלק קטן מ"קבוצת הנפגעים", לגביהם הוכח שיש שוני לרעתם, בין שיעור המס בשנת ניכוי ההוצאה, לבין שיעור המס בשנת השבת החזר עודף דמי הביטוח. לגבי "קבוצת הרוב", לא נקבע פיצוי, כי אף שנקבע שנוהג רשות המיסים פסול, הרי שבפועל לא נפגעו כספית.

• גם בעניין התגמול שנתבע, נענה ביהמ"ש באופן חלקי מאוד, אך סוגיה זו, אינה נדרשת למאמר זה.

הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון:

רשות המיסים ערערה, על פסק המחוזי (תוך שהיא מקבלת את הדין לעניין מיסוי שיערוך ההחזר), כשהיא טוענת בין היתר, כי יש לפרש "שילם" שבסעיף 47א כ- "שילם בפועל", לאחר התחשבות בסכום שהוחזר לנישום.

התובע מצידו ערער על התגמול הנמוך בו זכה.

קביעת ביהמ"ש העליון בערעור

ביהמ"ש העליון סומך ידיו על פסיקת ביהמ"ש המחוזי, דוחה את כל הערעורים וקובע:

"בית המשפט המחוזי נתן דעתו מחד גיסא לכך שרשות המיסים פעלה בחוסר סמכות ויישמה מנגנון מיסוי שאינו מעוגן בלשון החוק, ומאידך גיסא לכך שמדובר בתביעת השבה כנגד רשות ציבורית ולפגיעה מסתברת בקופה הציבורית כתולדה מפסק דין שיורה על השבה מלאה. במכלול הדברים, בית המשפט מצא לנכון להורות על השבה חלקית, על דרך של צמצום הקבוצה המיוצגת, תוך שנתן דעתו לכך שלא כל חברי הקבוצה המקורית ניזוקו ממעשי הרשות ולא נגרם להם חסרון כיס. תוצאה זו היא מאוזנת ונכונה, ולא מצאנו מקום להתערב בה".

בשולי הדברים

• כל עוד לא תתוקן פקודת מס הכנסה, אין אפשרות לחייב במס החזרי עודף מקדמות דמי ביטוח ששולמו לב"ל בשנים קודמות. לא את קרן ההשבה וודאי לא את שערוכה.

• מאידך, ולהבנתנו, ביהמ"ש לא נתן כאן פטור ממס, אלא ככל שהתברר בעתיד כי שולמו מקדמות דמי ביטוח ביתר בשנת מקור מסוימת, וכי 52% סכום מקדמות זה, נוכה כהוצאה, הרי ככל שהסכום העודף הוחזר בשנים מאוחרות יותר – יש לתקן את הדוח לשנת המס המקורית, כך שהסכום שיותר בניכוי כהוצאה, יעמוד על סכום דמי הביטוח הנכונים, נטו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.