בשנים האחרונות שוק הרכב עבר ועודנו עובר שינוי אינטנסיבי – הביקוש לרכבים חשמליים והיברידיים הולך וגובר.
ברגיל כאשר עובד מתדלק רכבו והמעביד נושא בעלויות הדלק (דלקן, פזומט וכו'), אזי זקיפת השווי, נעשית במלוא הסכום הרלוונטי לסוג הרכב, המופיע בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), תשמ"ז-1987.
לעומת זאת, ברכב חשמלי, בו אין כלל צריכת דלק אלא הטענת חשמל בלבד – ברגיל, מחבר העובד את הרכב למתקן אשר במקרים רבים נמצא בביתו הפרטי.התוצאה היא כי בעלות חשמל נושא העובד במישור הפרטי, חלף עלות דלק אשר בה נושא המעביד. במקרים כאלו על דיני המס ליתן פתרון הולם וכלכלי.
סביר כי בשעה שיביא העובד את "חשבונית החשמל" מבית המגורים – יטען פקיד השומה בלהט, כי בהוצאה מעורבת עסקינן ואין מקום להתירה.
כמובן שדרך "הפחתת השווי" צריך שתעוגן לפי פרמטרים כלכליים הגיוניים ונכונים, אך ברי כי אין מקום לזקוף שווי מלא, הזהה למצב בו עובד לא משתתף כלל בעלויות, ורק המעביד הוא שנושא במלוא עלויות החזקת הרכב.
הפתרון הנכון לעניות דעתנו, הוא כי יש מקום להפחית את גובה זקיפת שווי הרכב, בסכום הוצאת החשמל המשולמת מכיסו של העובד.
באופן דומה, הרי ברור לדעתנו שהעיקרון יחול גם במצבים אחרים בהם עובד משתתף בצורה כזו או אחרת בעלויות הרכב או החזקת הרכב, לדוגמא:
עובד, שבהסכם העבודה שלו עם המעסיק, מחויב להשתתף, נניח ב- 1,000 ₪ לחודש בהוצאות הרכב, בהן נושא המעסיק.
חברות המעניקות לעובדיהן אופציה לשדרג את רכבו מדרגה שלישית לדרגה רביעית על חשבונו – מצב דברים זה אמור להוביל לדעתנו על אף שהעובד קיבל רכב מדרגה רביעית לזקיפת שווי רק לפי רכב מדרגה שלישית שכן את הפער מימן העובד מכיסו הפרטי.
חברות הקובעות כי כלל עלויות הדלק יחולו על העובד – והן רק מעמידות את הרכב והעלויות הנלוות – גם במצב דברים זה יש מקום להפחתת שווי הרכב, בהתאם.
באופן פחות חד משמעי נתאר מצב בו, חברות הקובעות מגבלות ק"מ לעובד, כך שככל שנסע מעבר לה, הוא מחויב בעלויות הדלק העודפות מכיסו הפרטי.
לאור כל האמור לעיל נראה כי ישנן נסיבות בהן יש מקום להפחית את שווי השימוש ברכב לעובדים, בשל השתתפות עובד אמיתית בעלות הרכב או בעלות החזקתו, בשונה מהמצבים אשל נשללו ע"י הפסיקה באופן סופי ביחס לזקיפת שווי כלכלית (עיין ערך סוגיית ה SAVE TAX במבזק 784 הלכת חכם אור-זך ואור חי הנדסה).
ביום ה- 21/1/2021 פרסמה מזכירות ארגון ה- OECD מסמך הנחיות עדכני בנוגע להשפעת מגפת הקורונה על אמנות המס ("מסמך ההנחיות"), בהמשך למסמך ההנחיות שפרסם הארגון בחודש אפריל (ראה מבזקינו מספר 836 ו- 837).
מסמך ההנחיות מציג את עמדת מזכירות ארגון ה- OECD לגבי סוגיות שיפורט להלן. כמובן שלכל מדינה עומדת הסמכות לקבוע את כלליה ולאמץ פרשנות שונה באשר לסוגיות המוצגות במסמך ההנחיות.
מסמך ההנחיות הקודם והנוכחי עוסק בסוגיות של שינוי תושבות של יחיד בשל שהייה מממושכת במדינה אחרת וכפועל יוצא מכך קיימת חשיפה לשינוי תושבותו לצרכי מס בשל דיניה של המדינה האחרת, חשיפה לשינוי תושבות של תאגיד בשל ביצוע פעולות (העולות לכדי שליטה וניהול) על ידי בעלי תפקידים בכירים בתאגיד מחוץ למדינת תושבותו של התאגיד, חשיפה לקיום מוסד קבע לתאגיד מחוץ למדינת תושבתו של התאגיד בשל עבודתם של השכירים בו בביתם מחוץ למדינת מושבו של התאגיד, ובחינה האם הפסקת עבודה באתר בניה תובא בחשבון במסגרת התקופה הנבחנת לקיום אתר בניה.
נציין שכחוט השני עוברת במסמך ההנחיות הטענה לפיה לאור מגבלת תנועה בין מדינות יש להביא בחשבון שהשהייה במדינה אחרת, עבודה מהבית ועבודתם של שכירים מחוץ למדינת תושבתו של תאגיד הינם אירועים זמניים (שעתידים לחולף) ובשל כך הם אינם אמורים להביא לשינוי בתושבות או להקים מוסד קבע. מצב ארעי זה אינו אמור להשפיע (או להטות את הכף) במבחני שוברי השוויון בדבר תושבתם של יחיד ותאגיד.
לגבי אתרי בניה, ברוב באמנות המס אתר בנייה יהווה מוסד קבע רק אם הפעלתו נמשכת למעלה מתקופה מסוימת הקבועה באמנה (6 עד 12 חודשים). בהקשר של אתרי בניה עולה השאלה מהו דינה של תקופת הפסקת הפעילות בו בשל הקורונה – האם היא תובא במניין החודשים שבו בוחנים קיום של אתר בניה? בהקשר זה מציינים דברי ההסבר לאמנת המודל של ארגון ה OECD שהפסקה זמנית של עבודה לא תפסיק את מנין ספירת החודשים, אך לא מגדירים מהי הפסקה זמנית שיש להתחשב בה, על כן מדינות צריכות לשקול לקבוע כללים לגבי אי-הבאה בחשבון של ימים שבהן חלה הפסקת עבודה באתר הבניה בשטחיהן בשל הקורונה.
נציין שמשבר הקורונה, הינו אירוע שמלווה אותנו כבר למעלה משנה, ומסמך ההנחיות מתייחס אליו כאל אירוע ארעי. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון שבשל מגבלות התנועה והחיים בצל הקורונה, ככל שהמשבר ילווה אותנו על פני מספר שנים, עשויות לחול תמורות באופן ניהול העסקים, ועובדים שכירים ובעלי תפקידים בחברות עשויים להמשיך לעבוד מביתם או מחוץ למדינת תושבותו של התאגיד, ועל כן תידרש בחינה מחדש לגבי מהי התקופה שתמשיך להיחשב כארעית שאינה מקימה שינוי תושבות, או מהי ההשלכה של עבודה בשגרה בביתו של אדם?
האם שינוי ארעי שמתמשך כבר מעל לשנה או אף שנתיים ימשיך לבסס את הטענה שלא חל כל שינוי תושבות או האם מבחני שוברי השוויון שבאמנות המס ימשיכו להטות את הכף למצב (תושבותם של יחידים וחברות) טרם משבר הקורונה?
על אף שחלפה שנה מפרוץ המגיפה, רשות המיסים בישראל טרם הביעה עמדה בנוגע לסוגיות העולות בעקבות המגבלות הרבות המוטלות בשל מגפת הקורונה ואולם, ישראל הינה חלק ממדינות ה- OECD ולפיכך ניתן לומר, כי בהיעדר הנחייה אחרת, יש ליישם את המלצות הארגון גם על אמנות המס עליהן היא חתומה.
משרדנו מלווה מספר רב של לקוחות אשר נתקלו בסוגיות בינלאומיות המתוארות במבזקנו זה. אנו ממליצים לכל מי שמצבו המיסויי עשוי להיות מושפע ממשבר הקורונה ומגבולותיו לפנות לייעוץ מקצועי.
ביום 21.2.2021 ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניין מיטל אביבי רייך (ע"א 9817/17). המדובר בסוגיה רבת אמוציות שבה נוהלה מלחמה של ממש בין רשות המיסים לנישומים לאורך שנים רבות, תוך כמה וכמה פסיקות סותרות בוועדות ערר וכן בביהמ"ש העליון (אמרות אגב או פסיקות ללא הנמקה – כך שכולן לא נחשבו כ"הלכה").
הסוגיה פשוטה בתכלית, והינה משפטית גרידא:
סעיף 107 לחוק מאפשר למנהל להאריך מועדים. האם סעיף זה מאפשר הארכת מועדים פרוצדורליים בלבד או גם מועדים מהותיים, כאשר לב הסוגיה הוא: האם ניתן באמצעות שימוש בסעיף 107 גם לתקן שומה לאחר שחלף המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק – 4 שנים מיום הוצאתה.
בעוד שעוררים רבים לאורך השנים טענו שתחולת וסמכות הסעיף אינה מוגבלת, טענה רשות המיסים זה שנים, כי תחולתו היא רק על מועדים טכניים, בעוד שהארכת מועד לתיקון שומה בחלוף "תקופת ההתיישנות" לתיקונה, שהוא מועד מהותי לטעמה – אינה אפשרית.
(ראו לעניין זה תיאור פסקי דין רבים וסותרים במבזקי מס מספר – 861, 758, 700, 686, 685, 538, 345).
בקצה קצה המזלג נתאר את עובדות המקרה בכך שלגברת אביבי הייתה דירה לפני נישואיה. לאחר נישואיה רכשו בני הזוג דירה משותפת, והצהירו על היותה דירה יחידה (לעניין מס רכישה), תוך התחייבותם למכור את הדירה הקודמת, במועד שנקבע בחוק.
לאחר זמן ומשלא מכרו את הדירה הקודמת, ובחלוף 4 שנים מהוצאת שומת מס הרכישה המקורית, חתמו בני הזוג על הסכם ממון לגבי הדירה הראשונה, שקיבל תוקף פס"ד, וטענו כי בכל אופן לגבי הבעל, מגיע חישוב מס רכישה כדירה יחידה, והם מבקשים לתקן את השומה, באשר בשומה המקורית הם טעו – בתום לב.
המנהל טען שאין בסמכותו לתקן השומה גם לא בהיסמך על סעיף 107. במספר הליכים שיפוטיים ובסופו של דבר, ניתן פס"ד בוועדת הערר בניגוד לעמדת המנהל. המנהל ערער לביהמ"ש העליון, וזהו נשוא המבזק דנן.
ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המנהל, בדעת רוב של השופטים מינץ ומלצר כנגד דעתו החולקת של השופט שטיין.
נתאר להלן בעיקר את עיקרי פסק דינו של כותבי דעת הרוב, השופטים מינץ ומלצר, ובנקודות בלבד:
"המנהל רשאי, בין ביוזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס, לתקן שומה… תוך ארבע שנים מיום שאושרה כשומה עצמית או מיום שנקבעה שומה לפי מיטב השפיטה, לפי העניין, בכל אחד מהמקרים האלה:
(א)המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה…
(ב) …"
עיקרי הפסק
"לשון סעיף 107 לחוק היא ברורה וחדה. ניתן "לחלץ" ממנה משמעות אחת, בהירה ופשוטה. אין מדובר בלשון דו-משמעית או כזו הטומנת בחובה מספר משמעויות שונות. המחוקק קבע כי המנהל רשאי להאריך "כל מועד" שנקבע בחוק… לא חלק, לא מיעוט, אלא שלם. ובהמשך: "…הכל" משמע "בכל מכל כל". לא פחות. לא מסויג. לא מוגבל".
"המחוקק יצר אפוא במסגרת סעיף 107 לחוק נקודת איזון ברורה, בין עקרונות היציבות והוודאות לבין האינטרס בגביית מס אמת, וזאת בדרישה לקיומה של "סיבה מספקת" להארכת מועד…"
במענה לאיום "אפוקליפטי" של המנהל, לפיו בקביעה כי תחולתו של סעיף 107 אינה מוגבלת, יהיה פרץ אינסופי של נישומים לבקשות פתיחת שומה מתקופות "סגורות" מרגיע ביהמ"ש: "המבקש הארכת מועד לתיקון שומה צריך להראות 'סיבה מספקת' להארכת מועד (ולא רק סיבה לתיקון השומה). ודוק, סיבה מספקת להארכת מועד אינה סיבה מהותית לעניין אותו מבקשים לקדם (כגון תיקון השומה), אלא סיבה הנוגעת למועדים, קרי, סיבה שתבהיר מדוע לא נעשו הפעולות הדרושות בתוך המועדים הקבועים בחוק"… ובהמשך: "מכל מקום, אף אם אכן תתגשם תחזיתו הקודרת של המערער – ויש לקוות שלא כך יהא – בית המשפט אינו מחליף את המחוקק במלאכת החקיקה,…"
השופט מלצר שתמך בעמדתו של השופט מינץ קבע כי סעיף 85 לחוק כלל אינו סעיף הקובע התיישנות (כפי שאכן מקבל השופט שטיין, ולכן בין השאר דעתו חולקת), כי אם סעיף פרוצדורלי, כך שהטיעון העיקרי של המנהל לאבחנה בתחולת סעיף 107, מתעקר. ובלשונו: "המניעה המוטלת על הנישום או המנהל מלהשיג על השומה לאחר ארבע שנים, איננה נובעת מדיני ההתיישנות, אלא נעוצה בעקרונות ההליך המנהלי הקובעים מועדים קצובים להשגה ולשינוי של החלטות מנהליות…"
ערעור המנהל נדחה.
הערות ותובנות נוספות
הארכת מועד לביצוע תיקון שומה לפי סעיף 85 מעבר לתקופת 4 השנים, מתאפשרת בזאת סופית. נחתם הגולל על הסוגיה, ואין לדעתי מצב שרשות המיסים תנסה לבקש דיון נוסף.
עם זאת וכפי שמבהירים שני שופטי הרוב, רק בהימצא "סיבה מספקת" לעצם האחור בהגשת הבקשה יפנה המנהל לדון בעצם תיקון השומה (השופט מינץ), וכן: "ככל שתוגש בקשה המטילה עלויות אדמיניסטרטיביות בלתי מתקבלות על הדעת, לאור משך הזמן שחלף ולנוכח מורכבות העניין, ובמידה שלא יעמדו כנגד עלויות אלו שיקולי הגינות וצדק חלוקתי משמעותיים, הרי שבדין ידחה אותה המנהל". (השופט מלצר).
יש לשים לב לסוגיה חשובה: בגוף עובדות המקרה עצמו, מתואר כי בני הזוג בצעו הסכם ממון (המקנה זכויות בדירת האישה שרכשה טרם הנישואין, לה בלבד) רק כשש שנים לאחר נישואיהם, ויותר מארבע שנים לאחר רכישת הדירה המשותפת. לא היה פוצה פה בעניין זה מצד המנהל או מצד בית המשפט, והדבר "עבר חלק".
השופט מלצר מצנן את "התלהבותו" של המנהל, שסבר כי הארכת מועד לפי סעיף 107 לצורך פתיחת שומה מעבר ל- 4 השנים, הינה "דו סטרית", כך שגם המנהל יוכל בנסיבות המתאימות לפתוח ולתקן שומה לאחר חלוף 4 השנים מהוצאתה: "… ההיסטוריה החקיקתית שסקרנו לעיל, מוכיחה כי כוונת המחוקק הייתה ליתן לנישומים את האפשרות לבקש הארכת מועדים מהמנהל ולא ליתן למנהל את האפשרות להאריך מועדים לעצמו".
ביה"ד האזורי (ב"ל 61441-11-19) דחה ביום 18/2/2021 את תביעתה של פגית כץ (להלן: המבוטחת) לתשלום גמלת אזרח ותיק (זקנה) אחורנית, לשנתיים נוספות מעבר ל-12 החודשים שהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) שילם, שזו התקופה הקבועה בחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) לתשלום רטרואקטיבי במקרה זה. בד בבד, ביה"ד המליץ שהמל"ל ירחיב את המידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם.
עיקרי החוק ונוהג המל"ל
סעיף 296(א) לחוק קובע, שכל תביעה לגמלת כסף, תוגש למל"ל תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, ולא תשולם גמלה בעד תקופה שעולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה, למעט חריגים.
סעיף 296(ב) קובע, כי לעניין קצבת זקנה – ניתן לשלם אחורנית עד 48 חודש, ואולם לגבי תקופת זכאות לקצבת זקנה המותנית בגובה ההכנסה (תקופה שלפני גיל 70 לגברים בכל אופן, ולנשים שנולדו ב- 5/1950 ואילך. להלן: גיל הזכאות) – רק עד 12 חודשים אחורנית.
המל"ל שולח למבוטחים שנמצאים בישראל, המתקרבים לגיל הפרישה, מכתב הכולל טופס תביעה והסברים, לרבות בעניין תקופת השיהוי. לאחר מכן המל"ל שולח תזכורת מדי שנה לאלה שטרם הגישו את התביעה.
הזכאות לקצבת אזרח ותיק, לגבי נשים שנולדו לאחר שנת 1950: בגיל פרישה (גיל 62 עד גיל 70) יש מבחן הכנסות. בגיל הזכאות (גיל 70 ואילך) אין מבחן הכנסות.
תמצית עובדתית
ב- 6/2016 הגיעה המבוטחת לגיל פרישה (גיל 62 לנשים) והמשיכה לעבוד כשכירה (ככל הנראה בסכום משכורת שאינו שולל קצבה).
בסמוך ולפני תאריך זה, המל"ל שלח לתובעת מכתב בנוגע לבחינת זכאותה לקצבה וכלל במכתב מידע על הזכאות הרטרואקטיבית של 12 חודשים בלבד.
ב- 7/2019 הגישה המבוטחת תביעה לתשלום קצבת זקנה וקיבלה תשובה מהמל"ל כי תביעתה אושרה מ- 7/2018 ולא מהמועד שבו מלאו לה 62 שנים.
טיעוני הצדדים
לטענת המבוטחת, בסמוך לאחר הגעתה לגיל הפרישה פנתה למל"ל באמצעות המוקד הטלפוני לבירור זכאותה לקצבת זקנה, ונמסר לה כי בפניה דרך חלופית להגיש התביעה במועד מאוחר יותר, וזכאותה לקבלת קצבה, אחורנית מגיל הפרישה, לא תיפגע.
לטענת המבוטחת היא הוטעתה ע"י המוקד הטלפוני של המל"ל, לרבות חוסר מידע באתר האינטרנט, וכי נגרם לה נזק כספי בסך כ- 77,000 ₪ (בחישוב של 3,502 ₪ לחודש לתקופה 8/2016 עד 6/2018).
לטענת המל"ל אושר לה תשלום אחורנית כחוק, לתקופה של 12 חודשים בלבד. לא הייתה ולא הוכחה כל הטעיה מצד המל"ל.
דיון והחלטה
ביה"ד מאזכר פס"ד שניתנו בביה"ד הארצי, לפיהם המל"ל, נדרש לממן קצבאות ע"י כספי המל"ל כך שאין לעודד מבוטחים להשתהות בהגשת תביעות לגמלה.
הלכה פסוקה היא כי על מנת ליצור זכאות לקצבה, יש להגיש תביעה למל"ל. כפי שנקבע בהלכת גלעדי: "תנאי הכרחי להענקת גמלה לפי החוק הינה הגשת "תביעה" למוסד… בהיעדר הוראה חוקית, לא מוטלת על המוסד חובה לחפש אחר מבוטחים ולהעניק להם זכויות או כספים שלא תבעו…".
המבוטחת אישרה בחקירתה שהכתובת הרשומה על המכתב שנשלח ע"י המל"ל היא כתובת מגוריה ולא הכחישה את קבלת המכתב מיום 5/6/2016. במכתב פורטו בין היתר זכויותיה לגמלת זקנה תוך ציון כי זו תשולם רטרואקטיבית עד 12 חודשים מיום הגשת תביעה. לאור המכתב היא הייתה אמורה לדעת בזמן אמת כי עליה להגיש תביעה למל"ל עם הגיעה לגיל הפרישה ואם לא תעשה כן, זכאותה תוגבל ל- 12 חודשים אחורנית מיום הגשת התביעה.
ביה"ד קובע כי המבוטחת לא הצליחה להוכיח כי הוטעתה ע"י נציג מטעם המל"ל במוקד הטלפוני שכן שיחתה לא הוקלטה ולא הובאו ראיות לתימוכין.
במשלוח מכתב כאמור יוצא המל"ל חובתו. אין להטיל על המל"ל חובה מוגברת להדריך כל מבוטח באופן אישי בדבר האפשרויות למיצוי זכויותיו.
התביעה נדחתה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.
