אתנחתא קלה מהקורונה. ביום 2.4.2020 ניתן פס"ד בעניין פרדס מוצרי הדר בע"מ ("המערערת/ החברה") (ע"מ 70250-11-17).
המערערת, הוקמה בתחילת שנות השישים, ועסקה בעבר ביצור ויצוא מוצרי פירות הדר. בסוף שנות ה- 90, עקב התמוטטות ענף יצוא ההדרים מישראל, נקלעה לקשיים, צברה הפסדים עסקיים של כ- 120 מיליון ₪, הפסיקה פעילותה בהדרים, שהתה בהקפאת הליכים, וביצעה הסדר נושים. במסגרת ההסדר החברה לקחה הלוואות מבנק כ-50 מליוני ₪ מתחדשות כל שלוש שנים, כנגד שיעבוד נכסיה.
בבעלות המערערת מקרקעין של כ-100 דונם, עליהם בית קירור מתוחכם, ועשרות מבנים וסככות. כל הללו שימשו בעבר בעסקיה. מאז חדלה מפעילות ההדר מושכרים הנכסים ונצמח לחברה רווח שנתי משכ"ד של כ-5 מיליון ₪.
בכל השנים הושכר בית הקירור לשוכר יחיד. שאר המבנים הושכרו עד 2012 לשוכר יחיד (בחוזים ובזמנים נפרדים) ומשנת 2013 לשוכרים שונים.
בנוסף להכנסות השכירות, בשנת 2012 נצמחו למערערת הכנסות מהפרשי שער (כ- 6 מיליון ₪) על ההלוואות שלקחה, שהיו צמודות לין היפני, זאת כתוצאה מירידה בשע"ח של הין היפני בשנת המס.
החברה ביקשה לקזז בשנה זו את הפסדיה העסקיים המועברים, כנגד רווחיה מהשכרה וכן כנגד הכנסותיה מהפרשי השער.
פשמ"ג סירב, בטענה כי הכנסותיה מהשכרה הינן לפי סעיף 2(6) לפקודה והכנסותיה מהפרשי שער הינן לפי סעיף 2(4), ושתיהן יחד ולחוד אינן מגיעות כדי "עסק". נציין כי השומות לשנים עד 2011 התיישנו ולגבי השנים הבאות אולי לא הייתה מחלוקת כי ההשכרה מגיעה כדי "עסק" ושמא לא היו יותר הכנסות מהפרשי שער.
בחינת הכנסות השכירות – האם מגיעות כדי עסק:
תחילה מתייחס ביהמ"ש לטענת המערערת לפיה הכנסותיה מגיעות כדי עסק בטענת "ההמשכיות" (שנטענה בערפול מסוים, לדעת ביהמ"ש), ודוחה טענה זו, משאין מחלוקת כי הפעילות העסקית פסקה בשלהי שנות ה-90.
ביהמ"ש בוחן האם הכנסותיה מהשכרה מגיעות כדי עסק ע"פ המבחנים המקובלים וקובע שלמרות שבשנת הערעור הושכרו הנכסים ל- 2 שוכרים בלבד, הכנסותיה מהשכרה מגיעות כדי עסק וכי: "…לא ניתן היה לתפעל את השכרת המבנים במתחם רחב הידיים ואת בית הקירור הגדול (והמורכב, על חומריו המסוכנים), ללא פעילות מיומנת של אנשי מקצוע מנוסים במלאכתם", מהסיבות שלהלן (נפרט את העיקריות):
• מבחן טיב הנכס – היקף ניכר של נכסים במתחם גדול, הדורשים טפול בהיקף לא מבוטל. בנוסף, בהתייחס לבית הקירור, מדובר בבית קירור גדול ומורכב הדורש מעורבות של החברה בהפעלתו, עקב השימוש בחומרים רעילים (אמוניה) ועקב הצורך בטיפול בתקלות.
• מבחן תדירות העסקאות – השכרת המבנים, אמנם לשוכר אחד, אולם הושכרו בהסכמים נפרדים למבנים השונים, במועדים שונים ובתנאים שונים, שנקבעו לפי אופי הנכס ובהתאם למו"מ שקדם, על פי אופיים הכלכלי.
• מבחן המנגנון – למערערת יש מנגנון- מנכ"ל ושני עובדים. ביהמ"ש קובע: "גם מנגנון ממוקד ומצומצם, מנגנון הוא". לדעת ביהמ"ש כשמדובר בשטח בסדר גודל שמנהלת החברה ובהינתן הכנסותיה הניכרות, נדרש מנגנון מקצועי להפיק הכנסות אלו. יצוין כי יעילותו הוכחה כאשר הוחלפו השוכרים והמבנים הושכרו לשוכרים רבים שונים.
• מבחן הפעילות הקבועה ונמשכת – למערערת פעילות קבועה ונמשכת בניהול המתחם תפעולו והשכרתו. כמו כן מעורבות החברה בניהול בנין הקירור (השוכרת נושאת בחלק משכר העובדים עקב מעורבותם בניהול המבנה), הרישיון להפעלתו ועמידה ברגולציית איכות הסביבה – מוטלות על החברה.
בחינת ההכנסות מהפרשי שער – האם מגיעות כדי עסק:
כיוון שלא מדובר בחברה בעלת פעילות מתמשכת של מתן הלוואות, ביהמ"ש בוחן האם ההכנסה מהפרשי שער היא אינטגרלית להכנסה העסקית אותה הפיקה החברה (ההכנסות משכירות הוכרו כאמור כהכנסות מעסק).
בפסק הדין נקבע כי אף ש:
"הלוואות אלה אמנם לא מימנו את רכישת המקרקעין"… וכן : "ההלוואות נלקחו בשעתו כדי לממן את ההסדר עם נושי המערערת וכדי לאפשר למערערת להמשיך ולפעול. מקורן של החובות בפעילות העסקית הקודמת של המערערת…"
הרי ש: " …ללא לקיחתן סביר להניח כי לא הייתה יכולה המערערת לשמר את המקרקעין בידיה.
וכן: "ההלוואות נדרשו כדי לאפשר את המשך הפעילות של המערערת"…
ולפיכך קובע ביהמ"ש כי ההלוואות הן חלק אינטגרלי מפעילותה הנמשכת של החברה וההכנסות מהפרשי השער שנצמחו עליהן הינן הכנסות אינטגרליות לפעילות ההשכרה שלה, ומשזו נקבעה כהכנסה מעסק הרי גם זו ומהוות הכנסות מעסק.
יצויין כי קביעתו זו של ביהמ"ש הינה אף שמובן שמבחינה מאזנית, ההלוואות לא ממנו רק את עלות ותפעול הנכסים המושכרים אלא מימנו ללא ספק יתרת גרעון מאזני – הפסדים ניכרים.
על אף עובדה זו קובע ביה"ש כי מלוא תוצאות ההלוואות – הן הוצאות המימון (שלא נדונו ספציפית) והן ההכנסות מירידת שער המטבע – מיוחסות לפעילות השוטפת של החברה, ועל כן הינן "מעסק".
לא למותר לציין כי ביהמ"ש דוחה את טענת פשמ"ג לפיה המערערת עצמה הציגה בדוחותיה הכספיים את ההכנסות מהפרשי השער בנפרד מההכנסות התפעוליות. לקביעת ביהמ"ש ההצגה החשבונאית נועדת לתת פרוט מדויק יותר לאופן הפקת ההכנסה. בנוסף והעיקר: לצורכי מס תמיד כללה החברה את תוצאות המימון/הפרשי שער מההלוואות עם ההכנסה החייבת העסקית, ואין בשנת הערעור שינוי גישה המשמש לרעת הנישום.
ולבסוף משפט עם אופטימיות (לנישומים) :
".. בנסיבות בהן כפות המאזניים מעויינות ובתנאי כי אין כל חשד לתכנון מס שאינו נאות, ראוי להעדיף במקרה של ספק, סיווג ההכנסות באופן המאפשר לנישום קיזוז הפסדים אמיתיים שנוצרו לו".
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רונית בר, ממשרדנו.
שיתוף:
