ביום 23.5.2019 קיבל ביהמ"ש העליון (הלכת חכם ואור חי ע"א 4069/18+ ע"א 7550/18), פה אחד, את עמדת רשות המיסים בעניין פרשנותן של תקנות שווי שימוש ברכב, סוגיה אשר הייתה שנויה במחלוקת רבת שנים בין הנישומים ומיצגיהם לבין רשות המיסים.
ביהמ"ש העליון קבע כי בתקנות מס הכנסה לקביעת גובה סכום ההטבה הגלומה בגין שווי השימוש ברכב (אשר חובה על המעביד לזקוף במשכורתו החודשית של העובד שווי בגין העמדת רכב צמוד לשימוש העובד), נקבעה נוסחה שיש לראות בה כלל (משפטי) מהותי מחייב (בבחינת הסדר שלילי) אשר לא ניתן לסטות ממנו, וכן הינה בבחינת חזקה חלוטה שאיננה ניתנת לסתירה. כל חישוב אחר, אף אם מסתייע באמצעים טכנולוגיים כאלה או אחרים, לא יוכל לשנות את אופן החישוב האמור.
וכדברי ביהמ"ש: "הסדרת אופן החישוב בדרך של נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס",….וכן: "כלל זה מאפשר לרשויות המס להתגבר על קשיי הוכחה, מסירה מהן את הנטל לבחון את טענות הנישומים הספציפיים ומגבירה את הוודאות המשפטית".
ביהמ"ש קובע כי הסדר זה אינו חורג מן המקובל בהסדרים אחרים הקיימים במסגרת דיני המס כגון: ניכוי פחת בשיעור אחיד שנקבע מראש, קביעת נוסחה לזקיפת שווי טלפון נייד הצמוד לעובד וכיו"ב.
ידוע למחוקק ולביהמ"ש כי מדובר בטובת הנאה (אשר גלומים בה יתרונות בלתי מוחשיים רבים) אשר קיים קושי ממשי בהערכת השווי הכלכלי המדויק כפי שהוא משתקף בעיני כל נישום ונישום (ולא בעיני המעביד!!!). "לפיכך, אין מנוס מלקבוע מחיר ממוצע המשקף את ערכה המשוער של טובת הנאה זו".
דהיינו, במערכת האיזונים בין עקרון גביית מס אמת לבין שיקולי ודאות, יעילות וסופיות העומדים גם כן בבסיס דיני המס, העדיף המחוקק את אלו האחרונים (קרי, יציבות המס) על פני "מס אמת".

לאור פס"ד זה נראה כי נחתם הגולל על סוגיה זו, וכעת נותר להביט קדימה, ולקרוא לרשות המיסים ולמחוקק לפעול על מנת להתאים את תקנות שווי השימוש לאותם מקרים הזועקים לשמים בהם הנוסחה עושה עוול כלכלי רב לנישומים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.