ביום 5 בספטמבר 2018, ניתן פס"ד ע"י כבוד השופטת ירדנה סרוסי, בעניין משה שחף (להלן- "שחף" או "המערער") (ע"מ 53681-12-16). פסק הדין עוסק בסיווגם של תשלומים בסך 1.15 מיליון דולר, ששולמו למערער בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד, מתוכם פיצוי בסך 0.5 מיליון דולר כפיצוי מוסכם בגין עוגמת נפש, בו נעסוק במבזק זה.
העובדות בקצרה: שחף הועסק ע"י הנתבעים בתחום קרנות הון סיכון, הן כעובד שכיר והן כיועץ עצמאי. בתחילת 2007 הודיע לקרנות על סיום ההתקשרות עמן ובסוף 2009 הגיש תביעות כנגד הקרנות הן בבית הדין לעבודה והן לבית משפט השלום, במסגרתן תבע בביה"ד לעבודה כ- 850,000 דולר בגין זכאותו לדמי הצלחה, דמי ניהול, שכר ותשלומים נלווים ובבימ"ש השלום תבע כ- 500,000 דולר בגין זכאותו לדמי הצלחה ולחלוקת רווחים מהקרנות.
התביעות הופנו להליך גישור, במסגרתו נחתם הסכם פשרה לפיו ישלמו הקרנות לשחף, 1,150,000 דולר בחלוקה הבאה:
500,000 דולר בגין עוגמת נפש (דווח ע"י המערער כפטור ממס).
150,000 דולר – עבור ויתור על מניות חברות הניהול (דווח ע"י המערער כחייב במס בשיעור 20%).
500,000 דולר – בגין חלקו של המערער בדמי הצלחה ורווחי הון של הקרנות (דווח ע"י המערער כחייב במס בשיעור 20%).
פקיד השומה לא קיבל את דיווחי המערער, דחה את טענת עוגמת הנפש וקבע כי כל סכום הפיצוי חייב במס: חלקו במס שולי וחלקו בשיעור מופחת "בהתאם להסדר הכללי שבין קרנות הון סיכון לבין רשות המיסים".
ביהמ"ש בחן את סיווג הפיצוי למרכיביו השונים, ובמיוחד את רכיב "עוגמת הנפש" [אשר כזכור נקבע בפס"ד דוידוביץ' (עמ"ה 1146/03) כי פיצוי כאמור חורג מיחסי עובד מעביד, ואינו חייב במס, כלל] וקובע, כי המערער לא הוכיח את עצם עוגמת הנפש, היקפה, ואף לא הביא ראיות משכנעות להוכחת הסכום החריג ששולם לו בגין עוגמת הנפש, ובין היתר:
• המערער לא תמך את טענותיו בראיות אובייקטיביות של ממש ובפועל, המערער לא הוכיח כי נגרמה לו עוגמת נפש, ודאי לא בסכום הפיצוי הנטען.
• לא הייתה כל התייחסות לנזק של עוגמת נפש, בכתבי התביעה שהגיש המערער, עליהם נסמך הסכם הפשרה, ולא נתבע בהם כל סעד בגין נזק של עוגמת נפש. לראשונה נטען על תוכן עוגמת הנפש רק בבקשה לפטור מניכוי במקור, שהוגשה רק לאחר שנחתם הסכם הפשרה ושם נטען כי עוגמת הנפש נגרמה למערער עקב עיכוב בתשלומים ע"י הקרנות.
• המערער העלה טענות עובדתיות חדשות רק בשלב הערעור, כבסיס לטענת עוגמת נפש, טענות שלא התיישבו עם ההסברים שנתן במהלך דיוני השומה (אז טען כי עוגמת הנפש נגרמה לו כיוון שהנתבעים מנעו ממנו הצלחה של מיזמים אותם ניסה לקדם….).
• המערער לא הוכיח כי במידה ונגרמה לו עוגמת נפש, היא נגרמה ממערכת יחסים המנותקת מיחסי עבודה ויחסי נותן שירותים/ לקוח.
• סכום הפיצוי בגין "עוגמת נפש" שנקבע בסך 500,000 דולר הינו, לדעת ביהמ"ש, "סכום שאין לו אח ורע בסוגי פיצויים כאלה", והיה בגדר "נורה מהבהבת" בהסכם הפשרה. כבוד השופטת "מעירה" לבתי המשפט שאישרו את הסכם הפשרה: "על בתי המשפט מוטלת החובה לעמוד על המשמר ולא לתת יד לאישור הסדר פשרה שעולה מהם תמונה ברורה של מלאכותיות ומראית עין שמטרתה להימנע מתשלום מס".

יש להדגיש כי המסקנה האמורה אליה הגיע ביהמ"ש נסמכה על עובדות המקרה, החריגות. עם זאת, ביהמ"ש אינו מוציא מכלל אפשרות מקרים של פיצוי עבור עוגמת נפש שאינו חייב במס וקובע:" החרגת פיצוי בגין עוגמת נפש מתחולת פקודת מס הכנסה עשויה להיות נכונה במקרים בהם יוכח כי הפיצוי ניתן בגין "נזק אישי" שאינו קשור למקום העבודה למשל, פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב שנפסק בתביעה על הוצאת לשון הרע וכאשר הפיצוי אינו בא לפצות את העובד על חסרון כיס אלא נועד להשיב את המצב לקדמותו."
ביהמ"ש מציין כ"דוגמת קצה" פיצוי הניתן לעובד בגין הטרדה מינית במקום העבודה, אשר הינו פיצוי בגין עוולה שנגרמה לעובד במקום עבודתו במנותק מהכנסות העבודה ולפיכך הינו פטור ממס.

הערות ותובנות
תנאי הכרחי אף כי אינו תנאי מספיק לקבלת סיווג רכיב פיצוי כעוגמת נפש הוא – כי יהא זה ראש נזק ברור ומפורש בכתב התביעה ובמהלך ההתנהלות בין הצדדים, וכן כי עצם עוגמת הנפש תוכח ותמוסמך ולא תשמש כסיסמא בלבד.
קביעת סכום פיצוי עוגמת נפש לא סביר, הן באופן יחסי לכלל הפיצוי והן באופן מוחלט – גרם לבית המשפט לשלול באופן מוחלט את טענת הפטור.
מתן תוקף של בית משפט להסכם פשרה בין הצדדים (המנוסח לטובתם המיסויית) – אינו ערובה לקבלתו כלשונו וכסיווגו ע" רשות המיסים ובוודאי שלא על ידי ביהמ"ש שדן בערעור מיסים. לפיכך, אנו ממליצים בעת קיומו של סכסוך משפטי בכלל וסכסוך מסגרת יחסי עובד מעביד בפרט, ולפני הגשת כתבי התביעה לאתר, לכמת ולציין במפורש את כל ראשי הנזק האפשריים ואף לקבל ייעוץ לגבי השלכות המס של כל פיצוי בגין ראש נזק שונה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר , רו"ח (משפטן) ישי חיבה ורו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.