ביום 21.1.2018 פורסם פסק הדין העניין יהודה תלמי (ע"מ 24557-02-15) העוסק בעיקר בסוגיית בירור החלק החייב במס בישראל בהכנסה מעורבת שמפיק עולה חדש או תושב חוזר ותיק ("יחיד מוטב"). פסק הדין כולל בחובו תובנות מעניינות הקשורות לנושא יחידים מוטבים בכלל וייחוס הכנסות לישראל בפרט.
נזכיר, כי במסגרת תיקון 168 לפקודה ("חוק העולים") בתוקף משנת המס 2007, זכאי יחיד מוטב, בין היתר, לפטור ממס במשך 10 שנים ממועד העלייה על הכנסות פירותיות (לפי סעיפים 2, 2א ו-3 לפקודה) שהופקו או שנצמחו מחוץ לישראל, או שמקורן בנכסים מחוץ לישראל.
עובדות פסק הדין בקצרה: המערער חזר לישראל ביולי 2007 כתושב חוזר ותיק, תוך שהוא עובד עבור מעסיק אנגלי אצלו היה מועסק עוד בטרם חזרתו לישראל (תוך שימוש במשרדי חברה ישראלית קשורה). בדיווחיו לפקיד השומה בישראל הצהיר על 37% מכלל הכנסתו משכר, ככזו שהופקה בישראל, בעוד שלגבי היתרה- כזו אשר הופקה בחו"ל, לגביה נטען כי היא פטורה ממס. הבסיס המרכזי לייחוס מירב ההכנסות מחוץ לישראל, לטענת המערער, היה כי מקורן של אותן הכנסות מ"נכסים" מסוימים אותם פיתח עבור המעסיק בעת שעבד עבורו בחו"ל.
הסוגיה המרכזית והמעניינת בהקשר לפסק הדין נוגעת לפיצולה של הכנסה מעורבת בידי יחיד מוטב, והדיון במסגרתה כולל תובנות והגיגים מעניינים, ועל כך יורחב במסגרת המבזק הבא.

הסוגיה האחרת בה עסק פסק הדין הוא מועד קביעת התושבות הישראלית. בעוד שפקיד השומה ביקש לראות את המערער כתושב מתחילת השנה על בסיס ריבוי ימי שהייה בראייה שנתית, טען המערער כי מועד חזרתו ביולי 2007 נקבע במסגרת הסכם העבודה עם המעסיק, דווח גם לרשות המס האנגלית (כמועד ניתוק התושבות האנגלית) וימי שהייה מוגברים במחצית הראשונה של השנה נבעו דווקא מסיבה אובייקטיבית של פטירת אמו.
דווקא טענת רשות המסים בנושא זה תמוהה במקצת, כיוון שעל בסיס אותו ניתוח ניתן היה לטעון שמי שיוצא לרילוקיישן בחציה הראשון של שנת מס זכאי לטעון שתושבותו נותקה מתחילת השנה.
בסופו של יום, ביהמ"ש קיבל את עמדת המערער וקבע כי מדובר "בתהליך הדרגתי של התבססות בישראל", והוסיף ש"כך כשעניין לנו בהפסקת תושבות, וכך בהתחלת תושבות". בהקשר זה נזכיר, כי עמדת רשות המסים אינה עקבית כשמדובר ביציאה מישראל ובחזרה ממנה, ובהחלטת מיסוי שניתנה לאחרונה בעניין עובדי רילוקיישן למשל (ראה מבזקנו מספר 714), נקבע כי מועד היציאה (גם כאשר מתקיימים כל התנאים הרלוונטיים – שהות ארוכה במדינת אמנה, קיומו של בית קבע בחו"ל במקביל להיעדר בית קבע בישראל, ועוד) לא יהא מוקדם מששה חודשים ממועד המעבר, בעוד שמועד החזרה נקבע ליום בו חוזר מי מבני המשפחה לישראל (גם אם לא העובד עצמו). בהקשר זה, פסק הדין בהחלט מקהה את עמדת רשות המסים האמורה.
מלבד הטענות והדיון המהותיים בתיק, ניהול ההליך במקרה הזה היה רווי "כישלונות" פרוצדוראליים וראייתיים- כך למשל, לא עלה בידי המערער להוכיח את קיומם של אותם "נכסים" להם טען ולא את הזיקה בין שכרו לבין אותם נכסים, תוך שהוא נמנע מלהציג הסכמי עבודה קודמים. כמו כן, לא השכיל המערער לזמן לעדות את אותו בכיר בחברה בה עבד שמסר תצהיר בקשר לתפקידו ושכרו של המערער ואף הוציא תחת ידיו מכתב שעליו בוססה השומה העצמית של המערער, או לזמן לעדות את חשבת החברה הישראלית שלגביה טען כי תשובותיה שניתנו במהלך ביקורת מס הכנסה היו שגויות וניתנו מחוסר ידיעה. בנוסף, הערעור עצמו והטענות שהועלו במסגרתו היו שונות מהותית משומתו העצמית של המערער, תוך כדי שהוא עצמו טוען לגבי הייחוס עליו הצהיר בשומתו העצמית כי "כל ניסיון לפצל את הכנסותיו,… לישראל… לחו"ל הוא שרירותי ומלאכותי… שנועד לרצות את רואה החשבון שלו, כדבריו". וכרגיל במקרים כאלו, Hard Cases Make Bad Law.
בהקשר זה נציין, ובמנותק מהנסיבות בפסק הדין עצמו, כי ישנם מקרים בהם יחיד מוטב אשר נדרש על ידי פקיד השומה לספק מסמכים, הצהרות ודוחות הנוגעים
הנוגעים לנכסיו ו/או להכנסותיו בחו"ל, נמנע מלעשות כן בתואנות שונות המתבססות על הבסיס החוקי הרחב הפוטר יחיד מוטב מכל דיווח על הכנסות ונכסים בחו"ל, לכאורה גם בניגוד לדרישת פקיד השומה. על מי שנוקט בגישה כאמור, לקחת בחשבון כי הדברים עלולים להיזקף לרעתו ביום הדין, וכפי שהזכיר השופט: "כידוע, כאשר בעל דין נמנע מהבאת ראייה הנמצאת בחזקתו, קמה חזקה שאילו הובאה הראייה היא הייתה פועלת נגדו והדברים ברורים וידועים".
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו ולשאר חברי המחלקה הבינלאומי, ממשרדנו.