ביום 14 לפברואר 2017 ניתן פס"ד בעניין אמיר באן (להלן: "המערער") (ע"מ 23751-10-12), שם נדרש ביהמ"ש לדון בסיווג הכנסות מפרס ומפיצוי שקיבל המערער.
עובדות המקרה
המערער הינו איש היי-טק ישראלי שהתפרסם, בין היתר, בשל חלקו בפיתוח תוכנת שחמט.
בשנים הרלבנטיות לערעור פיתח המערער יחד עם פרופ' שמעון ליצין (להלן: "פרופ' ליצין") ואחרים טכנולוגיה בשם "סטרטוספרה" לגביה נרשם פטנט ע"ש חברת אם סיסטמס פלאש דיסק פיונירס בע"מ (להלן: "החברה") שהייתה אף מעסיקה שלו.
לאחר שנודע לו כי החברה מפסיקה את הפיתוח בטכנולוגיה הודיע המערער בסוף שנת 2003 על התפטרותו מהחברה (למרות שהמשיך לעבוד במשרה חלקית לתקופת ביניים כדי להשלים נושאים פתוחים בהם עסק בחברה) והציע כי הפטנט יעבור לחברה חדשה לצורך המשך פיתוחו. בתמורה לכך, תקבל החברה 1/3 ממניות החברה החדשה ויתרת המניות של החברה החדשה תחולק בין המערער לפרופ' ליצין. החברה הסכימה להצעתו של המערער (למרות שלא נערך הסכם בכתב) אולם בהמשך התנערה ממנו. לאחר מאבק משפטי ממושך, אשר בראשיתו חתם המערער על הסכם עם פרופ' ליצין לפיו ייקח על עצמו את כל ההתנהלות המשפטית עבור שניהם תמורת 70% מהפיצוי הכולל העתידי, פנו הצדדים למגשר ונכרת הסכם פשרה לפיו התחייבה החברה לשלם למערער ולפרופ' ליצין סך של 1.5 מיליון דולר לכ"א (להלן: "הסכם הפשרה").
יש לציין כי חלק מפיצוי המערער בגובה 150 אלפי דולר שולמו לו כדמי ייעוץ (ודווחו כהכנסה פירותית), כך שהיתרה בסך 1.35 מיליון דולר ועוד 600 אלף דולר בגין ההסכם עם פרופ' ליצין (בסה"כ 1.95 מיליון דולר) דווחו על ידו הכנסה הונית.
בנוסף ובמקביל להליך האמור לעיל שהסתיים בשנת 2008, זכה המערער בשנת 2007 בפרס כספי ע"ס 45,000 דולר לאחר השתתפותו האישית בתחרות שחמט שהתקיימה במקביל לתחרות ראווה לתוכנות מחשב ברוסיה, בה הציג את תוכנת משחק השח-מט שפיתח.
בשנת 2008 דיווח המערער על התקבולים מכוח הסכם הפשרה וההסכם עם פרופ' ליצין כהכנסה הונית בסך 1.950 מיליון דולר, ואף קזז מהן הפסדי הון בסך 5.7 מיליון ₪ שהיו לו באותה שנה.
כמו-כן, דיווח על זכייתו בפרס כספי בסך 45,000 דולר כהכנסה מכוח סעיף 2א לפקודה, בשיעור מס 25% (דאז) עפ"י סעיף 124ב לפקודה.
טענות פקיד השומה
הפרס שקיבל המערער בתחרות – מהווה הכנסה מעסק או משלח יד לפי סעיף 2(1) לפקודה.
חלק הפיצוי שקיבל המערער מכוח הסכם הפשרה – מהווה הכנסה לפי 2(2) לפקודה הואיל ובתקופה הרלוונטית עבד המערער אצל החברה והתקבולים שקיבל מהחברה הן הכנסה פירותית על רקע יחסי עובד מעביד. חלק הפיצוי שקיבל המערער מכוח הסכם הפשרה המיוחס להסכם עם פרופ' ליצין כאמור לעיל – מהווה הכנסה לפי 2(1) – עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.
פסיקת ביהמ"ש
לעניין הפיצוי בהסכם הפשרה הרי שהוא נחלק לשניים: לגבי חלק הפיצוי הראשון בהסדר הפשרה בסך 1.35 מיליון דולר, בית המשפט מאזכר את העיקרון הידוע בדיני המס לפיו "פיצוי המתקבל במסגרת הליכים משפטיים או במסגרת הליכים אחרים, דינו כדין החסר אותו הוא בא למלא" כפי שנקבע בהלכת ש.ל. גורדון (ע"א 171/67). במועד בו נכרת הסכם הפשרה בין המערער לבין החברה הייתה מערכת יחסים אלטרנטיבית "בכובעם" כצדדים לחוזה יזמות והקמת חברה, ותשלום הפיצוי נועד לסיים את הסכסוך, וזאת על אף שבמקביל לפועלו למען הקמת החברה החדשה המשיך המערער לעבוד בחברה (באופן חלקי ולעניינים אחרים, כאמור לעיל).
ביהמ"ש קובע: "בענייננו, אין מדובר בהסכם העסקה אשר נטען כי הופר ע"י המעביד, אלא בהסכם בין בעלי המניות אשר נטען כי הופר על ידי אחד מבעלי המניות ובמסגרת הסכם הפשרה הסכים הנטען להיות מפר לפצות את בעלי המניות האחרים או לקנות אותם החוצה…". דהיינו, מדובר בסכסוך עסקי ומקור הזכות הנתבעת הוא ההסכם להקמת החברה החדשה אשר הופר ע"י החברה. לפיכך, קובע ביהמ"ש כי מדובר על ויתור זכות התביעה נגד החברה, שמקורה בהסכם להקמת החברה החדשה והקצאת מניות בה, שתמורתה מהווה הכנסה הונית עפ"י פרק חלק ה' לפקודה.
בית המשפט, בבואו לזהות את מקור ה"פירצה" בגינה שולם הפיצוי, צועד צעד אחד קדימה ובוחן את המצב אילו לא הופר ההסכם. כי אז החברה החדשה היתה קמה והחברה היתה צריכה לשלם למערער (ולשותפו, פרופ' ליצין) תשלום עבור זכויותיו בחברה החדשה. לפיכך, מדובר בפיצוי במישור ההוני.
לגבי חלק הפיצוי השני בהסדר הפשרה בסך 600,000 דולר שהתקבלו במסגרת ההסכם בין המערער לפרופ' ליצין, קובע ביהמ"ש, הינו בבחינת ניצול הזדמנות עסקית ע"י המערער בכך שצירף את פרופ' ליצין לגישור ועל כך תוגמל המערער.
יוזמתו והשקעתו (לרבות מימון ההליכים המשפטיים) בהגשת התביעה וניהול ההליכים נגד החברה הם אשר הצמיחו את הפיצוי הכולל שהתקבל במסגרת הסכם פשרה. בנוסף נקבע, כי מדובר בעסקה שאומנם איננה בתחום התמחותו של המערער אולם היא בעלת אופי מסחרי. לעניין זה מאמץ ביהמ"ש ההלכה שנקבעה בפרשת חיים קרן (ע"א 1834/07) במסגרתה נקבע כי יש לראות הכנסה מתגמול שקיבל תובע ייצוגי בעת ניהול התביעה הייצוגית כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. בית המשפט קובע כי, יש לבחון את העסקה מבחינה מהותית כלכלית ובדיני המס אין לתת משקל רב לאופן בו הגדירו הצדדים את העסקה (במקרה דנן כחלוקת הפיצוי) אלא כעסקה בין המערער לבין פרופ' ליצין.
לעניין ההכנסה מהפרס בסך 45,000$, בית המשפט בחן את העובדות והתבסס בין היתר על פס"ד הידוע ברוך משולם נ' פקיד שומה ת"א 1 (עמ"ה 609/68) וקבע, כי למערער יש את המיומנות והכישורים המתאימים לפיתוח תוכנת השחמט, בנוסף השקיע זמן וכסף בפיתוח זאת ואף קיבל תמלוגים מחברה גרמנית על שימוש בתוכנה הנ"ל.
כמו-כן, מדגיש ביהמ"ש כי התחרות היתה בין תוכנות מחשב לשחמט, תחום בו עסק והתמחה. לפיכך, מדובר בהכנסתו מעסק או משלח יד לפי 2(1) לפקודה.
לסיכום, ניתן לראות בפס"ד זה, דוגמא טובה לאותם מקרים חריגים עליהם כיוון ביהמ"ש העליון בהלכות חיים ניסים (2640/11) ופרשת יוסף ברנע (5083/13), בבואו לקבוע כי החזקות הקבועות בסעיף 2(2) לפקודה (תקבולים שמקבל עובד ממעביד הינם הכנסת עבודה) ניתנות לסתירה ע"י העובד – ראה גם מבזקנו מספר 532.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ולרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.
