ביום 27 לנובמבר 2016 ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניין אלדן קרדן ותמיר (ע"א 5883/14, ועוד).
ביהמ"ש קבע סופית כי לא ניתן לבצע שחלוף לפי סעיף 96 בגין "רווח הון" במכירת כלי רכב שהועמדו למכירה ע"י חברת השכרת רכב או ליסינג, זאת גם לפני תיקון החקיקה שבוצע בעניין.
רקע
המערערות רכשו כלי רכב לצורך השכרתם או החכרתם (בתנאי ליסינג תפעולי) אשר סווגו במאזניהם כרכוש קבוע. בתום תקופת ההשכרה/הליסינג העמידו את הרכבים למכירה. רווח הון שנצמח במכירתם, קוזז על פי הוראת השחלוף בסעיף 96 לפקודה, מרכישת כלי רכב חדשים אחרים. (נזכיר כי מנגד לדחיית רווח ההון, מוקטנת עלות הנכס החדש לצורך תביעת ניכוי פחת שוטף).
בשנים האחרונות עבר ענף הרכב שינויים רבים. לקוחות פרטיים מעדיפים לרכוש רכב יד שניה עם אחריות, שקיפות מלאה, בתנאי מימון וטרייד אין, ולכן חברות ההשכרה החליטו לפתח ולהשקיע גם בענף מכירת הרכבים "שחזרו" מהשכרה וזאת מציי הרכבים שברשותם.
סוג פעילות זה מצד חברות ההשכרה והליסינג בכלל ומצד המערערות בפרט תפס תאוצה והפך מפעילות נלווית לפעילות משמעותית.
שימוש רציף בסעיף 96 במקרה זה לדחיית מס מתמשכת בגין רווחי ההון.
טענות רשות המיסים
כמו בפסק הדין המחוזי בעניין אלדן (ראה את מבזקנו מספר 542) – פעילות מכירת כלי הרכב של המערערות עולה כדי פעילות עסקית לפי סעיף 2(1) לפקודה ואין הן רשאיות להפעיל את הוראת סעיף 96 לפקודה, החלה על אירועי מס הוניים בלבד.
כמו כן – בעת שהמערערות העמידו את הרכבים למכירה למעשה שינו את ייעודם מרכוש קבוע למלאי (לא היה חולק כי לא חלפו 4 שנים מיום רכישתו של הרכב ועד יום העמדתו למכירה במגרשי הרכב למכירה של החברה) – לפיכך עפ"י הוראות סעיף 100(2) לפקודה – בעת שינוי ייעוד לא תהא מכירה הונית רעיונית (אלא מכירה פירותית בעת מכירת המלאי בעתיד) – וממילא, אין מקום להחיל את סעיף 96 לפקודה.
עיקרי טענות המערערות
המערערות טענו, כי המכירה הייתה רק שלב בהליך ההשכרה ותקופת 4 השנים היא חזקה הניתנת לסתירה. מבחני העסק כגון: היקף העסקאות, המנגנון הארגוני והעסקי ובקיאות המערערות מעידים רק על גודל הפעילות והיקפה ולא על אופי הפעילות שאותו ניתן לבחון באמצעות מבחן טיב השימוש בנכס קרי השכרתו דבר המצביע על אופי הוני.
קביעת ביהמ"ש העליון
ביהמ"ש הגיע למסקנה כי אמנם כל עוד מיועד כלי הרכב להשכרה נחשב הוא כנכס קבוע. כאשר "חוזר" הנכס למערערות ומעבירים אותו למגרשי המכירה שלהן, הוא משנה את ייעודו והופך למלאי עסקי ומכירתו הינה עסקית. במקרה זה חלה הוראת סעיף 100 לפקודה כך שככל ששינוי היעוד נעשה בתוך 4 שנים מרכישת הנכס, אין מכירה רעיונית, וארוע המס נדחה ליום מכירת הנכס, והינה פירותית עסקית. אי לכך, אין לנו עניין כלל ברווח הון ולא ניתן להחיל שחלוף לפי סעיף 96. חזקת 4 השנים המצויינת בסעיף, הינה חזקה חלוטה.
נזכיר כי ביום 5.8.2013 חוקק תיקון 197 לפקודה במסגרתו קבע המחוקק במפורש כי החל מיום 1.8.2013 – רכבים פרטיים המשמשים להשכרה או ליסינג יוחרגו מתחולת סעיף 96 לפקודה למרות היותם נכס בר-פחת.
יצויין כי חיקוק זה יחול גם אם מכירת הרכב נעשתה לאחר חלוף 4 השנים המופיעות בסעיף 100 לפקודה, או בכל מקרה אחר גם אם ברור כי עניין לנו במכירה הונית.
נעיר כפי שהערנו בעבר כי במקרה של השכרת מכונות ציוד או ציוד אחר אם יבצעו את המכירה בחלוף 4 שנים לא יחולו הוראות 100(2) אלא לכל היותר יחול סעיף 100(1) קרי שינוי ייעוד מרכוש קבוע למלאי עסקי קרי רווח הון – עליו ניתן להחיל את סעיף 96.
בשולי הדברים נעיר כי הסוגיה המוכרת: האם הוראות הסעיף מאפשרות חילוף של מספר נכסים שנמכרו, וכנגדם נרכש נכס אחד לחילופם, או ההיפך: מכירת נכס אחד שלחילופו נרכשו מספר נכסים אחרים. לא זכתה להתייחסות שיפוטית חלוטה, וכל עוד לא יקבע אחרת, לדעתנו יש לאפשר זאת.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ולרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.
