ביום 8 בנובמבר 2016 ניתן פס"ד בעניין איתי ליברמן (ע"מ 44903-01-15) (להלן: "המערער"). הסוגיה שנדונה היא, חבויות המיסוי בגין יתרות חובה שהיו למערער מחברה בשליטתו.

רקע
המערער הוא בעל המניות יחיד, דירקטור ועובד בחברת סופר הארי בע"מ (להלן: "החברה") שהוקמה בשנת 2008 והפעילה סופרמרקט. בחודש מרץ 2010 הפסיקה החברה את פעילותה העסקית והחלה בחיסול מלאי וציוד של החנות.
במאזן החברה ליום 31.12.2010 וליום 31.12.2011 היו יתרות חובה של בעל המניות (המערער) בסך של 2,682,001 ש"ח ו- 2,596,006 ש"ח, בהתאמה.
טענת רשות המיסים – יש לראות את יתרת החובה כהכנסה חייבת ממשכורת לפי סעיף 2(2) לפקודה, כבר בשנת 2010. לחלופין, לחייב את הסכום המשיכות הרשום בספרי החברה עד גובה יתרת העודפים בסך 1,694,506 ש"ח כהכנסה מדיבידנד מכוח סעיף 2(4) לפקודה ואת ההפרש בין סכום העודפים לבין הסך של 2,596,006 ש"ח כהכנסה מכוח סעיף 2(2) לפקודה. לחילופי חילופין, יש להחיל על המשיכות הנ"ל את הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה בהיותה הלוואה שאינה נושאת ריבית.
טענות המערער – משיכות בעלים לא היו, ואם היו הרי שנמשכו ע"י אביו המנוח שנפטר בשנת 2013. כמו-כן, רישומו כבעל מניות וכדירקטור נעשה רק כדי לסייע לאביו "לברוח" מנושיו, כאשר בפועל החברה הייתה של אביו והוא עשה בה כרצונו.
בנוסף טען המערער, כי דו"חות המס שהוגשו ע"י החברה נחזים כחתומים על-ידו, אך מדובר בזיוף, כפי שעולה מחוות דעתה של גרפולוגית שהגיש לבית המשפט.

פסיקת בית המשפט:
בית המשפט התייחס בפסיקתו לשתי סוגיות. בחלק הראשון התייחס לטענות הטכניות של המערער ובחלק השני התייחס לסוגיית משיכות הבעלים.

לעניין הטענות הטכניות בית המשפט קבע כי " משנתן המערער בידי אביו זכות לעשות החברה כבשלו, כל סכום שנמשך ע"י המורשה, כמוהו כסכום שנמשך ע"י המרשה".
בנוסף לכך, גם אם הוכיח המערער שלא הוא זה שחתם על הדוחות הכספיים, הואיל ואין דוחות אחרים ורו"ח לא מסר עדות בנושא החתימה על הדוחות הכספיים, טענותיו אלו אינן משנות דבר.
ביהמ"ש לא ייתן יד למצב שנישום מציג מצג מסוים כדי להתחמק מנושים ובד בבד יטען מול רשות המיסים כי המצג הוא מצג שווא וכי יש למסותו על פי עיקרון "גביית מס אמת".

לעניין סוגיית מיסוי המשיכות, ביהמ"ש מנתח את נסיבות המקרה וקובע כי:

• המשיכה בוצעה בשנת 2010 (קרי – ראיה "ותיקה").
• חלה הפחתה בסכום המשיכה כלומר סכומים מסוימים הוחזרו בשנת 2011.
• מותר להניח כי המערער היה עובד החברה ואביו היה כנראה הרוח החיה בה.
• החברה הפסיקה את פעילותה.

מאחר והמערער הוא גם דירקטור ועובד החברה, מציין ביהמ"ש כי לכאורה צודק פקיד השומה כי יש לקבוע המשיכה כשכר לפי סעיף 2(2).
עם זאת, ומאחר ומדובר במשיכה חדשה שהחלה רק ב-2010, מהעובדה כי הוחזר חלק מסוים מהמשיכה בשנת 2011, וגם מאי היותו של המערער "הרוח החיה" בחברה, קובע ביהמ"ש כי רק חלק המשיכה שעד גובה העודפים יחויב במס בשלב זה, וזאת כדיבידנד על פי סעיף 2(4) לפקודה.
בעניין יתרת המשיכה מעבר ליתרת העודפים, קובע ביהמ"ש כי יחולו לגביה הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה בלבד, קרי חיוב בהכנסות בגובה הפרשי הריבית הרעיונית בלבד.
הלכה למעשה ביהמ"ש קובע כי משיכות בעלים יסווגו כדיבידנד או כשכר רק בגין יתרות חובה שהובהר כי אין בכוונת הנישום להחזיר, ורק בעיתוי בו התברר כי אין כוונה כזו עם זאת, ביהמ"ש לא קובע מה יהיה דין
המשיכה בעתיד למשל בשנת 2011 או אחרי כן. סביר להניח שאם תוחזר בעתיד הקרוב הרי שלא תיחשב להכנסה.
בעניין זה נוסיף כי על פי הצעת החוק החדשה מיום 31 לאוקטובר 2016 מוצע ע"י משרד האוצר כי משיכת כספי מחברה ע"י בעלי מניותיה תסווג כהכנסת בעל המניות אלא אם תוחזר תוך 90 יום!!!
בהתאם לסעיף 3(ט1), סעיף חדש בפקודה. (בעניין זה ראה מבזקנו מספר 656).
לדעתנו, במידה והצעת החוק האמורה תעבור, הרי שלאור פס"ד זה לא יהיה מדובר בהבהרה אלא בתיקון חוק מכאן ואילך.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ולרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.