ביום 7 בספטמבר 2016 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בעניין חברת סיף מתכות בע"מ (ע"מ 11899-01-15) (להלן: "המערערת"). פסק הדין דן בחיוב המערערת בחובותיה של חברה קשורה, חברת אלשורוק בע"מ (להלן: "אלשורוק") בסך של כ-18 מ' ש"ח וזאת בהתאם להוראות סעיף 106 לחוק מע"מ.

בתמצית הדברים:
מר ואאיל אלמדיגם (להלן: "ואאיל") הינו בעל המניות היחידי באלשורוק. כמו כן מחזיק ואאיל במחצית ממניותיה של סיף כאשר אחיו מחזיק ביתרת המניות.
סיף ואלשורוק עסקו במועדים שונים במסחר בברזל כאשר ואאיל ניהל בפועל את שתי החברות.

סדר האירועים:
בשנת 2008 נחקר ואאיל בקשר לקיזוז מע"מ תשומות בידי אלשורוק, בשנת 2009 הועברו הנכסים / פעילות למערערת, בשנת 2010 הוצאה לאלשורוק שומת מס תשומות וביוני 2011 נחתם הסכם פשרה בין אלשורוק לבין מע"מ אשר קיבל תוקף של פסק דין ועל כן, החל ממועד זה החוב הינו "חוב סופי" כמשמעותו בסעיף 106 לחוק.
לאחר שאלשורוק חדלה לעמוד בהסדר התשלומים, הפעיל המשיב את סעיף 106 כלפי המערערת, ומכאן הערעור לביהמ"ש.
סעיף 106 לחוק מע"מ מאפשר לחייב חברה בחוב סופי של חברה אחרת בשל 2 מצבים:

1. העברת נכסים בלא תמורה או תמורה חלקית
   כאשר לחברה המעבירה לא נותרו בישראל אמצעים לסילוק החוב הסופי – ס' 106(ב).
2. העברת פעילות בלא תמורה או בתמורה חלקית כאשר לחברה המעבירה לא נותרו בישראל אמצעים לסילוק החוב הסופי – ס' 106(ב1).
   לטענת המערערת, לא הועברה הפעילות מאלשורוק למערערת ולגבי העברת הנכסים טוענת המערערת כי זו נעשתה בתמורה מלאה ובשל כך לא חלות הוראות הסעיף.
   בנוסף מעלה המערערת טענת סף: לאור לשונו של סעיף 106 התנאי הבסיסי להחלתו היא כי קודם ייוצר חוב מס סופי ולאחר מכן תבוצע העברת הפעילות / נכסים – "היה לחייב במס חוב סופי והוא העביר את נכסיו בלא תמורה…".
   היות והעברת הנכסים/פעילות נעשתה במהלך שנת 2009 וקדמה לגיבוש החוב הסופי בשנת 2011, לא מתקיים התנאי הבסיסי להחלת הסעיף.

כב' השופט קירש הסתמך על הלכת פלח (ע"א 2755/08) שדנה בחוב שהפך לסופי כשנה וחצי לאחר העברת הנכס וקובע: "בית המשפט העליון הגיע בעניין פלח למסקנה כי סעיף 119א לפקודה איננו דורש כי החבות במס תהפוך לסופית לפני ביצוע העברת הנכס…". (סעיף 119א לפקודה הינו הסעיף המקביל לסעיף 106 בחוק מע"מ).
אמנם הלכת פלח דנה בסעיף 119א ובעניין יחידים, ולטענת המערערת לא ניתן לבצע הרחבת הפרשנות כאמור גם לגבי 106 בחוק מע"מ ובחברות, ואולם ביהמ"ש דוחה עמדה זו וקובע כי: "…סעיף 119א לפקודה וסעיף 106 לחוק עשויים לחול גם כאשר מועד העברת הנכס או הפעילות קדם בסדר הכרונולוגי להפיכת חבות המס לסופית, וזאת בכפוף לתנאי כי הנישום היה צריך לצפות בזמן ההעברה את האפשרות כי הוא יהיה חייב במס לאור ההליכים המתנהלים בינו לבין רשויות המס". (ההדגשה אינה במקור)
לאחר שפסל את טענת הסף של המערערת, ובהסתמך על הראיות שהובאו בפניו וביניהן תצהירי לקוחות, ספקים, הדוחות הכספיים של החברות, תצהיר רו"ח של החברה ואף תצהירו של ואאיל פסק כב' השופט כי פעילות אלשורוק הועברה למערערת ללא תמורה ולפיכך אין מניעה מלהחיל את ס' 106(ב1) ובמענה לטענתה של המערערת כי פעילותה ופעילות אלשורוק בעבר אינן חופפות, ציין: "עיון בסעיף 106(ב1) לחוק מראה כי אין בו תנאי לפיו כל פעילותיהם של החייב/ המעביר ושל הנעבר יהיו זהות. נדרש רק כי חבר בני האדם החייב "העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר וכו'".
למעלה מן הצורך התייחס כב' קירש לסוגיית התמורה בגין העברת הנכסים בין החברות: "לסיכום נושא זה, אלמלא המסקנה כי בנסיבות העניין חל סעיף 160(ב1) לחוק (העברת פעילות), היה מקום להיסוס בעניין היקף התחולה של סעיף 106(ב) (העברת נכסים ללא תמורה), בייחוד לאור טענת המערערת לגבי תשלום באמצעות סילוק חובות אלשורוק לספקים ולשלטונות מס הכנסה – דברים שניתן לאמת עם צדדים שלישיים. גם את עניין ההעברות הבנקאיות ניתן היה לברר מול צד שלישי (הבנק), ואם גורל הערעור היה תלוי בעניין האמור, הייתי שוקל החזרת העניין למשיב למיצוי הבדיקה (חרף מחדליה של המערערת בעניין זה עד כה וכאשר הנטל להוכיח את ההעברות עדיין מוטל על כתפי המערערת)".
הערעור נדחה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח ענת דואני ולרו"ח רז דביר, ממשרדנו.