ביום 11 באוגוסט 2016 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 28709-05-12) באופן חלקי את תביעתה לקצבת שאירים של ולנטינה וולגין (להלן: "המבוטחת") למרות שבעלה המנוח (להלן: "המנוח") לא היה לדעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) תושב ישראל בזמן פטירתו.
ביה"ד החזיר את העניין למל"ל כדי לבחון תושבותו עפ"י המבחנים שבפסיקה.

עיקרי החוק

• הגדרות בפרק י"א: ביטוח זקנה וביטוח שאירים, הרלוונטיות לענייננו:
  "אלמנה" – מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו.
• "מבוטח" – תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים, להוציא מי שנעשה לראשונה תושב ישראל לאחר גיל הפרישה.
• לגמלת שאירים נדרשת ככלל תקופת אכשרה. מבוטח יהיה פטור מתקופת אכשרה לעניין זכאות האלמנה לקצבת שאירים בנסיבות מסויימות, בין היתר אם עיקר פרנסת בת הזוג היתה עליו.

תמצית עובדתית

• המבוטחת ילידת 1955 עלתה לישראל בחודש פברואר 2004 והיא אזרחית ישראלית.
• "המנוח עלה לישראל (זהו הציטוט) בחודש 11/2004. התובעת והמנוח נישאו בסמוך לאחר עלייתו של המנוח ארצה".
• "אין חולק כי המנוח לא היה במעמד של תושב ישראל (כנראה – במרשמי משרד הפנים) במועד פטירתו, וכי במהלך השנים היה בתהליכים לצורך קבלת אזרחות ישראלית".
• המנוח הגיש במהלך השנים בקשות למשרד הפנים לצורך הארכת אשרת שהותו בישראל, האחרונה שבהן הוגשה ביום 28.3.2010 והוארכה עד 28.2.2011.
• לאחר מכן לא חודשה האשרה והמבוטח נותר "ללא מעמד".
• המנוח יצא מישראל ביום 21.6.2011 ונפטר ביום 10.11.2011 בעת שהותו ברוסיה.
• לטענת המבוטחת, המנוח פנה למשרד הפנים טרם נסיעתו לצורך חידוש האשרה ונרשם במשרד הפנים כי יהיה המשך טיפול בנושא האזרחות לאחר שהמנוח יחזור לארץ. כמו כן טענה המבוטחת כי מרכז חייו של המנוח היה בישראל והוא התכוון לשוב לישראל ביום 15.11.2011 אך נפטר קודם מהתקף לב. ביקורו ברוסיה נועד לשם שהות לצד אמו החולה.
  עוד טענה המבוטחת כי המנוח התגורר דרך קבע איתה בישראל, והם ניהלו ביחד משק בית משותף.
• המל"ל טען כי המנוח לא היה תושב ישראל במועד פטירתו ולכן לא היה מבוטח. לא הוכח כי אכן פנה למשרד הפנים טרם הנסיעה, ושהותו בארץ לאחר 28.2.2011 היתה ללא אשרה בתוקף.

דיון והחלטה

• "דרישת התושבות לצורך זכאות לקצבת שאירים, משמעותה זיקה משמעותית ומהותית לישראל, ולא זיקה משוללת תוכן, המתמצת בקשר פורמלי עם ישראל".
• בעניין האמור נפסק בהלכת שפינט (ראה מבזק מס מס' 504) כי מבחן התושבות לצורך זכויות מכוח החוק הוא מבחן מרכז החיים הנבדק לפי מירב הזיקות.
• "באשר למעמד שניתן לאדם ע"י משרד הפנים נקבע (בביה"ד הארצי) כי ניתן להעלות בביה"ד לעבודה טענות של עובדה המבססות זכות מכוח חוק הביטוח הלאומי, אף אם אינן עולות בקנה אחד עם אישור משרד הפנים.
  ביה"ד לעבודה מוסמך לבחון את זכאותו של אדם לפי חוק הביטוח הלאומי, על יסוד קשת רחבה של טענות ואין הוא מוגבל בסמכותו זו, רק בשל כך שקיים אישור כזה או אחר של גוף שלטוני.
  כך, אם התשתית העובדתית הנפרשת בפני בית הדין מצביעה על זכות העומדת למבוטח, אין למנוע זכות זו רק בשל כך שקיים מסמך שלטוני ממנו עולה, לכאורה, שהזכות לא קיימת".
• במקרה דנן לא נעשתה כלל בחינה של המל"ל בעניין המבוטח בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, והמל"ל דחה את התביעה בפועל רק על בסיס פורמלי של העדר מעמד תושב במשרד הפנים.
• ביה"ד קבע שהעניין יוחזר למל"ל לצורך בדיקת תושבות עפ"י המבחנים שבפסיקה (כלומר, מרכז החיים, מירב הזיקות והמבחן הסובייקטיבי), ובהתאם לכך תיקבע הזכאות לגמלת שאירים.

הערה:
אנו מניחים כי המנוח לא היה בסוגי המעמדות המתוארים בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי – שם מתוארים אלו שאינם תושבי ישראל (כגון שוהה לא חוקי או מי שבידו אשרות מסוג ב/1-ב/4 וכד'). לדעתנו אילו סווג המנוח כאחד מאלה – אין מקום לבצע כל בחינת תושבות לפי מבחני הפסיקה (מרכז חיים ומירב זיקות) שכן הללו אינם יכולים לגבור על הוראת חוק מפורשת.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.