מבזק מס מספר 642 - 11.5.2016

ביום 5 מאי 2016 התקבל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין נבוק וגלזר (ע"מ 447-09-14).
בקליפת האגוז – פסה"ד דן בסוגיה האם מכירת נכס מקרקעין ע"י מי שנרשם במרשמי מע"מ כעוסק מורשה, והוציא לאורך שנים חשבוניות מס בגין השכרת שני נכסים עסקיים בבעלותו במיליוני ₪, תתחייב בהכרח במס עסקאות במועד מכירת אחד הנכסים.
להלן בשיא התמצית, עקרי עובדות פסק הדין:
המערערים, שני יחידים רכשו במשותף שני נכסי מקרקעין מסחריים האחד בחולון והשני בתל אביב.
הנכס בתל אביב נרכש בשנת 1977 (ככל הנראה לא שולם ולא קוזז מס תשומות ברכישתו) הנכס השני נרכש בשנת 1987 ונוכה מס תשומות ברכישתו. בגין הנכס בתל אביב לא נוכה מס תשומות גם במהלך תקופת החזקתו.
במשך השנים הושכרו הנכסים לשוכרים שונים וכן לחברה שבבעלות המערערים, שפעלה בנכסים. השוכרים השונים וכן החברה שבבעלותם של המערערים הוציאו חשבוניות מס עצמיות בגין השכירות, עד לשנת 1994.
בשנת 1994 פתחו המערערים תיק שותפות (לא רשומה) שנרשמה כעוסק מורשה במרשמי מע"מ. ממועד זה החלה השותפות להוציא חשבוניות מס לשוכרים ושילמה את מס העסקאות בהתאם. כמו כן קיזזה השותפות מס תשומות שוטף בגין הנכס בחולון.
בשנת 2010, נמכרו רוב זכויות המערערים בנכס בתל אביב.
לטענת מנהל מע"מ מכירת הנכס בתל אביב מהווה עסקה החייבת במע"מ וזאת מאחר שהשותפות הינה עוסק מורשה, משום שפעילותה של השותפות עולה לכדי "עסק" במקרקעין, וכן משום שהמקרקעין שנמכרו היוו "ציוד" באותו עסק מקרקעין.
לטענת המערערים המכירה אינה מהווה "עסקה" שכן הם אינם עונים להגדרת "עוסק", ומשכך אין כאן "עסקה".(הוסכם כי בכל מקרה אין מדובר על "עסקת אקראי").
הגדרת עוסק בחוק הינה כזכור:
"מי שמוכר נכס או נותן שרות במהלך עסקיו…".
המשיב מצידו טוען כי טענת המערערים (שהיתה טעות בעצם רישום השותפות כעוסק), הינה טענה "תועלתנית" שהועלתה רק בעת המכירה, ועל מנת להימנע מתשלום מס עסקאות בגינה.
כב' השופט הירש שבחן את טענות הצדדים, קבע כי פעילות השכרת המקרקעין לא הגיעה לכדי עסק של השכרת נכסי נדל"ן אלא מדובר במקרה מובהק של השכרה פסיבית: מדובר במספר נכסים מועט, השכרות לתקופות ארוכות ללא חילופי שוכרים, העדר יגיעה אישית שוטפת, העדר מימון זר, העדר סיכון ממשי והעדר השבחה שיטתית.
לכן נקבע כי עסקת מכירת נכס הנדל"ן בתל אביב אינה מהווה עסקה לעניין מע"מ.
ביהמ"ש קובע כי אין אבחנה בין אם נרשמה השותפות כ"עוסק" לבין אם שני היחידים עצמם נרשמו כעוסק במישרין, והבחינה הינה לעצם העניין.
עוד קובע ביהמ"ש כי: "אין בעצם הרישום כעוסק כדי להביא בהכרח למסקנה כי מתנהל עסק בידי האזרח, וזאת גם כאשר הטענה להעדר עסק מועלית על ידי האזרח עצמו אשר ביקש את הרישום."
וכן: "הרישום כשלעצמו איננו מקים חזקה ראייתית וברורה לכך שהפעילות מגיעה לכדי עסק".
ביהמ"ש "עוקץ" את רשות המיסים ומעיר כי: "קשה ליישב עמדה זו של המשיב בערעור דנן עם הנטען על ידי רשות המסים בתיקים אחרים ובהקשרים שונים (למשל, כאשר נפקות סיווג הפעילות היא לעניין קיזוז הפסדים מעסק או כנגד הכנסה מעסק) וייתכן שקבלת טענת המשיב בעניין קיומו של עסק במקרה הנוכחי הייתה מתגלה כ"ניצחון פירוס" עבור רשות המסים".
בשולי הדברים וכדי שלא להשאיר העניין נתון לפרשנות, מעיר ביהמ"ש וקובע כי בשל העובדה שבגין נכס בחולון נוכה מע"מ תשומות, הרי שלכשימכר, מכירתו תתחייב במס עסקאות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

ביום 5 מאי 2016 התקבל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין נבוק וגלזר (ע"מ 447-09-14).
בקליפת האגוז – פסה"ד דן בסוגיה האם מכירת נכס מקרקעין ע"י מי שנרשם במרשמי מע"מ כעוסק מורשה, והוציא לאורך שנים חשבוניות מס בגין השכרת שני נכסים עסקיים בבעלותו במיליוני ₪, תתחייב בהכרח במס עסקאות במועד מכירת אחד הנכסים.
להלן בשיא התמצית, עקרי עובדות פסק הדין:
המערערים, שני יחידים רכשו במשותף שני נכסי מקרקעין מסחריים האחד בחולון והשני בתל אביב.
הנכס בתל אביב נרכש בשנת 1977 (ככל הנראה לא שולם ולא קוזז מס תשומות ברכישתו) הנכס השני נרכש בשנת 1987 ונוכה מס תשומות ברכישתו. בגין הנכס בתל אביב לא נוכה מס תשומות גם במהלך תקופת החזקתו.
במשך השנים הושכרו הנכסים לשוכרים שונים וכן לחברה שבבעלות המערערים, שפעלה בנכסים. השוכרים השונים וכן החברה שבבעלותם של המערערים הוציאו חשבוניות מס עצמיות בגין השכירות, עד לשנת 1994.
בשנת 1994 פתחו המערערים תיק שותפות (לא רשומה) שנרשמה כעוסק מורשה במרשמי מע"מ. ממועד זה החלה השותפות להוציא חשבוניות מס לשוכרים ושילמה את מס העסקאות בהתאם. כמו כן קיזזה השותפות מס תשומות שוטף בגין הנכס בחולון.
בשנת 2010, נמכרו רוב זכויות המערערים בנכס בתל אביב.
לטענת מנהל מע"מ מכירת הנכס בתל אביב מהווה עסקה החייבת במע"מ וזאת מאחר שהשותפות הינה עוסק מורשה, משום שפעילותה של השותפות עולה לכדי "עסק" במקרקעין, וכן משום שהמקרקעין שנמכרו היוו "ציוד" באותו עסק מקרקעין.
לטענת המערערים המכירה אינה מהווה "עסקה" שכן הם אינם עונים להגדרת "עוסק", ומשכך אין כאן "עסקה".(הוסכם כי בכל מקרה אין מדובר על "עסקת אקראי").
הגדרת עוסק בחוק הינה כזכור:
"מי שמוכר נכס או נותן שרות במהלך עסקיו…".
המשיב מצידו טוען כי טענת המערערים (שהיתה טעות בעצם רישום השותפות כעוסק), הינה טענה "תועלתנית" שהועלתה רק בעת המכירה, ועל מנת להימנע מתשלום מס עסקאות בגינה.
כב' השופט הירש שבחן את טענות הצדדים, קבע כי פעילות השכרת המקרקעין לא הגיעה לכדי עסק של השכרת נכסי נדל"ן אלא מדובר במקרה מובהק של השכרה פסיבית: מדובר במספר נכסים מועט, השכרות לתקופות ארוכות ללא חילופי שוכרים, העדר יגיעה אישית שוטפת, העדר מימון זר, העדר סיכון ממשי והעדר השבחה שיטתית.
לכן נקבע כי עסקת מכירת נכס הנדל"ן בתל אביב אינה מהווה עסקה לעניין מע"מ.
ביהמ"ש קובע כי אין אבחנה בין אם נרשמה השותפות כ"עוסק" לבין אם שני היחידים עצמם נרשמו כעוסק במישרין, והבחינה הינה לעצם העניין.
עוד קובע ביהמ"ש כי: "אין בעצם הרישום כעוסק כדי להביא בהכרח למסקנה כי מתנהל עסק בידי האזרח, וזאת גם כאשר הטענה להעדר עסק מועלית על ידי האזרח עצמו אשר ביקש את הרישום."
וכן: "הרישום כשלעצמו איננו מקים חזקה ראייתית וברורה לכך שהפעילות מגיעה לכדי עסק".
ביהמ"ש "עוקץ" את רשות המיסים ומעיר כי: "קשה ליישב עמדה זו של המשיב בערעור דנן עם הנטען על ידי רשות המסים בתיקים אחרים ובהקשרים שונים (למשל, כאשר נפקות סיווג הפעילות היא לעניין קיזוז הפסדים מעסק או כנגד הכנסה מעסק) וייתכן שקבלת טענת המשיב בעניין קיומו של עסק במקרה הנוכחי הייתה מתגלה כ"ניצחון פירוס" עבור רשות המסים".
בשולי הדברים וכדי שלא להשאיר העניין נתון לפרשנות, מעיר ביהמ"ש וקובע כי בשל העובדה שבגין נכס בחולון נוכה מע"מ תשומות, הרי שלכשימכר, מכירתו תתחייב במס עסקאות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח ענת דואני, ממשרדנו.

יחידים תושבי ישראל מבקשים לעתים להשקיע (או להפיק הכנסות) בארה"ב באמצעות חברה ישראלית שבבעלותם (באבחנה מהחזקה במישרין או באמצעות החזקה ישירה בחברה מסוג LLC אמריקאית). זאת למשל, כאשר המימון הנדרש נמצא מלכתחילה בחברה הישראלית, או משיקולים מסחריים אחרים.
יצוין כי חברה ישראלית היא "אטומה" לצרכי מס בארה"ב, אך היא יכולה בתנאים מסוימים, להיחשב לשקופה לצורך מס בארה"ב ולבקש שהמיסוי בארה"ב ייוחס לבעלי מניותיה (במסגרת ה – Check the Box Regulations), על אף היותה חברה "אטומה" לצורך מס בישראל.
אם לא תבקש כן (בין אם החברה הישראלית מבצעת את הפעילות באמצעות LLC אמריקאית ובין אם לאו), הכנסותיה עלולות להתחייב במס גבוה יותר מהמס החל על יחיד. כך, לדוגמא, חברה ישראלית המפיקה רווח הון לזמן ארוך ממקרקעין בארה"ב, אם תבקש לייחס את רווח ההון לבעלי מניותיה, אלו ישלמו מס פדרלי בשיעור של 20% בלבד, ואם לא – תשלם מס פדרלי בשיעור של כ – 43% (להרחבה בנושא, ראו מבזקנו מספר 507).

לפני מס' שבועות, פורסמה החלטת מיסוי בהסכם (ה"מ 6839/16) בעניין השקפת חברות LLC לצורך מס בישראל על ידי חברה ישראלית שביקשה להיחשב כשקופה לצורך מס בארה"ב כמפורט לעיל, ובעניין זיכוי עקיף לו זכאית החברה הישראלית על פי סעיף 126(ג) לפקודה באותן נסיבות.

החברה הישראלית הנדונה מוחזקת במלואה ע"י יחיד תושב ישראל. החברה מחזיקה במלוא הזכויות ב-LLC ("החברה הבת"), אשר מחזיקה בשותפויות וב-LLC's נוספות ("החברות הנכדות"). השותפויות והחברות הנכדות מחזיקות בנכסי מקרקעין בארה"ב. שיעורי ההחזקה של החברה הבת בשותפויות ובחברות הנכדות נמוכים מ-50%.
החברה ביקשה להיחשב לשקופה לצורך מס בארה"ב. המשמעות לעניין חישוב חבות המס בארה"ב, היא כי יראו את כל ההכנסות שמופקות מהנכסים המוחזקים על-ידי החברה הבת, החברות הנכדות ו/או השותפויות, כאילו הופקו על-ידי בעל המניות (בהתאם לחבות המס שחלה על יחיד בארה"ב).

החברה ביקשה מרשות המיסים לאפשר לה ליישם את האמור בחוזר 5/2004 ביחס לחברה הבת ולחברות הנכדות (שהן תאגידים מסוג LLC) והשותפויות, כך שהכנסותיהן ממקרקעין המצויים בארה"ב ידווחו בישראל באופן שוטף במסגרת דוחות החברה (שהינה "אטומה" כאמור, בישראל), ובנוסף ביקשה החברה כי המס שמשולם בארה"ב ע"י היחיד, בגין הכנסות המדווחות בתיק היחיד בארה"ב – הנובעות מנכסי הנדל"ן בארה"ב המוחזקים על-ידי החברה הבת, החברות הנכדות והשותפויות – יינתן כזיכוי כנגד מס החברות בו חייבת החברה, בישראל.

חוזר מ"ה 5/2004 בנושא "זיכוי ממס זר לתושב ישראל המחזיק ב – LLC" עוסק במקרים שבהם ההכנסה מופקת בארה"ב ע"י LLC אמריקאית ומיוחסת (בארה"ב) לבעל מניות תושב ישראל, זאת מבלי להתייחס להחזקה בעקיפין של ישראלי ב – LLC ומבלי לתת וודאות במקרים בהם ההכנסה מופקת ע"י חברה ישראלית ומיוחסת (בארה"ב) לבעלי המניות הישראלים.
בהחלטת המיסוי נקבע, כי חוזר 5/2004 לא יחול בנסיבות המקרה בו עסקינן, "בין היתר, גם בשל העובדה כי בעל המניות, אשר מדווח על הכנסות הקבוצה בארה"ב, אינו מחזיק במישרין בחברה הבת ובחברות הנכדות ובשותפויות".
מכאן ניתן להסיק לדעתנו, שבמקרה שבו היחיד היה מחזיק במישרין ב"שרשרת" חברות מסוג LLC, ניתן היה להשקיף את כל השרשרת לצורך מס בישראל.
וראויה השאלה להישאל, האם במקרה בו יחיד תושב ישראל מחזיק ב – LLC באמצעות חברה משפחתית ישראלית, רשות המסים בישראל תאפשר לאותו יחיד להשקיף את ה – LLC עפ"י הוראות החוזר.

מאידך, קובעת החלטת המיסוי כי יראו את תשלומי המס בתיק בעל המניות בארה"ב, בגין רווחים הנובעים מנכסים המוחזקים על-ידי החברה הבת (לרבות באמצעות השותפויות) והחברות הנכדות, כמיסים שהוטלו על הכנסות שהופקו בארה"ב בידי החברה הבת או בידי החברות הנכדות, בהתאמה. לפיכך, במשיכת כספים שמקורם ברווחים הנובעים מנכסים המוחזקים על-ידי החברה הבת, במישרין או באמצעות השותפויות, תהא רשאית החברה ליישם את מנגנון הזיכוי העקיף הקבוע בפקודה.
משמעות קביעה זו הינה כי הזיכוי העקיף לא יחול על העברת כספים מהחברה הבת לחברה, שמקורם בהכנסות הנובעות מהנכסים המוחזקים על-ידי החברות הנכדות, שכן החברות הנכדות מוחזקות ע"י החברה הבת בשיעור נמוך מ-50%, אלא רק על רווחי השותפויות.
פועל יוצא מקביעה זו הוא כי לגבי רווח החברות הנכדות, תתרחש "תאונת שילוש מס": מס בארה"ב החל על היחיד, מס חברות בישראל בעת חלוקת רווחים מחו"ל לחברה (ללא זיכוי מהמס ששילם היחיד בארה"ב) ומס בישראל על היחיד בעת חלוקת דיבידנד מהחברה אליו (שוב, ללא זיכוי ממס זר).
במסגרת החלטת המיסוי נקבעו מגבלות ותנאים נוספים, עליהם נדון במבזקינו הבאים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולרו"ח (עו"ד) חגי אלמקייס, ממשרדנו.

ביום 14 באפריל 2016 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 342-01-14) את תביעתה של תמר יהודית יוסקוביץ (להלן: "המבוטחת") וקבע כי על המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לחשב את בסיס ההכנסה לעניין תשלום דמי הלידה בהתאם ל-2 ימים קובעים: האחד – יום הפסקת העבודה כעצמאית, והשני – יום הפסקת העבודה כשכירה.

תמצית עיקרי החוק

• היום הקובע הוא היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהיריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי הלידה.
• שכר העבודה הרגיל לעניין חישוב דמי הלידה מבוסס על הכנסת המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע.
• רבע השנה לעניין חישוב שכר העבודה הרגיל לפי תקנות אימהות הוא רבע השנה שקדם ל-1 לחודש שבו חל יום הפסקת העבודה.

תמצית העובדות

• המבוטחת עבדה כשכירה וכעובדת עצמאית בתקופה שקדמה ללידת בתה, וצברה את תקופת האכשרה הנדרשת לצורך תשלום דמי לידה בכל עיסוק בנפרד.
• המבוטחת סגרה את תיקה כעובדת עצמאית במל"ל ביום 30.6.2012 והחל מיום 1.7.2012 המשיכה לעבוד כשכירה בלבד, עד ליום 3.9.2012.
• ביום 4.9.2012 המבוטחת ילדה.
• המל"ל שילם דמי לידה לפי ההכנסה בשלושת החודשים המלאים שקדמו ליום הקובע שהוא 3.9.2012, קרי לחודשים 6-8.2012, בלבד. על כך הגישה המבוטחת תביעה לביה"ד האזורי לעבודה.
• לטענת המבוטחת, לו היתה מפסיקה לעבוד כשכירה בחודש יולי 2012 (מועד הפסקת עבודתה כעצמאית) היא היתה מקבלת את דמי הלידה בגין עבודתה הן כשכירה והן כעובדת עצמאית לפי לפי בסיס שלושת החודשים שקדמו לחודש יולי 2012, ואין זה הגיוני לשלול ממנה את זכאותה לדמי לידה מלאים על בסיס מלוא שכרה משני המקורות.
  עוד טענה המבוטחת כי "היום הקובע" הוא יום הפסקת העבודה. המחוקק לא הגדיר בחוק "יום קובע" אחד, וכפי שלצורך בדיקת תקופת האכשרה נבדקת כל עבודה בנפרד, כך יש לקבוע יום קובע נפרד לעבודתה כעצמאית ויום קובע אחר לעבודתה כשכירה.
• לטענת המל"ל, בקשת המבוטחת לערוך תחשיב בהתאם לשני ימים קובעים אינה מתיישבת עם הוראות החוק הקובעות "יום קובע" אחד – שהוא יום הפסקת העבודה.
  גמלת דמי לידה לטענת המל"ל נועדה להחליף הכנסה שנשללה בשל הלידה ולא בשל העובדה שחדלה לעסוק במשלח ידה. סגירת העסק אינה כתוצאה מההיריון או מהלידה.

דיון והחלטה

• ככלל, כאשר מבוטחת עובדת גם כשכירה וגם כעובדת עצמאית, המל"ל בוחן את זכאותה לדמי לידה לגבי כל סוג עבודה בנפרד, ובכלל זה המל"ל בוחן אם צברה את תקופת האכשרה הנדרשת ואם שולמו דמי ביטוח, לגבי כל סוג עבודה בנפרד.
• ביה"ד קובע כי אין מניעה לבחון גם את "היום הקובע" ביחס לכל סוג עבודה בנפרד לצורך חישוב דמי הלידה, כשם שהוא בוחן עמידה בדרישות הכיסוי ואת ההכנסה בנפרד ביחס לכל סוג עבודה.
• חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי אשר בא להטיב עם המבוטחות ועל כן, מקום בו מתעורר ספק באשר לזכאות מבוטח לזכויות שונות, יש לפרשו לטובת המבוטח.
• ביה"ד הניח כי מאחר והמבוטחת הפסיקה לעבוד כעצמאית כחודשיים לפני הלידה, הפסקת העבודה קשורה ולו בעקיפין להיריון וללידה הקרובה. אף אם מתעורר ספק באשר לסיבת הפסקת העבודה כעצמאית, יש להפעיל ספק זה לטובת המבוטחת.
• פועל יוצא מקביעת בית הדין הוא כי המבוטחת תקבל דמי לידה לגבי הכנסותיה כעצמאית לתקופה 4-6.2012, ולגבי הכנסותיה כשכירה לתקופה 6-8.2012.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה.

ביום 14 באפריל 2016 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 342-01-14) את תביעתה של תמר יהודית יוסקוביץ (להלן: "המבוטחת") וקבע כי על המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לחשב את בסיס ההכנסה לעניין תשלום דמי הלידה בהתאם ל-2 ימים קובעים: האחד – יום הפסקת העבודה כעצמאית, והשני – יום הפסקת העבודה כשכירה.

תמצית עיקרי החוק

• היום הקובע הוא היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהיריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי הלידה.
• שכר העבודה הרגיל לעניין חישוב דמי הלידה מבוסס על הכנסת המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע.
• רבע השנה לעניין חישוב שכר העבודה הרגיל לפי תקנות אימהות הוא רבע השנה שקדם ל-1 לחודש שבו חל יום הפסקת העבודה.

תמצית העובדות

• המבוטחת עבדה כשכירה וכעובדת עצמאית בתקופה שקדמה ללידת בתה, וצברה את תקופת האכשרה הנדרשת לצורך תשלום דמי לידה בכל עיסוק בנפרד.
• המבוטחת סגרה את תיקה כעובדת עצמאית במל"ל ביום 30.6.2012 והחל מיום 1.7.2012 המשיכה לעבוד כשכירה בלבד, עד ליום 3.9.2012.
• ביום 4.9.2012 המבוטחת ילדה.
• המל"ל שילם דמי לידה לפי ההכנסה בשלושת החודשים המלאים שקדמו ליום הקובע שהוא 3.9.2012, קרי לחודשים 6-8.2012, בלבד. על כך הגישה המבוטחת תביעה לביה"ד האזורי לעבודה.
• לטענת המבוטחת, לו היתה מפסיקה לעבוד כשכירה בחודש יולי 2012 (מועד הפסקת עבודתה כעצמאית) היא היתה מקבלת את דמי הלידה בגין עבודתה הן כשכירה והן כעובדת עצמאית לפי לפי בסיס שלושת החודשים שקדמו לחודש יולי 2012, ואין זה הגיוני לשלול ממנה את זכאותה לדמי לידה מלאים על בסיס מלוא שכרה משני המקורות.
  עוד טענה המבוטחת כי "היום הקובע" הוא יום הפסקת העבודה. המחוקק לא הגדיר בחוק "יום קובע" אחד, וכפי שלצורך בדיקת תקופת האכשרה נבדקת כל עבודה בנפרד, כך יש לקבוע יום קובע נפרד לעבודתה כעצמאית ויום קובע אחר לעבודתה כשכירה.
• לטענת המל"ל, בקשת המבוטחת לערוך תחשיב בהתאם לשני ימים קובעים אינה מתיישבת עם הוראות החוק הקובעות "יום קובע" אחד – שהוא יום הפסקת העבודה.
  גמלת דמי לידה לטענת המל"ל נועדה להחליף הכנסה שנשללה בשל הלידה ולא בשל העובדה שחדלה לעסוק במשלח ידה. סגירת העסק אינה כתוצאה מההיריון או מהלידה.

דיון והחלטה

• ככלל, כאשר מבוטחת עובדת גם כשכירה וגם כעובדת עצמאית, המל"ל בוחן את זכאותה לדמי לידה לגבי כל סוג עבודה בנפרד, ובכלל זה המל"ל בוחן אם צברה את תקופת האכשרה הנדרשת ואם שולמו דמי ביטוח, לגבי כל סוג עבודה בנפרד.
• ביה"ד קובע כי אין מניעה לבחון גם את "היום הקובע" ביחס לכל סוג עבודה בנפרד לצורך חישוב דמי הלידה, כשם שהוא בוחן עמידה בדרישות הכיסוי ואת ההכנסה בנפרד ביחס לכל סוג עבודה.
• חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי אשר בא להטיב עם המבוטחות ועל כן, מקום בו מתעורר ספק באשר לזכאות מבוטח לזכויות שונות, יש לפרשו לטובת המבוטח.
• ביה"ד הניח כי מאחר והמבוטחת הפסיקה לעבוד כעצמאית כחודשיים לפני הלידה, הפסקת העבודה קשורה ולו בעקיפין להיריון וללידה הקרובה. אף אם מתעורר ספק באשר לסיבת הפסקת העבודה כעצמאית, יש להפעיל ספק זה לטובת המבוטחת.
• פועל יוצא מקביעת בית הדין הוא כי המבוטחת תקבל דמי לידה לגבי הכנסותיה כעצמאית לתקופה 4-6.2012, ולגבי הכנסותיה כשכירה לתקופה 6-8.2012.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה.